Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(ב) אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם:
(2) These are the section breaks: Between the first and second blessings, between the second blessing and Shema, and between Shema and Vehayah im shamoa [second paragraph of the Shema], between Vehayah im shamoa and Vayomer [third paragraph of Shema], between Vayomer and Emet veyatsiv [blessing after Shema]. Rabbi Yehuda says: Between Vayomer and Emet veyatsiv -- one may not pause. Rabbi Yehoshua ben Karchah said: Why does Shema precede Vehayah im shamoa? So that one may accept the yoke of the kingdom of heaven first, and after that accept the yoke of the commandments. And [why does] Vehayah im shamoa [precede] Vayomer? Because Vehayah im shamoa applies during the day and at night, and Vayomer only applies during the day.
The Lubavitcher Rebbe - Likkutei Sichot, vol. 9, pp. 450-452
In truth, every day must bring an acceptance of the yoke of Heaven, particularly when one recites the Shema. But there exists a most basic difference: on the daily level, kabalat ol, while being the inaugural and fundamental act of the day, is merely the basis upon which one’s behavior throughout the day is predicated. Rosh Hashanah, however, is a time when submission to the sovereignty of Heaven is also the quality and content of the day, pervading the entire person and manifesting itself in everything he does.
Every period and every locality has its special qualities and its specific difficulties. In our time, there is a prevailing trend in many circles toward increased self-sufficiency and independence, not only in regard to material matters, but in ideological matters as well; an increasing unwillingness to submit to the established order, to accept things before they are fully understood by one’s own mind, and so on. This, it would seem, represents a challenge to the concept of kabalat ol.
This is particularly the case in countries that are (relatively) young and which were established upon a foundation of self-initiative and youthful energy, and where this spirit characterizes the entire structure of personal and communal life—all of which make it more difficult to conform with the criteria of kabalat ol.
Notwithstanding the above, we have the axiom that G-d does not demand from a person something that is beyond his capacity.
Indeed, there is a special quality to our kabalat ol particularly in our time and in this part of the world. A person who is not conditioned to complete self-sufficiency but is accustomed to independence in certain areas but not in others—when such a person accepts something unquestioningly, this does not constitute a thorough and unequivocal acceptance.
For such a person is accustomed to being told what to do and is often compelled to yield his will and modify his opinions. On the other hand, when a person who, as a rule, does not surrender his independence and his convictions is convinced that he must recognize and submit to a higher authority, this decision is made on a much deeper and more fundamental level and is substantiated by a total and immutable commitment.
זמן של חרות, הרב שג׳׳ר עמ 175–176
קבלת עול היא ברית ויצירת זהות היוצרת טבע, ורק מתוכה החירות אפשרית. בכך הברית נעשית תנאי לחירות. הסיבה לדבר ברורה: חירות כפי שהגדירוה כמה מחשובי ההוגים היהודים וכמה מהפילוסופים הגדולים, היא פעילות לפי טבע עצמי—להיות מה שאני באמת. אך הבעיה כאן היא, שחירות זו מחייבת ׳אני׳ וטבע עצמי שמכוחם האדם פועל. ואכן ההגות הפוסטמודרנית רואה את האדם כנטול ׳אני׳, ולפיכך החירות שלה היא למעשה שעבוד, היות שהיא אינה מכירה בזהות עצמית ואף לא באפשרות ליצירת זהות יציבה שכזאת. […] לכן יש צורך בברית ובקבלת עול מקדימות כדי לכונן עצמיות ו׳אני׳ מובהק. […] הברית היא יצירה של זהות עצמית וטבע, היות שמשמעותה היא עזיבה מוחלטת, החלטה המפקיעה את הדבר ממשא ומתן. זו לא רק החלטה על הדבר, אלא החלטה לא להעלותו שוב לדיון; הפיכתו לאקסיומה ולמובן מאליו שאינני שואל עליו. בכך נפתח האדם לאפשרות ליצור ולאפשרות לחירות של פעילות על פי טבע שכעת הוא פנימי אצלו.
Rav Shagar - Zeman Shel Ḥerut, pp. 175-176
“Accepting the yoke” is a covenant; it is the creation of an identity that creates a person’s nature, and only from this is freedom possible. As such, the covenant is a necessary condition for freedom. The reason for this is obvious: freedom, as defined by many important Jewish thinkers and many great philosophers, is acting according to my inner nature—being who I truly am. The problem with this is that this sort of freedom requires an “I” and an inner nature upon which I act. Postmodern thought, in contrast, sees a person as lacking any “I.” This freedom is therefore actually enslavement, as Postmodernism does not recognize any personal identity, nor even the possibility of creating any sort of stable identity. […] This is why there is a need for covenant and accepting a yoke, in order to engender a self and a strong “I.” […] The covenant is the creation of personal identity and nature, as its practical meaning is absolute abandonment [of alternative identities and possibilities], a decision that removes the issue from the realm of discussion. This is not just making a decision about something; it is rather a decision to not even raise the issue for discussion; turning it into an unquestionable axiom and self-evident fact. In this a person opens up to the possibility to create and the possibility of freedom as acting according to a personal nature that is currently within him. (Translation by R. Levi Morrow)
הרב שג׳׳ר – להאיר את הפתחים עמ 205–206
הדברים האמורים מנהירים מהי ׳קבלת עול מלכות שמים׳: אותו אקט שחייו של היהודי מתארגנים סביבו, איננו אלא מחויבות ממשית; קבלה הנעשית מתוך חירות ובאופן מודע: כך אני, כך קיבלתי על עצמי, כך אני רוצה להיות – זאת היא הווייתי. […] הדתיות הממשית אין לה מה להיות מאוימת, היות שאמונתה הנה תולדה של קבלת עול שאיננה אלא קבלה עצמי שדבר לא יערער אותה, ממילא היא פתוחה לכל התרחשות ולכל הוויה.
Rav Shagar - Leha’ir Et Ha-Petaḥim, 205-6
These ideas illuminate the meaning of “accepting the yoke of Heaven:” that act that the life of a Jew is organized around, which is nothing other than substantial commitment; acceptance that is done out of freedom and in a conscious manner: this is what I am, this is what I took upon myself, this is how I want to be – this is my existence. […] real religiosity has nothing to feel threatened by, since its faith is a result of an “accepting the yoke” that is an unshakeable self-acceptance, and which is therefore open to every occurrence and every existence. (Translation by R. Levi Morrow)
הרב שג׳׳ר – לוחות ושברי לוחות עמ 419–420
מתוך כך ניתן להציג לדעתי שני מסלולים מנוגדים המובילים לאמונה הדתית. האחד הוא חזרה לתמימות, שהיא קבלת עצמי. ׳אני מה שאני׳. האמונה נמצאת במקום שבו האדם מקבל את זהותו. בלשון החסידות מכונה תנועה נפשית זו התבטלות. את הצדקתה תמצא, כמאמר הפילוספים האקזיסטוציאליסטים, בהכרה שהושלכנו לעולם, לא בראנו את עצמנו, ורק קבלת עצמנו מאפשרת קיום אותנטי ומפגש עם הממשי.
הכלב הנו כלב, הוא לא יכול היה להיות אחרת, לכן הוא (במובן מסוים) ׳מחויב המציאות׳: מציאותו היא כפי שאלוקים ברא אותו. […] האמונה במובן זה היא קבלת עצמי, כלומר קבלת חיי כחלק מהממשות, מרצון ה׳.
Rav Shagar - Luḥot ve-Shivrei Luḥot, pp. 419-420
In my opinion, this enables the presentation of two different and opposing paths that lead to religious faith. The first is a return to innocence, meaning self-acceptance. “I am what I am.” Faith is found in the place where an individual accepts his identity. In the language of Hasidut this psycho-spiritual process is called “self-nullification.” Its justification is found, as the existentialists said, in the recognition that we were thrown into the world, that we did not create ourselves, and only accepting ourselves can enable authentic living and the encounter with reality.
A dog is a dog, it cannot be otherwise, and therefore it is (in a certain sense) “a necessary existent”: its existence is as God created it. […] Faith in this sense is self-acceptance, meaning accepting my life as part of reality, of the will of God.
הרב שג׳׳ר – על כפות המנעול עמ 18, 19, 21
המלכות הינה יכולתו של האדם להחליט, להתחייב ולעמוד בהתחייבותו. באופן פרדוכסלי, התחייבות שהינה קבלת עול, תלויה במלכות. רק מי ששולט בעצמו יכול להתחייב – דהיינו לקבל עול. קבלת עול מלכות שמים שהינה המלכת ד׳ תלויה במלכות האדם. ומלכות האדם – השליטה העצמית שלו – איננה אלא יכולתו לקבל עול, להתחייב.
אחת הבעיות העיקריות שלנו הינה חוסר היכולת להתמיד ולהתרכז. אנו מפחדים—ואף לא מסוגלים – להחליט, ולא מסוגלים להתמיד בהחלטה. מדוע? בעיות הריכוז וההתמקדות, שהן כה שכיחות, נתפסות לפעמים כבעיות של חוסר רצון וכדומה. אך למעשה הן כלל אינן שוליות אלא מבטאות ענין מרכזי. זהו הקושי לקבץ את הניצוצות שנתפזרו בנפש – בלשון אדמו”ר האמצעי. הריכוז הוא תוצאה של מליאות עצמית. היכולת של אדם לשהות בתוך עצמו לאורך זמן בלי לאבד סבלנות, תלויה במידת שלמותו עם עצמו, קבלת עצמו ואף אהבת עצמו.
הקושי להתחייב למשהו באופן אמין ולטווח רחוק נובע מזה עצמו. קשה לאדם להצטמצם ולומר לעצמו: ׳אני בטוח שזה מה שעלי לעשות׳, ותמיד משאיר את עצמו במרחב נפשי-קיומי של אפשרויות. למשל: הקושי להחליט להתחתן עם פלונית. כדי להחליט החלטה ממשית צריך להימצא במצב של ׳ככות׳—ככה זה ולא יתכן אחרת, וזו האשה שאיתה אחיה ואי אפשר שתהיה אשה אחרת. בדרך כלל ישנה חרדה מעמדה כזו, ואדם מעדיף תמיד ׳לשבת על הגדר׳ ולשמור על מרחב לא-מוחלט של אינסוף אפשרויות.
Rav Shagar - Al Kappot HaManul, p 18, 19, 21
Sovereignty (malkhut) is a person’s ability to decide, to commit, and to persist in his commitment. Paradoxically, commitment, the accepting of a yoke, is dependent on sovereignty (malkhut). Only a person who is in control of themselves is capable of committing, of accepting a yoke. Accepting the yoke of Heaven, making God sovereign, is dependent on human sovereignty. A person’s sovereignty, his self-control, is none other than his ability to accept a yoke, to commit.
One of our essential problems is an inability to persist and to focus. We are afraid, and perhaps even incapable, of deciding, and we cannot endure in our decisions. Why? Problems of focus, which are all too common, are sometimes understood to be caused by a lack of desire or the like. But in practice, they are not incidental but express a primary point. This is the difficulty of gathering the sparks scattered throughout the soul, to use the language of the Mittler Rebbe. Focus is an outgrowth of fullness of the self. A person’s ability to pause internally for a length of time without losing patience is dependent on the degree to which he is in harmony with himself, on self-acceptance, and even on self-love.
The difficulty of committing to something in a steadfast and long-term way flows directly from this. It is difficult for a person to withdraw and say to himself: “I am certain that this is what I have to do.” He constantly leaves himself in a spiritual-existential realm of options. For example: The difficulty of deciding to marry Jane Doe. In order to make a real decision, he needs to be in a state of “like-so-ness;” like so, and not possibly otherwise, for this is the woman with whom I will live, and there is no other woman possible. There is a general fear of this sort of stance, and people usually prefer “to sit on the fence,” thereby preserving a non-absolute realm of infinite options.[
(Translation by R. Levi Morrow)
הנראה לי בזה וכבר האריכו הקדמונים בענין הזה, דהיינו במה שיכול האדם לגשת על עבודת הקודש איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זה תפלה, דהיינו במה שנותן נגד עיניו גדולת הבורא ברוך הוא אומר מה אני לבקש ולזעוק לפני המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הלא אני עפר רמה ותולעה מלא עונות ופשעים, ואחר כך חושב בעצמו מהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים באמת ובלב שלם וכן בכל יום ויום ילך ממדריגה למדריגה וישמע חכם ויוסיף לקח.
The “prayer” meant by the Talmud there is not that we address our requests to the Lord, but that we express our awareness of His greatness and at the same time our inadequacy to express with words what we really feel about Him. By stating that compared to Him we are only dust and ashes, that we are sullied by our sins, and that we accept the yoke of serving Him as our Master, we can begin to gradually develop the level of holiness that it is possible for any of His creatures to attain.
When Solomon in Proverbs 1,5 speaks of ישמע חכם ויוסף לקח, a wise man will hear and (each time) increase his learning, he speaks of how continuous, and even more so, repetitive Torah study will increase our level of spirituality, holiness.
מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים והענין כי האדם מחוייב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית' לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של אדם יש בו מציאותו ית' וכל מחשבה היא קומה שלימה וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה כי מקצר ח"ו במציאותו ית'. ובזה יובן האומר שמע שמע וקשה למה אמר ב' פעמים וצ"ל כי מעיקרא לא איכוין דעתי' דהיינו שהיה לו איזה מ"ז אמנם אם ידע ששם ג"כ הוא מציאות הש"י לא היה צריך לומר ב"פ שמע. וזהו צחות לשון הש"ס מחינין לי' במרזפתא דנפח' הכוונה כי המחשבה עצמה היא מכה את האדם כמו במרזפתא כדי לתקנו ולהעלותו ולמה הוא חוזר פעם ב' לומר שמע כאלו ח"ו בפעם א' לא היה שם מציאות הש"י ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים ולכ"א משתקין אותו.
Regarding the question of accepting the yoke of the kingdom of heaven and the matter that man is obligated to believe that the entire earth is full of His glory and not an empty place, and all the thoughts of man are part of it as well. And every thought is a complete level and when it comes up in a person's mind when he is engaged in prayer ... It comes to man to correct and rectify it, and if he does not believe, he has not accepted the yoke of the kingdom of heaven. WORK ON THIS TRANSLATION