Shema | Voices on Sefaria

Shema

אבודרהם, סדר תפילות החול, קריאת שמע וברכותיה י״ב-כ״ב

(יב) יש נוהגין לומר אל מלך נאמן בתחלת ק"ש ואומ' לתשלום רמ"ח תיבות שיש בקריאת שמע דאמרינן באלה הדברים רבה שמור מצותי וחיה שמור רמ"ח תיבות שבקרית שמע והב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. ותמצא שחסר מהם שלש תיבות כי בפרשת שמע יש ארבעה וחמשים תיבות עם ברוך שם כבוד מלכותו שאנו מוסיפין ובפרשת והיה אם שמוע קכ"ב תיבות ובפרשת צצית ס"ט תיבות סך הכל רמ"ה חסר שלש תיבות, ועם אל מלך נאמן יהיו רמ"ח ולכן הוסיפו אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן כדאיתא בשבת וקאי אסיום דהבוחר בעמו ישראל באהבה. ויש אומרים אמן אל מלך נאמן. והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח צבור יכול לענות אמן כשיסיים שליח צבור דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר שליח צבור והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין שניה לשמע, אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר על לא תשא דהזכרת השם הכא לית ביה ענינא דמדכר ליה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון שלאו לצורך ברכה הוא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לאו יעקב אמרה ולא בניו ולא משה אמרו ואם כן אנן היכי אמרינן ליה, השתא ברוך שם כבוד מלכותו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרי' ליה ואע"ג דאטמרי' יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתין מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתיה לא במתניתין ולא בגמר' אלא מחוורתא דקאי מנהגא לית ליה עיקר, ומאן דיכול לסלוקיה שלא על ידי מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם שפיר דמי ומאן דלא יכיל לסלוקיה ליסלקיה אנפשיה עד כאן דבריו.

(יג) ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות א"ר נהוראי א"ר נחמיה בק"ש יש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא קרית שמע כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה ומתרפא בה וזהו שאמ' הכתוב רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא ההוא ינוקא לאיי מאורחא ויתיב קמיהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר והלא בקרית שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות א"ל ר' חייא תיב ברי תיב יתי' א"ר ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמעית מאבא בק"ש יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא שליח צבור חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יתר משלשה. ועם כל דא הוה אבא קרי על דא וחסרון לא יוכל להמנות הנהו ג' תיבות דמשלים שליח צבור לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגביהו. אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה ובמילי דקרית שמע והכי והכי אמ' האי ינוקא אמ' ודאי הכי הוא והכי אמר ר' יוסי בן דורמסקית משמיה דר' עקיבא חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם ותקינו שיהא שליח צבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלקיכם אמת.

(יד) גרסינן בפרק היה קורא בתורה אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש שהוא עושה הפך קריאתו שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים בפיו ובשפתיו ואינו מקיים מצותו. ויש מפרשים כי הוא לשון כנוי והכי קאמ' כאלו מעיד שאין התורה אמת שהרי הוא אומר החיוב ואינו מקיימו. ויש מקשים למה לא אמר גם בלא צצית דהא איכא פרשת ציצית וי"ל שלא היה יכול לומר בלא צצית שאם אין לו טלית בת ארבעה כנפים אינו חייב בציצית דהא לאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא. ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כאלו הקריב תודה בלא מנחה. זבח בלא נכסים פירוש שלא עשה כי אם חצי מצוה שקיים ודברת בם ולא קיים והיו לאות על ידכה. ואמ' ר' יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה רב קרא קריאת שמע ואנח תפילי וצלי ואסיק בגמרא שליחא הוא דעוית פירוש ששלח בשביל התפילין שלו ונתאחר השליח וחשש שמא יעבור זמן קריאת שמע והקדים וקר' ואחר כך בא השליח והפסיק והניח תפילין כדי שלא יתפלל בלא תפילין. ונמצא כתוב על רבינו יצחק בר' יהודה שהביא לו השליח טליתו אחר קריאת שמע והתעטף בטליתו והתפלל והביא סמך לדבריו מהא דרב דאנח תפילין בין קריאת שמע לתפלה והוא הדין לציצית. והרא"ש כתב דתפילין שאני כדאמרינן ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה ועוד יש לחלק מן הסברא דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת מלכות שמים ועול מצות וקראן הכתו' זכרון ועוז והן מצוה בגופו של אדם אבל מצות ציצית אינה בגופו אלא שחייב הכתוב להטיל צצית בבגד שיש לו ארבע כנפים ואם לא ילבשנו עתה ילבשנו לאחר זמן ואין להפסיק בין ק"ש לתפלה בשביל עטיפת צצית ע"כ. מיהו יש אומרים שנוכל לומר שהניח תפילין בלא ברכה, ואחר תפלתו ממשמש בהם ומברך וכן נמי בטלית ובכך סגי שגם כשידיו מטונפות מותר להתעטף בטליתו ולאחר שיטול ידיו ממשמש בו ומברך.

(טו) הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא וכן פר"ח וכן כתב הר"י בן גיאת וה"ר אשר מלוניל. ואמרינן נמי בירושלמי אמ' ר' אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות. וכתב רבינו האיי דסדרן אינו מעכב אבל צריך לקרות את שתיהן ודייק מדקאמ' בפרקא קמ' דברכות לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה אמר ומאי ברכות אינן מעכבות לקדם אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה דסדר אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייק בירושלמי דברכות אינן מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכב כדאמ' אמ' להם הממונה ברכו ברכה אחת.

(טז) כתב בה"ג מי שקרא קריאת שמע ובא לבית הכנסת ומצאן שקורין קורא פסוק ראשון עמהן. ומביא ראיה מדאמרינן בברוכת בפרק מי שמתו גבי בעל קרי מהרהר בלבו ואמרינן עלה בגמרא למה מהרהר אמ' ר' אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עסוקין והוא יושב ובטל וכן כתב רבינו סעדיה.

(יז) ואמרינן בירושלמי בפרק קמא דתרומות אמ' רבא חד חסיד שאל לאליהו ערום מהו לקרות ק"ש אמ' ליה ולא יהיה בך ערות דבר תאני חזקיה כאן לקרות כאן לברך.

(יח) גרסינן בפרקא קמא דיומא אמ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ותניא ר' אלעזר חסמא אומר הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ומוקים לה בפרק ראשון משום דמשוי לה עראי. וגרסי' התם ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה, ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, ודברת בם עשה אותם קבע ואל תעשה עראי. ואמרינן בירוש' לישוי איניש ק"ש כל שעתא ושעתא כפרוזדגמא חדתא דהיא פרוזדגמ' דקודשא בריך הוא דלא למטרח עלן לכתי' עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי מאי מה הלאיתיך אמ' ר' ברכיה מלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה פי' שטר צואת המלך על העיר מה הם עושים כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותה ביראה באימה ברתת ובזיע אבל הב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אמר להם לישראל הדא ק"ש פרוזדגמא חדתא דידי היא לא הטרחתי אתכם לקרותה לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא בשבתך בביתך ולמדנו מזה שכל אדם קורין כדרכן. וכתב הראב"ד משום גאון דמהלך צריך לעמוד עד על לבבך כדאמרינן בפ"ק דיומא דבפרק ראשון אין לו לרמוז בעיניו. וכן כתב הרי"ף דאסור לרמוז בכל הפרק משום דחשיב קריאת עראי. וכן נמי צריך עמידה משום דלא ליחשיב קריאת עראי. והאי דלא בעינן עמידה בכל הפרק משום דבפסוק דבתריה כתי' ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך. כך כת' הרא"ש. עוד כתב כללא דמילתא לענין כוונה בעינן פסוק ראשון ולענין דלא לישוי עראי בעינן כוליה פרקא. וכתב בעל ההשלמה דע כי ארבע כוונות חלוקת זו מזו בק"ש כוונת הלב, וכוונת קריאה, וכוונה לצאת, וכוונת קבע. כוונת הלב לא בעינן אלא פסוק ראשון. כוונת קריאה בעינן בכל הפרשיות שאם היה קורא להגיה לא יצא. וכוונה לצאת לא בעינן אפי' בפסוק ראשון שאפי' לא כיון לבו לצאת יצא דמצות אין צריכות כוונה. וכוונת קבע בעינן בפרק ראשון שלא יעסוק במלאכתו ויקרא כדי שלא תהא קריאתו קריאת עראי.

(יט) יש לשאול למה אומר ש"צ ברכות ק"ש בקל רם כדי להוציא את מי שאינו יודע וק"ש אומר בלחש שאין האחרים שומעין א"כ למה השמיעם הברכות וי"ל כי מברכות ק"ש יכול ש"צ לפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה אבל מק"ש אינו יכול לפוטרו משום שנא' ודברת בם מה שאין כן בקריאת התורה בצבור שהיא תקנת עזרא וקריאת מגלה ותקיעת שופר ותפלה מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה וש"צ יכול לפטור מאה אלף איש אבל מתלמוד תורה אין ש"צ יכול לפטור לשום אדם. ועוד כי אין בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל. ובכך יצא ידי חובתו ולפי' השמיעם הברכות.

(כ) והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו כדאמרי' בפר' כיצד מברכין שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. ופסוק שמע יש בו הזכרת השם וגם כן הוא נחשב כמו מלכות כדאיתא בר"ה והרי הוא חשוב כברכה.

(כא) ואומר שמע ישראל. ונהגו לאומרו בקול רם כדי לעורר הכוונה בפסוק הראשון שבו עיקר הכוונה. וגם הוא דרך עדות כאלו כל אחד אומר לחבירו שמע שאני מאמין כי ה' אלוהינו הוא יחיד בעולמו. ולכן תמצא עי"ן של שמע גדולה ודל"ת של אחד גם כן גדולה שהוא סימן עד רמז לעדות. דבר אחר שמע נוטריקון שאו מרום עיניכם, למי, שדי מלך עולם, אימתי, שחרית מעריב ערבים. ואם תעשה כן תקבל עליך עול מלכות שמים שהוא שמע למפרע. ד"א שמע יתפרש לג' ענינים נגררים זה מזה, הא' הכנסת הקול בחוש השמע כמו וישמע יתרו, והב' נגרר אחר השמע והוא ההבנה כמו גוי אשר לא תשמע לשונו, והג' נגרר אחר ההבנה והיא הקבלה כמו והיה אם שמוע תשמע, ושלשתן ישנן בפסוק הזה שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה ולהבין אותו לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו ולקבל עליו עול מלכותו. ובספרי מפרש ה' אלקינו בעולם הזה שאין מיחד שמו אלא עלינו, ה' אחד לעולם הבא שנא' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כת' הר' אליעזר מגרמישא מפני מה נתן לישראל ליחד שמו של הב"ה בלשון שמיעה שאומ' שמע ישראל ולא ניתן בלשון הסכת או בלשון הבנה שכך פירושו של שמע הבינו או השכילו שה' אלקינו ה' אחד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שזמן כל עבדיו לסעודה והושיבם בתקדראות של זהב והעלה להם כל מעדני עולם על גבי שלחנות של זהב והכין לעצמו שלחן אחד קטן של זהב כמו שסדר לעבדיו והעלה עליו מאותם המעדנים שהכין לעבדיו אמ' המלך במה יהא ניכר שאני מלך אמר לאחד מעבדיו לך והבא לי שני כוסות של מרגליות שיש לי בבית גנזי ושים אותם על שלחני ובהם יכירו כל הנכנסים שאני מלך הלך העבד להביא שני הכוסות וכשהוציא הכוס הראשון מן התיבה נפל מכסה התיבה ונשבר נתרשלו ידיו של עבד אמר המלך ולמה העבד מעכב אמרו לו אדוננו המלך נשבר כוס א' שבידיו אמר להם יבא בכוס השלם ואשתמש בו ויכירוני שאני מלך, והמלך זה הב"ה והעבדים אלו ישראל שזמנם לסעודה בהר סיני ביום מתן תורה והשרה שכינתו עליהם והם אמרו נעשה ונשמע חטאו בעגל ואמרו קום עשה לנו אלהים ואבדו זכות של נעשה אמ' הב"ה במה שנשאר בידם והוא זכות של נשמע בו יהיו מיחדים את שמי בכל יום ותעמוד להם זכות לדורות לפיכ' נתן להם יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה. עכ"ד.

(כב) וצריך שלא יאריך באל"ף של אחד כדי שלא יראה כאומ' אי אחד כלומ' אין חד. ולא יחטוף בחי"ת כדאמרינן במנחות בפרק הקומץ חטרי ליה לגגיה דחי"ת כלומר עושי' לה חטוטרת באמצעיתה להודיע שהוא חי וברומו של עולם. וגם כן צריך בקריאתה להאריך מעט להודיע שהוא חי וברומו של עולם. ויאריך בדל"ת כשיעור שימליכוהו בארבע רוחות העולם כחשבון ד' שהוא ארבעה. ויש אומרים שירמוז בעיניו כנגד השמים והארץ וארבע רוחות העולם. ותמצא כי בשלש אותיות של אחד נכללים ג' עולמות שיכוין באל"ף להב"ה שהוא ראשון. ובחי"ת לשמונה גלגלים, ובדל"ת לד' יסודות שהעולם הזה מיוסד בהם. ויש אנשים שמנענעים בראשן למעלה ולמטה וד' רוחות העולם כדי לעורר את הלב ואין לחוש להא דתניא בפ"ק דיומ' הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, הרמיזה והקריצה היא לצורך דבר אחר אבל הכא נענוע הוא לצורך הכוונה.

Abudarham, Weekday Prayers, Blessings on the Shema 12-22

...

ברכות י״ג א:כ״ב-ל״ז

גמ׳ שמע מינה מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה: תנו רבנן קריאת שמע ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון מאי טעמא דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ולרבי נמי הא כתיב שמע ההוא מבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא ולרבנן נמי הא כתיב והיו ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא דרשי למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב שמע למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב והיו: תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר

Berakhot 13a:22-37

GEMARA: We learned in the mishna that one must focus his heart while reading the portion of Shema in the Torah in order to fulfill his obligation. From here, the Gemara seeks to conclude: Learn from this that mitzvot require intent, when one performs a mitzva, he must intend to fulfill his obligation. If he lacks that intention, he does not fulfill his obligation. With that statement, this Gemara hopes to resolve an issue that is raised several times throughout the Talmud. The Gemara rejects this conclusion: What is the meaning of: If one focused his heart? It means that one had the intention to read. The Gemara attacks this explanation: How can you say that it means that one must have intention to read? Isn’t he already reading? The case in the mishna refers to a person who is reading from the Torah. Therefore, focused his heart must refer to intention to perform a mitzva. The Gemara rejects this: Perhaps the mishna speaks of one who is reading the Torah not for the purpose of reciting the words, but in order to emend mistakes in the text. Therefore, if he focused his heart and intended to read the words and not merely emend the text, he fulfills his obligation. He need not have the intention to fulfill his obligation. The Sages taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagreed with regard to the language in which Shema must be recited. This dispute serves as an introduction to a broader analysis of the question of intent: Shema must be recited as it is written, in Hebrew, this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: Shema may be recited in any language. The Gemara seeks to clarify: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? The Gemara answers: The source for his halakha lies in the emphasis on the word: “And these words, which I command you this day, will be upon your heart” (Deuteronomy 6:6). “Will be” means as they are, so shall they be; they should remain unchanged, in their original language. The Gemara seeks to clarify further: And what is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers: The source upon which the Rabbis base their opinion is, as it is stated: “Hear, Israel” (Deuteronomy 6:4), which they understand to mean that Shema must be understood. Therefore, one may recite Shema in any language that you can hear and understand. The Gemara explains how Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis each contend with the source cited by the other. And according to Rabbi Yehuda HaNasi, isn’t it also stated: “Hear, Israel”? How does he explain this verse? The Gemara responds: He requires this verse in order to derive a different halakha: Make your ears hear what your mouth utters, i.e., one must recite Shema audibly so he hears it while reciting it. And from where do the Rabbis derive that one must recite Shema audibly? The Rabbis do not accept the literal interpretation of the word Shema; rather, they hold in accordance with the one who said: One who recited Shema in a manner inaudible to his own ears, fulfilled his obligation. The Gemara asks: And according to the Rabbis, isn’t it also written: “And they will be”? How do the Sages explain that emphasis in the verse? The Gemara answers: They, too, require this expression to derive that one may not recite Shema out of order. One may not begin reciting Shema from the end, but only in the order in which it is written. And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive the halakha that one may not recite Shema out of order? The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi derives it from an additional emphasis in the verse: “And the words [hadevarim], which I command you this day, will be upon your heart.” The verse could have conveyed the same idea had it written: Words [devarim], without the definite article. However, it says the words [hadevarim], employing the definite article, emphasizing that it must be recited in the specific order in which it is written. The Rabbis, however, do not derive anything from the fact that the words, with the definite article, was written in place of words, without the definite article. The Gemara seeks to link this debate to another: Is that to say that Rabbi Yehuda HaNasi holds that the entire Torah, i.e., any portion of the Torah which must be read publicly (Tosafot), or if one studies or reads the Torah in general (Me’iri), may be recited in any language? As if it should enter your mind to say that the entire Torah may only be recited in the holy tongue and not in any other, then why do I need that which the Torah wrote: “And they will be”? Prohibiting recitation of Shema in a language other than Hebrew is superfluous, if indeed one is prohibited from reciting any portion of the Torah in a language other than Hebrew. Since the Torah saw the need to specifically require Shema to be recited in Hebrew, it must be because the rest of the Torah may be recited in any language. The Gemara rejects this: This is not necessarily so, as the phrase: And they will be is necessary in this case because Shema, hear, is also written. Had it not been for the phrase: And they will be, I would have understood hear, to allow Shema to be recited in any language, in accordance with the opinion of the Rabbis. Therefore, and they will be, was necessary. The Gemara attempts to clarify: Is that to say that the Rabbis hold that the entire Torah may only be recited in the holy tongue and not in any other? As if it should enter your mind to say that the Torah may be recited in any language, then why do I require that which the Torah wrote: Shema, hear? One is permitted to recite the entire Torah in any language, rendering a specific requirement regarding Shema superfluous. The Gemara rejects this: Shema is necessary in any case, because and they will be, is also written. Had it not been for Shema, I would have understood this in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that one is prohibited from reciting Shema in any other language. Therefore, Shema, is necessary. The interpretation of these verses is the source of a fundamental dispute concerning the obligation to recite Shema and the required intent during its recitation. The Rabbis taught: From: And they will be, it is derived that one may not recite Shema out of order. From: These words…upon your heart, it is derived that they must be recited with intent. I might have thought that the entire paragraph requires intent? Therefore the verse teaches: These, to indicate that to this point, one must have intent, but from here on one need not have intent, and even if he recites the rest of Shema without intent he fulfills his obligation. This is the statement of Rabbi Eliezer. Rabbi Akiva said to him: But the verse states:

ברכות י״ג ב:א׳-כ״ה

אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה תניא אידך והיו שלא יקרא למפרע על לבבך רב זוטרא אומר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מאי שנא מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכא נמי הא כתיב ודברת בם הכי קאמר עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ומאי שנא עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב: אמר מר רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם הכא נמי הא כתיב על לבבך הכי קאמר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומאי שנא עד כאן מצות קריאה וכוונה דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו: תנו רבנן שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד עד כאן צריכה כוונת הלב דברי רבי מאיר אמר רבא הלכה כרבי מאיר תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלית אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחית רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת: אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה על לבבך סלקא דעתך אלא אימא עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה: תנו רבנן שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה רבי שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ונאנס בשינה יצא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד אמר ליה בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה טפי לא הוה מצער נפשיה אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע מקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אף על גב דמצלי נמי אסור והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה:

Berakhot 13b:1-25

“Which I command you this day, will be upon your heart.” Surely the word these, does not come to limit the mitzva of intent. On the contrary, from here you derive that the entire portion requires intent. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; the entire portion requires intent. Some teach this halakha stated by Rabbi Yoḥanan with regard to that which was taught in a Tosefta, where there is a tannaitic dispute. The first tanna holds: One who recites Shema must focus his heart for the entire Shema. Rabbi Aḥa says in the name of Rabbi Yehuda: Once he focused his heart for the first paragraph alone, he no longer requires intent. With regard to this Tosefta, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda. While this differs from the previous version in form, it arrives at the same conclusion. It was taught in another baraita on this subject, which cited different opinions. From: And they will be, recited in Shema, it is derived that it may not be recited out of order. From: Upon your heart, Rav Zutra says: To this point, there is the mitzva of intent; from here on, beginning with the second paragraph, there is only the mitzva of recitation. Rabbi Yoshiya says that it means the opposite: To this point, there is the mitzva of recitation; from here on there is only the mitzva of intent. At first the Gemara understands that Rav Zutra required recitation only in the second paragraph, while in the first paragraph only intent was required. Therefore, the Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of recitation? Is it because it is written: “And you shall teach them to your children, to speak of them” (Deuteronomy 11:19)? This is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “And you shall speak of them.” The mitzva of recitation applies to the first paragraph as well. Rather, he is saying as follows: To this point there is the mitzva of both intent and recitation, but from here on, there is only the mitzva of recitation without intent. Again the Gemara asks: According to Rav Zutra, what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of both intent and recitation because there are two requirements in the first paragraph, as it is written: “Upon your heart…and you shall speak of them”? There, too, in the second paragraph it is also written: “And you shall place these words upon your heart…to speak of them,” indicating that intent is also required in that paragraph. The Gemara responds: That verse is necessary to derive that which was taught by Rabbi Yitzḥak, who said: “And you shall place these words” refers literally to the paragraphs of Shema found in the phylacteries. The verse teaches that the placement of the phylacteries of the arm must be opposite the heart. The Gemara now attempts to clarify the second opinion in the baraita. The Master said, Rabbi Yoshiya says: To this point at the end of the first paragraph, there is the mitzva of recitation; from here on there is the mitzva of intent. The Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of intent? Is it because it is written in the second paragraph: “And you shall place these words upon your heart”? That is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “Upon your heart.” The Gemara responds that he is saying as follows: To this point, there is the mitzva of both recitation and intent, but from here on, there is only the mitzva of intent without recitation. The Gemara continues: And what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of recitation and intent because there are two requirements, as it is written: Upon your heart as well as: And you shall speak of them? There, too, with regard to the second paragraph isn’t it written: And you shall place these words upon your heart…and you shall teach them to your children, to speak of them? Rabbi Yoshiya responded: That verse refers to Torah study in general, not to the recitation of Shema in particular. And the Torah says the following: Teach your children Torah, that they will be well-versed in them. The Sages taught in another baraita with regard to one who recites Shema and utters the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” Intent of the heart is only required to this point. This is the statement of Rabbi Meir. Rava said: In this matter, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. It was taught in a baraita, Sumakhos says: One who extends his intonation of the word One [eḥad] while reciting Shema, is rewarded that his days and years are extended. Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is only true if he extends the letter dalet, so the word eḥad is sounded in its entirety. Rav Ashi said: This is only so long as one does not pronounce the letter ḥet hurriedly. The Gemara relates that Rabbi Yirmeya was seated before Rabbi Ḥiyya bar Abba. He saw that he was greatly extending his pronunciation of eḥad. He said to him: Once you have crowned Him in your thoughts over everything above, in Heaven, below, on earth, and in the four corners of the heavens, you need not extend any further. Rav Natan bar Mar Ukva said that Rav Yehuda said: One must recite upon your heart, while standing in one place. The Gemara is perplexed: Does it enter your mind that upon your heart alone must be recited while standing in one place? What distinguishes that phrase from the rest of Shema? Rather, say: One must recite until upon your heart while standing in one place. From here on, one need not stand in one place. Rabbi Yoḥanan said: One must recite the entire first portion while standing in one place. The Gemara notes: Rabbi Yoḥanan is consistent and follows his reasoning expressed elsewhere, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda; one is required to recite the entire first paragraph of Shema with intent. The Sages taught in a baraita: The single verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One”; this is Rabbi Yehuda HaNasi’s recitation of Shema. The Gemara relates: Rav said to his uncle, Rabbi Ḥiyya: I did not see Rabbi Yehuda HaNasi accept the kingship of Heaven upon himself, meaning that he did not see him recite Shema. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen [bar paḥtei], when Rabbi Yehuda HaNasi passed his hands over his face in the study hall in the middle of his lesson, he accepted the yoke of the kingdom of Heaven upon himself, as his Shema was comprised of a single verse. Rabbi Yehuda HaNasi’s students and members of his household disputed: Does he complete Shema later or does he not complete it later? Bar Kappara says: He does not complete it later. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, says: He completes it later. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi: Granted, according to my position, that I say that Rabbi Yehuda HaNasi does not complete Shema later, that is why when he taught, Rabbi Yehuda HaNasi would specifically seek a topic that included the exodus from Egypt, as by so doing he fulfills the mitzva to remember the Exodus; a mitzva that others fulfill in their recitation of the last paragraph of Shema. But according to you, who says that he completes his recitation of Shema later, why, when he teaches, would he specifically seek a topic that included the exodus from Egypt? Rabbi Shimon responded: Rabbi Yehuda HaNasi did so in order to mention the exodus from Egypt at its appointed time, during the time of the recitation of Shema. Based on this halakha, Rabbi Ila, son of Rav Shmuel bar Marta, said in the name of Rav: One who recited the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One,” and was immediately overcome by sleep, fulfilled his obligation to recite Shema. Similarly, Rav Naḥman said to his slave, Daru: If you see that I have fallen asleep, bother me to recite the first verse, do not bother me to recite any more than that. Similarly, Rav Yosef said to Rav Yosef, son of Rabba: What would your father do? Rav Yosef, son of Rabba, said to him: He would exert himself not to fall asleep in order to recite the first verse, he would not exert himself to recite any more than that. Rav Yosef said: One who is lying [perakdan] on his back may not recite Shema, for lying that way is unbecoming. The Gemara asks: Is that to say that one may not recite Shema in this position, but to sleep lying in that position is permissible? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi curse one who sleeps lying on his back? The Gemara answers: If one lies on his back while leaning slightly to the side, it is permissible. Nonetheless, to recite Shema in this position, even though he is leaning, is prohibited. The Gemara asks: Wouldn’t Rabbi Yoḥanan lie on his back, lean slightly and recite Shema? The Gemara responds: The case of Rabbi Yoḥanan is different, because he was corpulent and it was difficult for him to read any other way.

Elon Weintraub

Part of Collections

Tefillah