Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃
(7) Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that the LORD has spoken we will faithfully do!”
נעשה ונשמע - נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים.
נעשה ונשמע, “we will carry out what G’d has said already, and we are also prepared to listen (obey) to what He will command from here on in.
(ג) נעשה ונשמע נעשה לתכלית שנשמע בקולו כעבדים המשמשים את הרב שלא על דרך לקבל פרס כענין עושי דברו לשמוע בקול דברו:
(3) נעשה ונשמע, a reference to action designed to ensure that they could obey G’d’s directives without thought of any reward that might be in store for them by doing this. We find a similar construction in Psalms 103,20 עושי דברו לשמוע בקולו, “who do His bidding, ever obedient to His bidding.”
(ג) כִּי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע הוּא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת וְנִגְלוֹת: נַעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת נִגְלוֹת, הַיְנוּ הַמִּצְווֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְכָל אֶחָד לְקַיֵּם לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, וְנִשְׁמַע הִיא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, מַה שֶּׁהוּא גָבוֹהַּ וְנִסְתָּר מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה בָּזֶה.
(ד) לְמָשָׁל: אֵצֶל כָּל מִצְוָה יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה, כִּי מִלְּבַד הַצִּוּוּי הַנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לְקַיֵּם הַמִּצְוָה, יֵשׁ עוֹד לָזֶה דְּבָרִים בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה, וּשְׁאָר דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה.
(ה) וַעֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בְּדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה הַלָּלוּ שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה, הֵם בְּחִינַת נִשְׁמַע, בְּחִינַת נִסְתָּר, כִּי הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ אָנוּ יְכוֹלִים לְקַיֵּם, אַךְ הָעֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בְּאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, וְזֶה בְּחִינַת נִשְׁמָע, בְּחִינַת נִסְתָּר.
(ו) וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה; נַעֲשֶׂה הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת, מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְקַיֵּם, וְנִשְׁמָע הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, בְּחִינַת דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהֵם הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת כָּל מִצְוָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבֹד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת, כִּי שְׁמִיעָה תָּלְיָא בְּלִבָּא (תיקון נח), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלכים א ג): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ;
(3) For “we will do and we will hear” corresponds to [concepts] hidden and revealed. “We will do” is synonymous with the revealed—i.e., the precepts that each and every person can fulfill commensurate with his level. And “we will hear” is synonymous with the hidden—that which is elevated and hidden from him, so that he is incapable of serving [God] with this.
(4) For example: Every precept has that which accompanies it. Aside from the command recorded in the Torah to fulfill the precept, there are additional statements in the Torah, such as, “And God spoke to Moshe,” as well as the other statements of the Torah surrounding the precept.
(5) Now, the service which is contained in these Torah statements accompanying the precept corresponds to “we will hear,” the hidden. For the precept itself, <which we> can fulfill, <is called “we will do”>. But the service contained in these statements, we have no knowledge of—corresponding to “we will hear,” the hidden.
(6) This corresponds to Torah and prayer. “We will do” is synonymous with Torah—the revealed, that which we know to fulfill. “And we will hear” is synonymous with the hidden, corresponding to the statements of Torah. These are the statements of Torah accompanying each precept—the concept of hidden, with which one does not know how to serve the Holy One. It corresponds to prayer, <which itself indicates> a cleaving [to God]. This is because “hearing is dependent upon the heart” (Tikkuney Zohar #58), as is written (1 Kings 3:9), “Give Your servant a hearing heart.”
(ב) כִּי מִי שֶׁבָּא לְמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ מֵהָרִאשׁוֹנָה, אֲזַי נַעֲשֶׂה מֵהַנִּשְׁמַע שֶׁלּוֹ בְּחִינַת נַעֲשֶׂה, וַאֲזַי יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת נִשְׁמַע אַחֶרֶת, וְכֵן מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וְכֵן כָּל אָדָם לְפִי מַדְרֵגָתוֹ יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע.
(ח) וְצָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמֵעוֹלָם לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם מִבְּחִינַת נִשְׁמָע, בְּחִינַת נִסְתָּר, בְּחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה ה'.
(2) For when someone comes to a level higher than the first one, then his “we will hear” takes on the aspect of “we will do,” and he then has an aspect of “we will hear” <even higher than this one>. And so it is from level to level. Each person, relative to his level, also possesses the concept of “we will do and we will hear.”
(ח) וְצָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמֵעוֹלָם לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם מִבְּחִינַת נִשְׁמָע, בְּחִינַת נִסְתָּר, בְּחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה שֶׁסְּבִיבוֹת הַמִּצְוָה, בְּחִינַת תּוֹרַת ה', יִהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּחִינַת נַעֲשֶׂה, בְּחִינַת נִגְלֶה, בְּחִינַת תּוֹרָה, בְּחִינַת תּוֹרָתוֹ, וִיהִי לוֹ בְּחִינַת נִשְׁמָע וְכוּ' גָּבוֹהַּ יוֹתֵר. וְכֵן בְּכָל פַּעַם יֵלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמִמַּעֲלָה לְמַעֲלָה, עַד שֶׁיָּבוֹא בְּרֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהוּא תְּחִלַּת הָאֲצִילוּת.
(8) And each person must go from level to level and from world to world, so that he is always meriting even higher aspects of “we will hear and we will do.” For him, the aspect of “we will hear”/hidden/prayer/Torah-statements-accompanying-the-precept/”Torah of God,” will each time be made into “we will do”/revealed/Torah/”his Torah”; and he will have an even higher aspect of “we will hear.” And so, each time he will be going from level to level and degree to degree, until he comes to the genesis of Creation—this being the first stage of Atzilut (the World of Nothingness).
(א) יא אַךְ כְּשֶׁרוֹצִים לָצֵאת מִמַּדְרֵגַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע זֶה לְמַדְרֵגַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יְרִידָה קֹדֶם הָעֲלִיָּה, כִּי הַיְרִידָה הִיא תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז ד:): לֹא הָיָה דָוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְכוּ'; לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָהֶם מִכְשׁוֹל לְטוֹבַת הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם: לְהוֹרוֹת תְּשׁוּבָה.
(1) 11. However, when one wants to emerge from this level of “we will do and we will hear” to a higher level of “we will do and we will hear,” there must be a fall prior to the ascent. This is because the ultimate purpose of the fall is the ascent [which follows].