Melachim I
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareוְלֹא יִחַם לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמְבַזֶּה בְּגָדִים, אֵינוֹ נֶהֶנָה מֵהֶם לַסוֹף, לְפִי שֶׁקָּרַע אֶת כְּנַף הַמְּעִיל לְשָׁאוּל. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: כְּשֶׁרָאָה דָוִד אֶת הַמַּלְאָךְ עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם וְחַרְבּוֹ בְּיָדוֹ, נִצְטַנֵּן דָּמוֹ מִיִּרְאָתוֹ.
But he was not warmed. Our Rabbis said, “He who disgraces clothing will ultimately be deprived of their pleasures.”1Maseches Berachos 62b. [Dovid’s clothing did not warm him] because he tore off the corner of Shaul’s robe.2See I Shmuel 24:5. The Midrash [Aggadah states], Rabbi Shmuel son of Nachmeni said, that as Dovid saw the angel standing in Yerusholayim with his sword drawn in his hand, his blood became cold from fear.3That terror of that experience remained with Dovid, and from then on he could never again find warmth.
והמלך דוד, כבר כתב מהרי''א שמה שלא נכתבו דברים האלה בספר שמואל, שהוא מיוחד אל ספורי קורות דוד, הוא כי רצה לכתוב בספר הזה דברים הכוללים כל עניני שלמה והמשחתו, כי המשחת שלמה ומחלוקת אדוניהו עליו וכל הנמשך יתיחס אל ספורי שלמה, אמנם למה ספר ענין אבישג השונמית נתן בזה טעמים בלתי עצמיים כפי דעתי, ואנכי אחשוב כי באשר הסבה שהניעה את לב דוד להמליך את שלמה באותו היום שהמליכו בחייו היה מחלוקת אדוניה אשר רצה להחזיק מלכות בלא דעת אביו, ומטעם זה משחו את שלמה הגם שמלך בן מלך אין צריך משיחה (כמ''ש בספרא מכלתא דמלואים, ובגמ' דכריתות והוריות), מכל מקום משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניה ולכן הוכרח הכותב להקדים ענין אדוניהו, ואולם באשר גם זה היה לו סבה בהכרח, כי מה ראה אדוניה לעשות האולת הזאת, למלוך בחיי אביו בלא דעתו, ולא ידע כי יתודע הדבר לאביו ומלבד שלא ישיג התכלית עוד ישנאהו על כי חשב למרוד בו, ויקדים להמליך את שלמה כאשר היה כן באמת, ואם אבשלום מרד על פני אביו קשר קשר ויט כל ישראל אחריו, לא כן אדוניה שלא היו דבריו רק עם יואב ואביתר, וטוב היה לו להמתין עד ימות אביו, שאז יעשה מה שלבו חפץ, לכן הקדים הסבות שהניעו את הדבר הזה, הנה לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו כמו אבשלום, כי אבשלום עשה זה בעוד מלך דוד ועשה חיל, וזהו און ומרד להעביר את אביו בעוד כחו חזק להנהיג ולמשול, לא כן עתה המלך היה
ויאמרו זאת שנית שעבדיו הרופאים אמרו לו
לֹא יְדָעָהּ. שֶׁהַבְּתוּלָה יָפָה לְחַמֵּם מִן הַבְּעוּלָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: מִשּׁוּם לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וּכְבָר הָיוּ לוֹ שְׁמוֹנָה עָשָׂר.
Was not intimate with her. Because a virgin is more suitable for [the purpose] of warming than a non-virgin.6He therefore preferred that she remain a virgin. But our Rabbis said [he was not intimate with her] because “He shall not have too many wives,”7Devarim 17:17. See Rashi there. and he already had eighteen.8I.e., because Dovid already had eighteen wives, the maximum permitted for a king, he therefore did not marry her. See Maseches Sanhedrin 22a and Rashi there.
וְלֹא עֲצָבוֹ. לֹא הִכְעִיסוֹ, לִמֶּדְךָ שֶׁהַמּוֹנֵעַ תּוֹכָחָה מִבְּנוֹ, מְבִיאוֹ לִידֵי מִיתָה.
Had never angered him. He did not anger him.11Throughout his life, Dovid had never gotten angry at Adoniyahu or punished him when he did something bad. Adoniyahu therefore incorrectly assumed that his father would not reprimand him for proclaiming himself king. This [episode] teaches you that he who refrains from rebuking his child causes his death.12See Mishlei 13:24.
וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר. כְּאַבְשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה, הִיא גָּרְמָה לָהֶם שֶׁנִּתְגָּאוּ.
And he was also very handsome. [He was as handsome] as Avsholom,13“He too,” infers that there was another individual who was also very handsome. about whom it is written, “And as Avsholom there was no one as handsome.”14II Shmuel 14:25. This caused them to be proud.
עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל דָּוִד עָלָיו, עַל שֶׁהָרַג אֶת אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא וְאַבְשָׁלוֹם, וְסוֹפוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בְּנוֹ הַמּוֹלֵךְ תַּחְתָּיו עָלָיו, לְפִיכָךְ הָיָה רוֹצֶה שֶׁיִּמְלֹךְ זֶה עַל יָדוֹ, וְיֶאֱהָבֶנּוּ.
With Yoav ben Tseruyah. Because he knew that Dovid bore a grudge against him for having killed Avner, Amasa, and Avsholom; and that he would eventually charge his son, who would reign in his place, to deal with him. He [Yoav] therefore wanted that this one [Adoniyahu] should reign through his assistance so that he would favor him.
וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן. שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִן הַכְּהֻנָּה מִשֶּׁבָּרַח דָּוִד מִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם, שֶׁשָּׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים וְלֹא עָלְתָה לּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֶבְיָתָר, וְהָיָה מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵלִי, וְיָדַע שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לְעֵלִי: וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי, וְהָיָה חָפֵץ שֶׁיַּעֲמֹד זֶה עַל יָדוֹ.
And with Evyosor the kohein. He was dismissed from the priesthood at the time when Dovid escaped from Yerusholayim on account of Avsholom, when he [Evyosor] consulted the Urim and Tumim and was unsuccessful as it is stated, “And Evyosor went up.”16II Shmuel 15:24. He [Evyosor] was a descendant of Eili. And he knew that he would not serve in the days of Shlomo, for it was stated to Eili, “And I will appoint for Myself a faithful kohein... and he will serve before My anointed one...”17I Shmuel 2:35. He [Evyosor] wanted that this one [Adoniyah become king] through his assistance.18So that Adoniyahu would listen to him when he became king and would restore him to his previous position of Kohein Gadol.
וְנָתָן הַנָּבִיא. שֶׁנִּבֵּא לְדָוִד שֶׁשְּׁלֹמֹה יִמְלֹךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: וּשְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ.
And Noson the prophet. Who prophesied to Dovid that Shlomo would reign, as it is stated in Divrei Hayomim, “ his name will be Shlomo.”19I Divrei Hayomim 22:9. The verse reads, “Behold a son will be born to you, he will be a man of rest, and I will give him rest from all his enemies around, his name will be Shlomo.”
וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא. שֶׁיּוֹדֵעַ הָיָה, שֶׁהִתְנַבֵּא עָלָיו הַנָּבִיא לִמְלֹךְ.
And his brother Shlomo, he did not invite. For he knew that the prophet had prophesied about him that he would reign.
וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא. שֶׁיּוֹדֵעַ הָיָה, שֶׁהִתְנַבֵּא עָלָיו הַנָּבִיא לִמְלֹךְ.
And his brother Shlomo, he did not invite. For he knew that the prophet had prophesied about him that he would reign.
ג. בל תאמר כי אין בזה רק רדיפת הכבוד והשררה ואין זה כדאי אצלה להשתדל על זה, לכן אמר
והיה אמנם אם יחריש יחשבו ישראל שזה נעשה בידיעתו, כי מי יאמין שדבר גדול כזה נכחד מן המלך, ובזה לא לבד שאחרי שכב המלך ימלוך אדוניהו באין מוחה, אחר שידמו כולם שהומלך בידיעתך כי גם
קראו לי וכו', אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו על ידי כהן גדול ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע''י תעשה המשיחה כהלכה :
וספר הכתוב שצוה המלך לצדוק ולנתן ולבניהו שיקחו מיד עמהם עבדי אדוניהם, ואמר זה על הכרתי ועל הפלתי שהיו עבדי המלך וגבוריו שלא היו עם אדוניהו, ושירכיבו את שלמה על הפרדה, ר"ל המיוחדת למלך אשר ירכב עליה, שהוא אות עצמי על ההמלכה, (סנהדרין פ"ב כ"ב ע"א) לפי שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך. והנה צוה שירכבו אותו על הפרדה ולא על הסוס, לפי שהסוס מורה על המלחמה, כמו שאמר (משלי כ"א ל"א) סוס מוכן ליום מלחמה, והפרדה תרמוז על השלום השקט ובטח עד עולם. ולפי שאדוניהו עשה לו רכב גם פרשים והיה רוכב על הסוס, צוה דוד שירכב שלמה על הפרדה, כאלו לא יחוש לסוסיו ולפרשיו ושאין לערער נגדו, והיה זה בזיון לאדוניהו, שבהיותו בשמחת המלכתו ילך שלמה למלוך וילך על הפרדה ולא על הסוס, לפי שלא יירא ממנו. ולרמוז על העתיד, ר"ל על שלמה שיהיה שלום ואמת בימיו, צוה שירכיבוהו על הפרדה ולא על הסוס. וצוה עוד שיורידו אותו אל גיחון, והוא שילוח, ונקרא אם כן בשני שמות, והמשחתו שמה היה לסימן שתמשך מלכותו כמעין כדבריהם ז"ל (הוריות פ"ג י"ב ע"א) וכמו שאזכור. וגם אחשוב שצוה על זה כדי להשיב על מה שעשה אדוניהו, כי הוא עשה לו רכב לרמוז על המלחמה, ושלמה רכב על הפרדה כי תמיד ישב בשלוה, הוא הלך לעין רוגל, ושלמה הלך לגיחון שהיה נהר גדול, (לד) ואם לאדוניהו המליך אביתר שנסתלק מן הכהונה, את שלמה ימלוך צדוק הוא כהן לאל עליון, ואם אדוניהו נמלך על ידי יואב איש רע מעללים, שלמה יהיה נמשך על ידי נתן הנביא כי קדוש הוא לאלקיו, ואם לאדוניהו אמרו בינם לבין עצמם יחי המלך אדוניה, לשלמה יתקעו בשופר גדול וישמיעו בקול עצום יחי המלך שלמה:
וּמָשַׁח אֹתוֹ. נוֹתֵן לוֹ שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, כְּמִין נֵזֶר.
And he shall be anointed. He places the oil between his eyelids in the form of a crown.28See Maseches Horiyos 12a.
אֶל גִּחוֹן. הוּא מַעְיַן הַשִּׁלּוֹחַ, מִכָּאן שֶׁאֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעְיָן, סִימָן שֶׁתִּמָּשֵׁךְ מַלְכוּתוֹ.
To Gichon. [Gichon] is the well of Shilo’ach. From this [episode is derived the custom] not to anoint the kings except at the well, to symbolize thereby that his kingship shall continue on and on.27As the waters of a well do.
מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. מִכָּאן שֶׁאֵין אָדָם מִתְקַנֵּא בִּבְנוֹ.
Than the throne of my lord Dovid Hamelech. From this [we derive] that a father is not envious of his son.30See Maseches Sanhedrin 105b.
וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: וְקַשָּׁתַיָּא וְקַלָּעַיָּא. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: אוּרִים וְתֻמִּים.
And the archers and the sling shooters. [Targum] Yonoson rendered, “the archers and the sling shooters.”31Alternatively, כרתי ופלתי refers to the Sanhedrin.—Ralbag But our Rabbis maintained [that it refers to] the Urim and Tumim.32The Urim and Tumim are called “כרתי ופלתי”; כרתי because their words are “cut” [כרת], i.e., they render irrevocable decisions and פלתי because they are “wondrous” [פלא] in revealing the future. See Maseches Berachos 4a.
ירא. שלא לדונו כמורד במלכות, על אשר רצה למלוך מבלי דעת המלך:
בדרך וגו׳. רצה לומר: כמנהג הנהוג בכל הבריות:
משמרת ה׳. הדברים אשר צוה ה׳ לשמרם, ואל בינתך אל תשען:
וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. אַל תַּנִּיחֵהוּ לָמוּת מִיתַת עַצְמוֹ וְלִפֹּל בְּגֵיהִנֹּם.
And do not let his greying head go down to the grave in peace. Do not let him die a natural death [causing him] to fall into Gehinnom.6Dovid had Yoav’s ultimate welfare in mind.
וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. אַל תַּנִּיחֵהוּ לָמוּת מִיתַת עַצְמוֹ וְלִפֹּל בְּגֵיהִנֹּם.
And do not let his greying head go down to the grave in peace. Do not let him die a natural death [causing him] to fall into Gehinnom.6Dovid had Yoav’s ultimate welfare in mind.
והנה עמך פי' מהרי''א שא''ל
והנה עמך פי' מהרי''א שא''ל
ושמרת ובהנהגה בדברים שבין אדם למקום יהיה בהפך, כמ''ש אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יהיה כקטן אשר אמו תנחהו בכל צעדיו, כן
ותכון מלכותו. לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:
ושלמה ישב על כסא דוד אביו. מגיד שאחז מעשה אבותיו:
וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד. אַף עַל הָעֶלְיוֹנִים.
And his kingdom was firmly established. [He was] also [ruler] over the heavenly creatures.
ושלמה ישב על כסא דוד אביו. מגיד שאחז מעשה אבותיו:
ותכון מלכותו. לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:
ואחר הנחת ההקדמה הזאת בקש ממנה שתאמר לשלמה המלך שיתן לו את אבישג השונמית לאשה, ונתן הסבה למה יבקש זה מבת שבע, ואמר כי לא ישיב את פניך, ר"ל ששלמה יעשה שאלתה ובקשתה ולכן ראה לשאול זה על ידה: וראוי שנדע מה היה ענין זאת ההקדמה לענין השאלה? והנראה אלי הוא שאדוניהו חשש למה שנפל שלמה עליו אחרי כן, ר"ל שהיה אדוניהו שואל את אבישג להיותה קרובה למלכות ומתשמישי דוד אביו, וכאלו היה בזה מחזיק במלכות עובר ומתעבר על ריב לא לו כסיל שונה באולתו, ולהתיר הספק והחשש הזה הקדים שהיה כבר מתיאש מן המלכות ומודה ששלמה מן השמים המליכוהו, ושאחר שזהו כן לא יהיה ראוי שיפחד שלמה מענין אבישג אם תהיה אשה לאדוני', כיון שהוא מלך מיד האלקים.
ושאלי לו את המלוכה. והבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה לפיכך אמר לו ולאביתר וליואב בן צרויה וכן תרגום יונתן הלא בעצה דא הוו הוא ואביתר כהנא ויואב בר צרויה:
הַמִּזְבֵּחַ קוֹלֵט שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוֹרֵג בְּזָדוֹן (שמות כא יד) "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" מִכְּלָל שֶׁהַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ נֶהֱרָג בַּמִּזְבֵּחַ לְפִיכָךְ הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וּקְלָטוֹ מִזְבֵּחַ וַהֲרָגוֹ שָׁם גּוֹאֵל הַדָּם הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג עָלָיו כְּמִי שֶׁהֲרָגוֹ בְּתוֹךְ עִיר מִקְלָט:
Der Altar hat ebenfalls die rechtliche Wirkung einer Asylstätte, denn es heißt beim vorsätzlichen Mörder: »So sollst du ihn von meinem Altare hinwegführen zum Tode« (Ex. 21:14), woraus zu schließen ist, dass derjenige, welcher einen unvorsätzlichen Mord begangen, beim Altar nicht getötet werden darf. Wenn sich daher Jemand der einen unabsichtlichen Mord verübte, im Asylbereich des Altars befindet und wird dort vom Bluträcher erschlagen, so verfällt dieser in Folge dessen eben so gut der Hinrichtung als wenn er es innerhalb einer Freistadt getan hätte.
אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:
Dies Asylrecht ist jedoch nur auf die oberste Fläche des Altars גַּגּוֹ im Ewigen=Hause בֵּית הָעוֹלָמִים beschränkt, und gilt auch nur zu Gunsten eines im Altardienste begriffenen Priesters, wogegen aber dieser Ort einem Nichtpriester oder einem Priester, der im Augenblicke, wo man ihm nach dem Leben trachtet, grade keinen Dienst verrichtet, keinen Schutz gewährt. Eben so wenig findet ein diensttuender Priester Schutz, wenn er nicht grade auf der obersten Fläche des Altars sich befindet, sondern sich nur in dessen Nähe aufhält, oder sich auf die Ecken desselben stützt.
וְכֵן מִי שֶׁקְּלָטוֹ הַמִּזְבֵּחַ אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ שָׁם אֶלָּא מוֹסְרִין [לוֹ] שׁוֹמְרִין וּמַגְלִין אוֹתוֹ לְעִיר מִקְלָטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְחֻיַּב גָּלוּת. אֲבָל מִי שֶׁפָּחַד מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ בְּדִין הַמַּלְכוּת אוֹ מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ בְּהוֹרָאַת שָׁעָה וּבָרַח לַמִּזְבֵּחַ וְנִסְמַךְ לוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה זָר הֲרֵי זֶה נִצָּל וְאֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מֵעִם הַמִּזְבֵּחַ לָמוּת לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיֵּב מִיתַת בֵּין דִּין בְּעֵדוּת גְּמוּרָה וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין תָּמִיד:
Dies Alles gilt aber nur von einem zur Verbannung Verurteilten; wer hingegen aus Furcht vor dem Urteil des Königs oder des Gerichts [aus Not], dem er als Opfer fallen könnte, zum Altar läuft und sich an denselben lehnt, der wird verschont. In diesem Falle reißt man ihn vom Alter nicht weg, um ihn hinzurichten, es sei denn, dass er vom Gericht, nach erfolgtem vollständigen Zeugenverhör und gehöriger Verwarnung, in aller, bei solchen Fällen üblichen Förmlichkeit, zum Tode verurteilt worden wäre. [Dann reißt man ihn vom Altar weg.]
אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:
Dies Asylrecht ist jedoch nur auf die oberste Fläche des Altars גַּגּוֹ im Ewigen=Hause בֵּית הָעוֹלָמִים beschränkt, und gilt auch nur zu Gunsten eines im Altardienste begriffenen Priesters, wogegen aber dieser Ort einem Nichtpriester oder einem Priester, der im Augenblicke, wo man ihm nach dem Leben trachtet, grade keinen Dienst verrichtet, keinen Schutz gewährt. Eben so wenig findet ein diensttuender Priester Schutz, wenn er nicht grade auf der obersten Fläche des Altars sich befindet, sondern sich nur in dessen Nähe aufhält, oder sich auf die Ecken desselben stützt.
אֵין קוֹלֵט אֶלָּא גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ בֵּית הָעוֹלָמִים בִּלְבַד וְאֵין קוֹלֵט אֶלָּא כֹּהֵן וַעֲבוֹדָה בְּיָדוֹ. אֲבָל זָר אוֹ כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד בְּשָׁעָה שֶׁנֶּהֱרָג אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד וְלֹא הָיָה עַל גַּגּוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֶלָּא סָמוּךְ לוֹ אוֹ אוֹחֵז בְּקַרְנוֹתָיו אֵינוֹ נִקְלָט:
Dies Asylrecht ist jedoch nur auf die oberste Fläche des Altars גַּגּוֹ im Ewigen=Hause בֵּית הָעוֹלָמִים beschränkt, und gilt auch nur zu Gunsten eines im Altardienste begriffenen Priesters, wogegen aber dieser Ort einem Nichtpriester oder einem Priester, der im Augenblicke, wo man ihm nach dem Leben trachtet, grade keinen Dienst verrichtet, keinen Schutz gewährt. Eben so wenig findet ein diensttuender Priester Schutz, wenn er nicht grade auf der obersten Fläche des Altars sich befindet, sondern sich nur in dessen Nähe aufhält, oder sich auf die Ecken desselben stützt.
כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה. שֶׁמָּרַדְתָּ בְּמַלְכוּת אָבִי בִּהְיוֹתְךָ עִם אֲדוֹנִיָּהוּ, לְהַמְלִיכוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
For you are deserving of death. Because you rebelled against the kingdom of my father when you were with Adoniyahu, to appoint him king without his [i.e., my father’s] knowledge.
אֶת אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי. וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן וְגוֹ', וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן וְגוֹ', וּמִשֶּׁחָרְבָה שִׁילֹה, לֹא הָיָה בַּיִת חָשׁוּב לַעֲבוֹדָה לְהַקָּבָּ"ה, וְעַתָּה כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַבְּחִירָה, מִלֵּא הַקָּבָּ"ה אֶת דְּבָרוֹ לְגָרֵשׁ אֶת בְּנֵי עֵלִי.
That He had spoken concerning the house of Eili. [As it is stated,] “And I will appoint for Myself a faithful kohein,”14I Shmuel 2:35. [and] “and you will see a rival in My dwelling place, etc.”15Ibid. 2:32. Once [the Tabernacle at] Shilo was destroyed, there was no house worthy of service to the Holy One Blessed Is He, but now that the Beis Hamikdosh will be built, the Holy One Blessed Is He, fulfilled His word to banish Eili’s descendants.16Evyosor was Eili’s great great grandson. See I Shmuel 14:3, 22:20.
וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃
A man of God came to Eli and said to him, “Thus said the LORD: Lo, I revealed Myself to your father’s house in Egypt when they were subject to the House of Pharaoh,
וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
and I chose them from among all the tribes of Israel to be My priests—to ascend My altar, to burn incense, [and] to carry an ephod before Me—and I assigned to your father’s house all offerings by fire of the Israelites.
לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃
Why, then, do you maliciously trample upon the sacrifices and offerings that I have commanded? You have honored your sons more than Me, feeding on the first portions of every offering of My people Israel.
לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃
Assuredly—declares the LORD, the God of Israel—I intended for you and your father’s house to remain in My service forever. But now—declares the LORD—far be it from Me! For I honor those who honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored.
הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃
A time is coming when I will break your power and that of your father’s house, and there shall be no elder in your house.
וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃
You will gaze grudgingly at all the bounty that will be bestowed on Israel, but there shall never be an elder in your house.
וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃
I shall not cut off all your offspring from My altar; [but,] to make your eyes pine and your spirit languish, all the increase in your house shall die as [ordinary] men.
וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃
And this shall be a sign for you: The fate of your two sons Hophni and Phinehas—they shall both die on the same day.
וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃
And I will raise up for Myself a faithful priest, who will act in accordance with My wishes and My purposes. I will build for him an enduring house, and he shall walk before My anointed evermore.
וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃ (ס)
And all the survivors of your house shall come and bow low to him for the sake of a money fee and a loaf of bread, and shall say, ‘Please, assign me to one of the priestly duties, that I may have a morsel of bread to eat.’”
וַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃
Benaiah went to the Tent of the LORD and said to him, “Thus said the king: Come out!” “No!” he replied; “I will die here.” Benaiah reported back to the king that Joab had answered thus and thus,
וַיֹּאמֶר לֹא. שְׁתַּיִם לֹא אֲקַבֵּל עָלַי, קְלָלוֹת שֶׁקִּלְלַנִי דָּוִד אָבִיךָ בְּמִיתַת אַבְנֵר: יָחוּלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב, יְקַבְּלֵם שְׁלֹמֹה עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ אֵצֵא.
And he said, “No.” Two [punishments] I will not accept upon myself. The curses that your father Dovid cursed me at the death of Avner, as it is stated, “They shall fall upon the head of Yo’av.”18II Shmuel 3:29. let Shlomo accept them upon himself, and afterward I will go.
וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֣ר אֶל־דָּוִ֡ד אָק֣וּמָה ׀ וְֽאֵלֵ֡כָה וְאֶקְבְּצָה֩ אֶל־אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִכְרְת֤וּ אִתְּךָ֙ בְּרִ֔ית וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וַיְּשַׁלַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־אַבְנֵ֖ר וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃
Abner said to David, “Now I will go and rally all Israel to Your Majesty. They will make a pact with you, and you can reign over all that your heart desires.” And David dismissed Abner, who went away unharmed.
וְהִנֵּה֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֤ד וְיוֹאָב֙ בָּ֣א מֵֽהַגְּד֔וּד וְשָׁלָ֥ל רָ֖ב עִמָּ֣ם הֵבִ֑יאוּ וְאַבְנֵ֗ר אֵינֶ֤נּוּ עִם־דָּוִד֙ בְּחֶבְר֔וֹן כִּ֥י שִׁלְּח֖וֹ וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃
Just then David’s soldiers and Joab returned from a raid, bringing much plunder with them; Abner was no longer with David in Hebron, for he had been dismissed and had gone away unharmed.
וְיוֹאָ֛ב וְכָל־הַצָּבָ֥א אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ בָּ֑אוּ וַיַּגִּ֤דוּ לְיוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר בָּֽא־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַֽיְשַׁלְּחֵ֖הוּ וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם׃
When Joab and the whole force with him arrived, Joab was told that Abner son of Ner had come to the king, had been dismissed by him, and had gone away unharmed.
יָדַ֙עְתָּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣ר בֶּן־נֵ֔ר כִּ֥י לְפַתֹּתְךָ֖ בָּ֑א וְלָדַ֜עַת אֶת־מוֹצָֽאֲךָ֙ וְאֶת־מבואך [מ֣וֹבָאֶ֔ךָ] וְלָדַ֕עַת אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃
Don’t you know that Abner son of Ner came only to deceive you, to learn your comings and goings and to find out all that you are planning?”
וַיָּ֤שָׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מָת בְּדַ֖ם עֲשָׂה־אֵ֥ל אָחִֽיו׃
When Abner returned to Hebron, Joab took him aside within the gate to talk to him privately; there he struck him in the belly. Thus [Abner] died for shedding the blood of Asahel, Joab’s brother.
וַיִּשְׁמַ֤ע דָּוִד֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיֹּ֗אמֶר נָקִ֨י אָנֹכִ֧י וּמַמְלַכְתִּ֛י מֵעִ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם מִדְּמֵ֖י אַבְנֵ֥ר בֶּן־נֵֽר׃
Afterward, when David heard of it, he said, “Both I and my kingdom are forever innocent before the LORD of shedding the blood of Abner son of Ner.
יָחֻ֙לוּ֙ עַל־רֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וְאֶ֖ל כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֑יו וְֽאַל־יִכָּרֵ֣ת מִבֵּ֣ית יוֹאָ֡ב זָ֠ב וּמְצֹרָ֞ע וּמַחֲזִ֥יק בַּפֶּ֛לֶךְ וְנֹפֵ֥ל בַּחֶ֖רֶב וַחֲסַר־לָֽחֶם׃
May [the guilt] fall upon the head of Joab and all his father’s house. May the house of Joab never be without someone suffering from a discharge or an eruption, or a male who handles the spindle, or one slain by the sword, or one lacking bread.”—
וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו הָרְג֖וּ לְאַבְנֵ֑ר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר הֵמִ֜ית אֶת־עֲשָׂהאֵ֧ל אֲחִיהֶ֛ם בְּגִבְע֖וֹן בַּמִּלְחָמָֽה׃ (פ)
Now Joab and his brother Abishai had killed Abner because he had killed their brother Asahel during the battle at Gibeon.—
וַיָּבֹ֤א יוֹאָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה הִנֵּה־בָ֤א אַבְנֵר֙ אֵלֶ֔יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה שִׁלַּחְתּ֖וֹ וַיֵּ֥לֶךְ הָלֽוֹךְ׃
Joab went to the king and said, “What have you done? Here Abner came to you; why did you let him go? Now he has gotten away!
וַיֵּצֵ֤א יוֹאָב֙ מֵעִ֣ם דָּוִ֔ד וַיִּשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ מִבּ֣וֹר הַסִּרָ֑ה וְדָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃
Joab left David and sent messengers after Abner, and they brought him back from the cistern of Sirah; but David knew nothing about it.