Exodus 5 with Rashi's Commentary
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
ShareExodus 5 with Rashi's Commentary
(א) וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃
(1) Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the LORD, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness.”
(א) ואחר באו משה ואהרן וגו'. אֲבָל הַזְּקֵנִים נִשְׁמְטוּ אֶחָד אֶחָד מֵאַחַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כֻלָּם קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּלָטִין, לְפִי שֶׁיָּרְאוּ לָלֶכֶת; וּבְסִינַי נִפְרַע לָהֶם, "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כ"ד) – הֶחֱזִירָם לַאֲחוֹרֵיהֶם (שמות רבה):
(1) ואחר באו משה ואהרן AND AFTERWARDS MOSES AND AARON CAME — But the elders slipped away one by one from behind Moses and Aaron until every-one of them had slipped away before they arrived at the palace, because they were afraid to go there. At Sinai they were punished for this, for it is stated (Exodus 24:2) “And Moses alone shall draw near unto the Lord, but they, (the elders; cf. Exodus 24:1) shall not draw near” — He bid them stay behind. (Exodus Rabbah 5:14)
(ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ (ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹקֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה' אֱלֹקֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃
(2) But Pharaoh said, “Who is the LORD that I should heed Him and let Israel go? I do not know the LORD, nor will I let Israel go.” (3) They answered, “The God of the Hebrews has manifested Himself to us. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the LORD our God, lest He strike us with pestilence or sword.”
(א) פן יפגענו. פֶּן יִפְגָּעֲךָ הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ כָּבוֹד לַמַּלְכוּת. פְּגִיעָה זוֹ לְשׁוֹן מִקְרֵה מָוֶת הִיא (שם):
(1) פן יפגענו LEST HE LIGHT ON US — They should have said, “Lest He light on thee (Pharaoh) [with pestilence] etc.” — but they showed respect to royalty (the king) by thus expressing themselves. This term פגיעה “lighting on”, “meeting” denotes meeting with death (Exodus Rabbah 5:15).
(ד) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃
(4) But the king of Egypt said to them, “Moses and Aaron, why do you distract the people from their tasks? Get to your labors!”
(א) תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב: (ב) לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
(1) תפריעו את העם ממעשיו means ye detach and take them away from their work, because they listen to you and believe that they may refrain from the work. Similar are: (Proverbs 4:15) “פרעהו pass not by it”, i. e. keep it far from thee, pass not by it; (Proverbs 1:25) “and ye withdraw (ותפרעו) all my counsel”; (Exodus 32:25) “for it is פרע” i. e. it had removed itself from the proper path and had made itself a thing to be abhorred (but cf. Rashi on this verse where he explains the word by מגולה — נתגלה שמצו וקלונו). (2) לכו לסבלתיכם. GO YE UNTO YOUR BURDENS — Go to your work which you have to do at home; but it cannot signify “go to your labours as slaves”, for he was speaking to Moses and Aaron who were of the tribe of Levi, and the work of Egyptian slavery had not been imposed on the tribe of Levi. You may know that this was so, because Moses and Aaron went and came just as they pleased (Exodus Rabbah 5:16).
(ה) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃
(5) And Pharaoh continued, “The people of the land are already so numerous, and you would have them cease from their labors!”
(א) הן רבים עתה עם הארץ. שֶׁהָעֲבוֹדָה מֻטֶּלֶת עֲלֵיהֶם, וְאַתֶּם מַשְׁבִּיתִים אוֹתָם מִסִּבְלוֹתָם, הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא זֶה:
(1) הן רבים עתה עם הארץ BEHOLD THE PEOPLE OF THE LAND NOW ARE MANY upon whom lies the duty of working, and you make them rest from their burdens — this is a great loss to us, since so many will refrain from work.
(ו) וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃
(6) That same day Pharaoh charged the taskmasters and foremen of the people, saying,
(א) הנגשים. מִצְרִיִּים הָיוּ וְהַשּׁוֹטְרִים הָיוּ יִשְׂרְאֵלִים; הַנּוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל כַּמָּה שׁוֹטְרִים וְהַשּׁוֹטֵר מְמֻנֶּה לִרְדּוֹת בְּעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (שמות רבה):
(1) הנגשים THE TASKMASTERS — These were Egyptians, and the שוטרים, bailiffs, were Israelites (cf. vv. 14, 15, 19) (Exodus Rabbah 5:18). A taskmaster (נוגש), was given charge over many bailiffs, and a שוטר was one who was appointed to have control over the workmen.
(ז) לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
(7) “You shall no longer provide the people with straw for making bricks as heretofore; let them go and gather straw for themselves.
(א) תבן. אשטו"בלא, הָיוּ גּוֹבְלִין אוֹתוֹ עִם הַטִּיט: (ב) לבנים. טיוול"ש בְּלַעַז, שֶׁעוֹשִׂים מִטִּיט וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בַּחַמָּה; וְיֵשׁ שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן בַּכִּבְשָׁן: (ג) כתמול שלשום. כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים עַד הֵנָּה; (ד) וקששו. וְלָקְטוּ:
(1) תבן STRAW — In old French estouble; English stubble. They used to knead this into the clay. (2) לבנים BRICKS — old French tuiles: English tiles, which they make from clay and dry in the sun; sometimes they are burnt in a kiln. (3) כתמול שלשם means as you have been doing UP TILL NOW (not “yesterday and the day before” as is the literal meaning, but merely “formerly”). (4) וקששו means AND LET THEM GATHER.
(ח) וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹקֵֽינוּ׃
(8) But impose upon them the same quota of bricks as they have been making heretofore; do not reduce it, for they are shirkers; that is why they cry, ‘Let us go and sacrifice to our God!’
(א) ואת מתכנת הלבנים. סְכוּם חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים שֶׁהָיָה כָּל אֶחָד עוֹשֶׂה לַיּוֹם כְּשֶׁהָיָה הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם, אוֹתוֹ סְכוּם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם גַּם עַתָּה, לְמַעַן תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם: (ב) כי נרפים. מִן הָעֲבוֹדָה הֵם, לְכָךְ לִבָּם פּוֹנֶה אֶל הַבַּטָּלָה וְצוֹעֲקִים לֵאמֹר נלכה וגו': (ג) מתכנת. וְתֹכֶן לְבֵנִים, "וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת" (שמואל א ב'), "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב), כֻּלָּם לְשׁוֹן חֶשְׁבּוֹן הֵם: (ד) נרפים. הַמְּלָאכָה רְפוּיָה בְיָדָם וַעֲזוּבָה מֵהֶם וְהֵם נִרְפִּים מִמֶּנָּה; רטריי"ט בְּלַעַז:
(1) ואת מתכנת הלבנים means the total number of bricks which each made per day when straw was being supplied to them — that total you shall impose upon them now also, in order that the service may be hard upon them. (2) כי נרפים signifies because they have loosened themselves from the work; therefore (this word in Rashi corresponds to על כן in the Hebrew text) their mind turns to idleness and they cry out, saying, נלכה וגו׳ LET US GO [AND SACRIFICE etc.]. (3) מתכנת — This word, and ותכן (v. 18), and the words of the same root in (I Samuel 2:3) “And by Him actions are counted (נתכנו)” and in (2 Kings 12:12) “the money that was counted (המתכן)”, all have the meaning of counting. (4) נרפים — The work is loose (רפויה) in their hand and neglected by them so that they are loosened (הם נרפים) from it. In old French retrait.
(ט) תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃
(9) Let heavier work be laid upon the men; let them keep at it and not pay attention to deceitful promises.”
(א) ואל ישעו בדברי שקר. וְאַל יֶהֱגוּ וִידַבְּרוּ תָמִיד בְּדִבְרֵי רוּחַ לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה; וְדוֹמֶה לוֹ "וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהילים קי"ט); "לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה" (דברים כ"ח), מְתַרְגְּמִינָן "וּלְשׁוֹעֵי"; וַיְסַפֵּר – "וְאִשְׁתָּעִי"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ישעו לְשׁוֹן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל", "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד'), וּלְפָרֵשׁ אַל יִשְׁעוּ – אַל יִפְנוּ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה לוֹ לִכְתֹּב וְאַל יִשְׁעוּ אֶל דִּבְרֵי שָׁקֶר אוֹ לְדִבְרֵי שָׁקֶר, כִּי כֵן גִּזְרַת כֻּלָּם, "יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ" (ישעיהו י"ז), "וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת", (שם), "וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (שם ל"א), וְלֹא מָצָאתִי שִׁמּוּשׁ שֶׁל בֵּי"ת סְמוּכָה לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אַחַר לְשׁוֹן דִּבּוּר – כְּמִתְעַסֵּק לְדַבֵּר בְּדָבָר – נוֹפֵל לְשׁוֹן שִׁמּוּשׁ בֵּי"ת, כְּגוֹן: "הַנִּדְבָּרִים בְּךָ" (יחזקאל ל"ג), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר י"ב), "הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי" (זכריה ד'), "לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א), "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדוֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט), אַף כָּאן – אל ישעו בדברי שקר – אַל יִהְיוּ נִדְבָּרִים בְּדִבְרֵי שָׁוְא וַהֲבַאי:
(1) ואל ישעו בדברי שקר AND LET THEM NOT REGARD VAIN WORDS — let them not think and speak always about “words of wind” saying, “Let us go and sacrifice”. Of similar meaning is, (Psalm 119:117) “And I will speak of (ואשעה ב־) thy statutes continually”. The phrase (Deuteronomy 28:37) למשל ולשנינה “[thou shalt become] a proverb and a byword” we translate in the Targum by “a topic of conversation (שועי)”, and the word ויספר (Genesis 24:66) “and he related” by ואשתעי “and he spoke about”. One cannot possibly say that the word ישעו has the same meaning as the verbs in (Genesis 4:4) “And the Lord turned (וישע) to Abel” and in (Genesis 4:4) “but to Cain and his offering he did not turn (שעה)”, and that we must translate אל ישעו by “Let them not turn”, for if this were so Scripture should have written אל דברי שקר or לדברי שקר (instead of בדברי) for so is the construction in all such cases. Examples are: (Isaiah 17:7) “A man shall turn to (ישעה אל) his Maker”; (Isaiah 17:8) “and he shall not turn to (ישעה על) the altars”; (Isaiah 31:1) “they turn not unto (שעו על) the Holy One of Israel”. I do not find the construction of a ב following these verbs in the sense of “turning to”, but after an expression of דבר “speaking” — as when one intently directs his conversation upon a matter — the construction with כ is quite an appropriate one. For instance: (Ezekiel 33:30) “those who intently direct their conversation (הנדברים) upon thee (בך)”; (Numbers 12:1) “And Miriam and Aaron directed their speech (ותדבר) upon Moses (במשה)”; (Zechariah 4:1) “And the angel who directed his conversaion (הדובר) upon me (בי)”; (Deuteronomy 11:9) “To turn your conversation (לדבר) intently upon them (בם)”; (Psalm 119:46) “And I will direct my speech (אדברה) upon thy testimonies (בעדותיך)”. So, too, here: ואל ישעו בדברי שקר means “let them not always be conversing about vain and idle matters”.
(י) וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ (יא) אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃
(10) So the taskmasters and foremen of the people went out and said to the people, “Thus says Pharaoh: I will not give you any straw. (11) You must go and get the straw yourselves wherever you can find it; but there shall be no decrease whatever in your work.”
(א) אתם לכו קחו לכם תבן. וּצְרִיכִים אַתֶּם לֵילֵךְ בִּזְרִיזוּת, (ב) כי אין נגרע מעבדתכם דבר, מִכָּל סְכוּם לְבֵנִים שֶׁהֱיִיתֶם עוֹשִׂים לַיּוֹם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָכֶם מְזֻמָּן מִבֵּית הַמֶּלֶךְ:
(1) אתם לכו קחו לכם תבן GO, YE, TAKE TO YOURSELVES STRAW — and you will have to go pretty quickly, (2) כי אין נגרע מעבודתכם דבר FOR THERE SHALL NOT BE DIMINISHED OF YOUR WORK A SINGLE THING from the whole total of bricks which you used to make daily when straw was supplied to you, ready to use, from the king’s store.
(יב) וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃
(12) Then the people scattered throughout the land of Egypt to gather stubble for straw.
(א) לקשש קש לתבן. לֶאֱסֹף אֲסִיפָה, לִלְקֹט לֶקֶט, לְצֹרֶךְ תֶּבֶן הַטִּיט: (ב) קש. לְשׁוֹן לִקּוּט, עַל שֵׁם שֶׁדָּבָר הַמִּתְפַּזֵּר הוּא וְצָרִיךְ לְקוֹשְׁשׁוֹ קָרוּי קַשׁ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת:
(1) לקשש קש לתבן means TO MAKE A GATHERING, to make a collection FOR the purpose of STRAW for the clay. (2) קש denotes collecting. Because stubble is something that is strewn about and must be gathered (קושש) it is called קש in other passages.
(יג) וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃
(13) And the taskmasters pressed them, saying, “You must complete the same work assignment each day as when you had straw.”
(א) אצים. דּוֹחֲקִים: (ב) דבר יום ביומו. חֶשְׁבּוֹן שֶׁל כָּל יוֹם כַּלּוּ בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן מוּכָן:
(1) אצים means PRESSING. (2) דבר יום ביומו means the full quantity due each day complete it on that day, as ye used to do when straw was ready at hand.
(יד) וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃
(14) And the foremen of the Israelites, whom Pharaoh’s taskmasters had set over them, were beaten. “Why,” they were asked, “did you not complete the prescribed amount of bricks, either yesterday or today, as you did before?”
(א) ויכו שטרי בני ישראל. הַשּׁוֹטְרִים יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ וְחָסִים עַל חַבְרֵיהֶם מִלְּדָחְקָם, וּכְשֶׁהָיוּ מַשְׁלִימִים הַלְּבֵנִים לַנּוֹגְשִׂים שֶׁהֵם מִצְרִיִּים, וְהָיָה חָסֵר מִן הַסְּכוּם, הָיוּ מַלְקִין אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא דָּחֲקוּ אֶת עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה; לְפִיכָךְ זָכוּ אוֹתָם שׁוֹטְרִים לִהְיוֹת סַנְהֶדְרִין וְנֶאֱצַל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עַל מֹשֶׁה וְהוּשַׂם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" – מֵאוֹתָן שֶׁיָּדַעְתָּ הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּמִצְרַיִם – כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו (במדבר י"א), (שמות רבה): (ב) ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה אוֹתָם לְשׁוֹטְרִים עליהם, לאמר מדוע וגו'. לָמָּה ויכו? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חֹק הַקָּצוּב עֲלֵיכֶם ללבן כִּתְמוֹל הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁלִּפְנֵי אֶתְמוֹל; וְהוּא הָיָה בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן נִתָּן לָהֶם: (ג) ויכו. לְשׁוֹן וַיֻּפְעֲלוּ, הֻכּוּ מִיַּד אֲחֵרִים – הַנּוֹגְשִׂים הִכּוּם:
(1) ויכו שטרי בני ישראל AND THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL … WERE SMITTEN — These bailiffs were Israelites and they spared their fellow-Israelites, not urging them on to their work. When they handed over the bricks to the taskmasters who were Egyptians and something was deficient in the total they used to beat them because they had not urged on the Israelitish workmen. On this account these bailiffs were privileged to become members of the Sanhedrin later on, and there was taken some of the prophetical spirit that was upon Moses and it was placed upon them, as it is said, (Numbers 11:16) “Gather unto me seventy men of the elders of Israel [whom thou knowest]” — of those about whom thou knowest the kindly acts which they did in Egypt, “for they are the real elders of the people having been their bailiffs” (Exodus Rabbah 5:20). (2) ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו נגשי פרעה THEN WERE SMITTEN THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL WHOM PHARAOH’S TASKMASTERS HAD PUT as bailiffs עליהם OVER THEM (i. e. over the Israelites) לאמר מדוע וגו׳ SAYING, WHEREFORE etc. — Why were they beaten? because they (the taskmasters) said to them (the bailiffs) WHEREFORE DID YE NOT FINISH (גם תמול גם היום) BOTH YESTERDAY AND TO-DAY THE TASK SET FOR YOU (חקכם) IN MAKING BRICKS as ye did yesterday-in-the-third-degree (כתמול שלשם) — which means the day before yesterday — which was the time when straw was given to them. (3) Heb. וַיֻכּוּ They were the object of an action. [The word is in the “hoph’al” conjugation, the recipient of the “hiph’il.”] They were beaten by others; the taskmasters beat them.
(טו) וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃ (טז) תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃
(15) Then the foremen of the Israelites came to Pharaoh and cried: “Why do you deal thus with your servants? (16) No straw is issued to your servants, yet they demand of us: Make bricks! Thus your servants are being beaten, when the fault is with your own people.”
(א) ולבנים אומרים לנו. הַנּוֹגְשִׂים עשו, כַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן: (ב) וחטאת עמך. אִלּוּ הָיָה נָקוּד פַּתָּח, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהוּא דָבוּק, וְדָבָר זֶה חַטַּאת עַמְּךָ הוּא, עַכְשָׁו שֶׁהוּא קָמָץ, שֵׁם דָּבָר הוּא, וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְדָבָר זֶה מֵבִיא חַטָּאת עַל עַמְּךָ, כְּאִלּוּ כָתוּב וְחַטָּאת לְעַמֶּךָ; כְּמוֹ "כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם" (רות א'), שֶׁהוּא כְּמוֹ לְבֵית לֶחֶם, וְכֵן הַרְבֵּה:
(1) ולבנים אמרים לנו AND BRICKS THEY — the taskmasters — SAY TO US עשו MAKE, just as the former number. (2) וְחָטָאת עַמֶּךָ BUT THE FAULT IS IN THINE OWN PEOPLE — If the word וחטאת had the vowel Patach under the ט I would say that it is a noun in the construct state, so that the meaning would be, “and this thing is the sin of thy people” But now, since the vowel is Kametz, it is a noun in the absolute case, and its meaning is as follows: “And this thing brings sin upon thy people”, as though it were written וחטאת לעמך. Sirnilarly we find ל omitted in, (Ruth 1:19) “When they were come בית לחם” which is the same as לבית לחם, to Bethlehem, and there are many similar examples.
(יז) וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽה'׃ (יח) וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנּוּ׃
(17) He replied, “You are shirkers, shirkers! That is why you say, ‘Let us go and sacrifice to the LORD.’ (18) Be off now to your work! No straw shall be issued to you, but you must produce your quota of bricks!”
(א) ותכן לבנים. חֶשְׁבּוֹן הַלְּבֵנִים; וְכֵן "אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן" (מלכים ב י"ב) – הַמָּנוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמוּר בָּעִנְיָן "וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף":
(1) ותכן לבנים means THE NUMBER OF THE BRICKS; similar is (2 Kings 12:12) “the money המתכן”, i. e. the money which was counted, just as it states in that passage (v. 11), “and they put it up in bags and counted the money”.
(יט) וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃
(19) Now the foremen of the Israelites found themselves in trouble because of the order, “You must not reduce your daily quantity of bricks.”
(א) ויראי שטרי בני ישראל. אֶת חַבְרֵיהֶם הַנִּרְדִּים עַל יָדָם, (ב) ברע, רָאוּ אוֹתָם בְּרָעָה וְצָרָה הַמּוֹצֵאֵת אוֹתָם, בְּהַכְבִּידָם הָעֲבוֹדָה עֲלֵיהֶם לאמר לא תגרעו וגו':
(1) ויראו שטרי בני ישראל The meaning is: AND THE BAILIFFS OF THE CHILDREN OF ISRAEL DID SEE [THEM] i. e. their fellow-lsraelites who were ruled by them, (2) ברע — they saw them in the misfortune and trouble that befell them, because they had to make the labour hard upon them. לאמר לא תגרעו וגו׳ BY SAYING, YE SHALL NOT DIMINISH etc.
(כ) וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃
(20) As they left Pharaoh’s presence, they came upon Moses and Aaron standing in their path,
(א) ויפגעו. אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל את משה ואת אהרן וגו'. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ: כָּל "נִצִּים" "וְנִצָּבִים" דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ, שֶׁנֶּ' בָּהֶם "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר ט״ז:כ״ד), (נדרים ס"ד):
(1) ויפגעו AND THEY MET — men of Israel met — את משה ואהרן וגו׳ MOSES AND AARON etc.; Our Rabbis explained that wherever it speaks of people “quarelling” (2:13; cf. Rashi on that verse) or “standing” these were Dathan and Abiram about whom it is stated (Numbers 16:27) “[And Dathan and Abiram] came out standing” (Nedarim 64b).
(כא) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא ה' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ׃ (כב) וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־ה' וַיֹּאמַ֑ר אדושם לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃
(21) and they said to them, “May the LORD look upon you and punish you for making us loathsome to Pharaoh and his courtiers—putting a sword in their hands to slay us.” (22) Then Moses returned to the LORD and said, “O Lord, why did You bring harm upon this people? Why did You send me?
(א) למה הרעתה לעם הזה. וְאִם תֹּאמַר מָה אִכְפַּת לְךָ? קוֹבֵל אֲנִי עַל שֶׁשְּׁלַחְתַּנִי (שמות רבה):
(1) למה הרעתה לעם הזה WHEREFORE HAST THOU DONE SO EVIL TO THIS PEOPLE? — And if You ask, “What concern is that of yours?” I answer “I have to complain that You have sent me at all” (Exodus Rabbah 5:22).
(כג) וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃
(23) Ever since I came to Pharaoh to speak in Your name, he has dealt worse with this people; and still You have not delivered Your people.”
(א) הרע. לְשׁוֹן הִפְעִיל הוּא – הִרְבָּה רָעָה עֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּמוֹ "אַבְאִישׁ":
(1) הרע This is an expression denoting “he has caused something to happen” — he (Pharaoh) has brought even more evil upon them. It must be translated in the Targum by אבאיש “he has treated badly”.