Ear Piercing
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(ו) וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹקִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃ (ס)
(6) his master shall take him before God. He shall be brought to the door or the doorpost, and his master shall pierce his ear with an awl; and he shall then remain his slave for life.
Alter's Hebrew Bible
pierce his ear with an awl. There is no consensus on the symbolism, though it is not implausible that the ear might be thought of as the organ of obedience. Perhaps no symbolism is intended, and piercing the ear is a way of permanently marking the perpetual slave without serious mutilation, or perhaps the pierced ear might have been used to wear a ring bearing the master's mark or initial.
pierce his ear with an awl. There is no consensus on the symbolism, though it is not implausible that the ear might be thought of as the organ of obedience. Perhaps no symbolism is intended, and piercing the ear is a way of permanently marking the perpetual slave without serious mutilation, or perhaps the pierced ear might have been used to wear a ring bearing the master's mark or initial.
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע
Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced.
Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced.
(יב) נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַחֲלִי־כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל־אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת׃
(12) Like a ring of gold, a golden ornament, Is a wise man’s reproof in a receptive ear.
(א) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם וגו' (משלי כה, יב) (ב) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב
(ג) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא"ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא"ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע"פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז"ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה' פעמים ישראל בפסוק אחד.
(ד) הבאים. לשון רבוי מלשון (ישעיה כז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ולפי שלא ירדו למצרים רק שבעים נפש והקב"ה צוה בהם את הברכה כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד לכך הזכיר בהן לשון הבאים המעיד על רבוי זרעם. מצרימה. היא המדינה עצמה כי מצרים שבכתוב הכונה בו ארץ מצרים וזה הכתוב מעיד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, ולא אמר ונשב שם, כי ירידת האבות אל המדינה עצמה והתישבותן של ישראל בארץ מצרים, וכן אמר ה' ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה היא המדינה עצמה אשר שם הבירה למלך אבל לא נתישב שם כי אם בסביבותיה שנאמר וישב ישראל בארץ מצרים. את יעקב. עם, כמו את השמים ואת הארץ, על דרך הקבלה, וכן (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. איש וביתו באו. על דרך הפשט בא הכתוב ללמדנו כי לא נשאו השבטים מבנות מצרים כי עם נשותיהם באו שם, וע"ד הקבלה איש וביתו באו, איש על שם שכתוב (שמות טו) ה' איש מלחמה וביתו ובית דינו, ונרמז בכאן שארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם.
(ה) ובמדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי לא שעבדום ומשמת יוסף נתנו עליהם עול כבד שנאמר וישימו עליו שרי מסים לכך כתיב הבאים כאלו אותו היום באו.
(1) Like a ring of gold, a golden ornament Is a wise person's reproof in a receptive ear. (Proverbs 25:12) (2) ...In this verse, King Solomon, of blessed memory, teaches the virtue of accepting reproof and criticism. Torah depends on one’s ability to accept reproof. The highest virtue is found in the one who accepts criticism and listens to the one who rebukes him. It is the basis for the fulfillment of the Torah. One who rejects reproof is marked by a repulsive virtue containing the worst evils. To reject criticism causes one to reject the yoke of the commandments. Regarding this, Solomon wrote: "Discipline is worse than the one who abandons God's way; he who hates rebuke will die." (Prov. 15:10) This means that one who rejects reproof is worse than the person who abandons the observance of Torah since such a person is guilty of denying the yoke of commandments. A person who abandons the path of Torah may face punishment but he is not condemned to death. One who rejects reproof is not pardoned through suffering but is sentenced to death. This is what King Solomon meant when he said, "He who hates rebuke will die." It is not enough for him to face painful suffering as a judgment…Conversely, Solomon explains that reproof is like a thing of beauty just as earrings are adornments to the body. When a wise person presents criticism to a person who is receptive to the criticism, the criticism is compared to an earring or an adornment which beautifies the soul of the individual. There are two types of people with regard to reproof: those whom we are obligated to criticize and those whom we should avoid criticizing. There are three types of people whom one is obligated to criticize: the wise, the simple and the youth. There are three types of people to whom one should avoid offering reproof: scoffers, fools and the wicked. Regarding scoffers, we are taught, "Do not rebuke the scoffer for he will hate you." (Prov. 9:8) … Regarding fools, it is written, "Do not speak to the fool for he will disdain your sensible words." (Prov. 23:9) The scoffer hates the person who criticizes him while the fool makes light of the words of reproof and mocks the person who is wiser than they are. Regarding the wicked, it is stated, "…to rebuke the wicked person for his blemish is to call down abuse on oneself." (Prov. 9:7) This means that when one criticizes the wicked and points out his blemish, the wicked responds by casting his own blemish back on the one who rebuked him. The people to whom one should offer reproof include the wise. It is written, "Reprove the wise person and he will love you." (Prov. 9:8) Sometimes a wise person needs to be criticized when he accidently sins or does so by chance. Regarding the simple, it is written, "Endow the simple with shrewdness." (Prov. 1:4) Regarding the young, Scripture states "(He endows) the young with knowledge and foresight." (ibid) The most important type of reproof is the criticism offered to the young since their intellect is not fully developed and they lived under the domination of the evil inclination for the thirteen years when their thoughts and understanding were completely focused on worldly pleasures of the body. While they are still adolescents and their nature is malleable, young people are in need of criticism to rein in their behavior and to help them come under the control of their good inclination. They gain this by listening to the person who reproves them and by paying attention to words of Torah which is entirely reproof. It is written, "The way to life is the rebuke that disciplines." (Prov. 6:23) If a person was allowed to follow his basic nature, whether good or bad, he would not be able to separate himself from his youthful behavior when he reached the full maturity, as it is written, "Train a lad in the way he ought to go; he will not swerve from it even in his old age." (Prov. 22:6) Thus, a person acquires great benefit and merit for himself (by accepting criticism when he is young.) Because of this Solomon advises us to offer reproof to a young person with 'the rod of discipline,' "if folly settles in the heart of a lad, the rod of discipline will remove it." (Prov. 22:15) This means that even if the folly has attached itself to his heart and he has become accustomed to acting in this fashion for many years, do not despair and say, 'There is no way to make him improve,' for as long as he is a lad and the rod of discipline is used, he can remove it. By disciplining him little by little, the reproof will eventually enter his heart. When the word of the disciplinarian is soft so and offered with constancy it will eventually make an impression on the one who is disciplined just as drops of water which are soft and pleasing eventually leave a hole in a rock (upon which the water drips). But if a person despairs and does not try to offer a young person reproof, it is as if he hates him, as it is stated: "He who spares the rod, hates his son; but he who loves him disciplines him early," (Prov. 14:23) The Midrash interprets this verse: "He who spares the rod, hates his son," refers to King David, while "He who loves him, disciplines him early," refers to Jacob, teaching that one who withholds discipline in the end will cause his children to follow evil company. We find this to be the case with Abraham who spoiled Ishmael and eventually he followed evil company…similarly Isaac spoiled Esau so that he left his father to follow evil company… David spoiled Adoniyah and Abshalom causing them to follow evil company… "He who loves him disciplines him early" refers to Abraham in the case of Isaac and Isaac in the case of Jacob. Similarly because Jacob disciplined his sons, there was no unworthy sons among them. Because he was a wise disciplinarian and the sons were attentive to him they became like refined gold made into earrings and they were truly the children of their father's legacy.
יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אמותינו שנזם הזהב הזה יהיה מוכיח חכם על אזני ששמעה קולך על הר סיני בשעה שאמרת כי לי בני ישראל עבדים. הריני אהבתי את אדוני ומודה כי בלעדיך אין יוצא חופשי. על כן אני רוצע.ת את אזני על קידוש השם ביופי גופי בהדרו. אל תיתן לנו להיות עבדים לעבדים וטהר לבינו לעבדך באמת. ברוך אתה ה׳ שומר בואנו וצאתינו עד עולם.
May it be Your will, Hashem, our God and God of our foremothers, that an earring of gold be like a wise adviser on my ear, which heard Your voice on Mount Sinai when You said, "For the children of Israel are My servants." Behold, I have fallen in love with my Master, and I gratefully acknowledge that without You no one can be set free. So I am piercing my ears to sanctify Your name with the beauty of my body and my adornment. Do not let us become slaves to slaves, and purify our hearts to serve You in truth. Manifest Your blessedness, Hashem, who protects us when we come home and come out to the world.
May it be Your will, Hashem, our God and God of our foremothers, that this gold earring be like a wise critic on my ear, which heard Your voice at Mount Sinai when You said, "For the children of Israel are My servants." Behold, I have fallen in love with my Master, and I gratefully acknowledge that without You no one can be set free. So I am piercing my ear to sanctify Your name with the beauty of my body in its adornment. Do not let us become slaves to slaves, and purify our hearts to serve You in truth. Manifest Your blessedness, Hashem, who protects us when we come home and when we come out to the world.
