Taboo Torah: Closer than Brothers--David and Jonathan
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן:
(16) All love that depends on a something, [when the] thing ceases, [the] love ceases; and [all love] that does not depend on anything, will never cease. What is an example of love that depended on a something? Such was the love of Amnon for Tamar. And what is an example of love that did not depend on anything? Such was the love of David and Jonathan.
(א) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר בָּטֵל. שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּשֶׁיִּתְבַּטֵּל הַדָּבָר שֶׁהָיָה סִבָּה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה, גַּם הָאַהֲבָה בְּטֵלָה. וְכָל אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר בָּטֵל אֶלָּא בְּדָבָר קַיָּם, כְּגוֹן אַהֲבַת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. כְּשֵׁם שֶׁהַדָּבָר שֶׁהוּא סִבָּה לְאוֹתָהּ אַהֲבָה אֵינָהּ בָּטֵל, כָּךְ אֵין הָאַהֲבָה בְּטֵלָה:
(ב) אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. מִפְּנֵי יָפְיָהּ:
(ג) אַהֲבַת דָּוִד וְיוֹנָתָן. לְהַשְׁלִים רְצוֹן קוֹנָם. דְּאָמַר לוֹ יְהוֹנָתָן לְדָוִד אַתָּה תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֶהֱיֶה לְךָ לְמִשְׁנֶה:
(1) Any love that is dependent on something transient: that does not last. When the thing that was the cause for that love perishes, the love will also perish. But any love that is not dependent on something transient, but rather on something lasting - for example, the love of the righteous men and the sages - never perishes. In the same way that the thing which is the cause of that love does not perish, so [too] does the love not perish.
(2) the love of Amnon and Tamar: [which was] because of her beauty.
(3) the love of David and Jonathan: [which was] to fulfill the will of their Maker. As Jonathan said to David, "You will be the king over Israel and I will be your second."
(א) וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד ויאהבו [וַיֶּאֱהָבֵ֥הוּ] יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ׃ (ב) וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ (ג) וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ׃ (ד) וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת־הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד־חַרְבּ֥וֹ וְעַד־קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד־חֲגֹרֽוֹ׃ (ה) וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל־הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל׃ (פ)
(1) When [David] finished speaking with Saul, Jonathan’s soul became bound up with the soul of David; Jonathan loved David as himself. (2) Saul took him [into his service] that day and would not let him return to his father’s house.— (3) Jonathan and David made a pact, because [Jonathan] loved him as himself. (4) Jonathan took off the cloak and tunic he was wearing and gave them to David, together with his sword, bow, and belt. (5) David went out [with the troops], and he was successful in every mission on which Saul sent him, and Saul put him in command of all the soldiers; this pleased all the troops and Saul’s courtiers as well.
(ב) ד"א כי עזה כמות אהבה, אהבת יונתן ודוד, שנאמר ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יונתן כנפשו (ש"א יח א), קשה כשאול קנאה, שקינא שאול בדוד, ומה תעשה אהבה בצד קנאה.
(2) Another interpretation (of Cant. 8:6): FOR LOVE IS AS STRONG AS DEATH, < i.e., > the love of Jonathan and David. Thus it is stated (in I Sam. 18:1): JONATHAN'S SOUL WAS BOUND TO THE SOUL OF DAVID, AND JONATHAN LOVED HIM AS HIS OWN SOUL. (Cant. 8:6, cont.:) JEALOUSY IS AS SEVERE AS SHEOL (Sh'WL). Thus Saul (Sh'WL) was jealous of David. So what is LOVE doing beside JEALOUSY (in the same verse)?
(יז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן־לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה־לִּ֣י לְבֶן־חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל־תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (ס) (יח) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת־מֵרַ֥ב בַּת־שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה׃ (כ) וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃ (כא) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי־ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם׃ (כב) וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃ (כג) וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃ (כד) וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד׃ (פ) (כה) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת־דָּוִ֖ד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (כו) וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים׃ (כז) וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ ׀ ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת־עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ס) (כח) וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם־דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ׃ (כט) וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת־דָּוִ֖ד כָּל־הַיָּמִֽים׃ (ס) (ל) וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י ׀ מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד׃ (ס)
(17) Saul said to David, “Here is my older daughter, Merab; I will give her to you in marriage; in return, you be my warrior and fight the battles of the LORD.” Saul thought: “Let not my hand strike him; let the hand of the Philistines strike him.” (18) David replied to Saul, “Who am I and what is my life—my father’s family in Israel—that I should become Your Majesty’s son-in-law?” (19) But at the time that Merab, daughter of Saul, should have been given to David, she was given in marriage to Adriel the Meholathite. (20) Now Michal daughter of Saul had fallen in love with David; and when this was reported to Saul, he was pleased. (21) Saul thought: “I will give her to him, and she can serve as a snare for him, so that the Philistines may kill him.” So Saul said to David, “You can become my son-in-law even now through the second one.” (22) And Saul instructed his courtiers to say to David privately, “The king is fond of you and all his courtiers like you. So why not become the king’s son-in-law?” (23) When the king’s courtiers repeated these words to David, David replied, “Do you think that becoming the son-in-law of a king is a small matter, when I am but a poor man of no consequence?” (24) Saul’s courtiers reported to him, “This is what David answered.” (25) And Saul said, “Say this to David: ‘The king desires no other bride-price than the foreskins of a hundred Philistines, as vengeance on the king’s enemies.’”—Saul intended to bring about David’s death at the hands of the Philistines.— (26) When his courtiers told this to David, David was pleased with the idea of becoming the king’s son-in-law. Before the time had expired, (27) David went out with his men and killed two hundred Philistines; David brought their foreskins and they were counted out for the king, that he might become the king’s son-in-law. Saul then gave him his daughter Michal in marriage. (28) When Saul realized that the LORD was with David and that Michal daughter of Saul loved him, (29) Saul grew still more afraid of David; and Saul was David’s enemy ever after. (30) The Philistine chiefs marched out [to battle]; and every time they marched out, David was more successful than all the other officers of Saul. His reputation soared.
(א) וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל־יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת־דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן־שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד׃ (ב) וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר־נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ׃
(1) Saul urged his son Jonathan and all his courtiers to kill David. But Saul’s son Jonathan was very fond of David, (2) and Jonathan told David, “My father Saul is bent on killing you. Be on your guard tomorrow morning; get to a secret place and remain in hiding.
(יא) וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל־בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת׃ (יב) וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת־דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט׃ (יג) וַתִּקַּ֨ח מִיכַ֜ל אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתָּ֙שֶׂם֙ אֶל־הַמִּטָּ֔ה וְאֵת֙ כְּבִ֣יר הָֽעִזִּ֔ים שָׂ֖מָה מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַתְּכַ֖ס בַּבָּֽגֶד׃ (ס) (יד) וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים לָקַ֣חַת אֶת־דָּוִ֑ד וַתֹּ֖אמֶר חֹלֶ֥ה הֽוּא׃ (פ) (טו) וַיִּשְׁלַ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים לִרְא֥וֹת אֶת־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הַעֲל֨וּ אֹת֧וֹ בַמִּטָּ֛ה אֵלַ֖י לַהֲמִתֽוֹ׃ (טז) וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וְהִנֵּ֥ה הַתְּרָפִ֖ים אֶל־הַמִּטָּ֑ה וּכְבִ֥יר הָעִזִּ֖ים מְרַאֲשֹׁתָֽיו׃ (יז) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־מִיכַ֗ל לָ֤מָּה כָּ֙כָה֙ רִמִּיתִ֔נִי וַתְּשַׁלְּחִ֥י אֶת־אֹיְבִ֖י וַיִּמָּלֵ֑ט וַתֹּ֤אמֶר מִיכַל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הוּא־אָמַ֥ר אֵלַ֛י שַׁלְּחִ֖נִי לָמָ֥ה אֲמִיתֵֽךְ׃ (יח) וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל־שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ בנוית [בְּנָֽיוֹת׃]
(11) Saul sent messengers to David’s home to keep watch on him and to kill him in the morning. But David’s wife Michal told him, “Unless you run for your life tonight, you will be killed tomorrow.” (12) Michal let David down from the window and he escaped and fled. (13) Michal then took the household idol, laid it on the bed, and covered it with a cloth; and at its head she put a net of goat’s hair. (14) Saul sent messengers to seize David; but she said, “He is sick.” (15) Saul, however, sent back the messengers to see David for themselves. “Bring him up to me in the bed,” he ordered, “that he may be put to death.” (16) When the messengers came, they found the household idol in the bed, with the net of goat’s hair at its head. (17) Saul said to Michal, “Why did you play that trick on me and let my enemy get away safely?” “Because,” Michal answered Saul, “he said to me: ‘Help me get away or I’ll kill you.’” (18) David made good his escape, and he came to Samuel at Ramah and told him all that Saul had done to him. He and Samuel went and stayed at Naioth.
(ג) וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵֽעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ (פ)
(3) David swore further, “Your father knows well that you are fond of me and has decided: Jonathan must not learn of this or he will be grieved. But, as the LORD lives and as you live, there is only a step between me and death.” (4) Jonathan said to David, “Whatever you want, I will do it for you.”
(יז) וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ (ס) (יח) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃
(17) Jonathan, out of his love for David, adjured him again, for he loved him as himself. (18) Jonathan said to him, “Tomorrow will be the new moon; and you will be missed when your seat remains vacant.
(יג) ומהם מי שמתנדב לרצון אהובו בממונו וגופו ונפשו כמ״ש החכם (שיר השירים ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמר ביהונתן ורוד (שמואל א כ׳:י״ז) כי אהבת נפשו אהבו ואמר (ש״ב א) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.
(13) 3. One who volunteers towards doing the will of the one he loves with his money, body, and life, as the wise man said: "Many waters cannot quench love, neither can the floods drown it" (Shir HaShirim 8:7), and it is written about Yehonatan and David: "for he loved him as he loved his own soul" (Shmuel 20:17), and "wonderful was your love to me, passing the love of women" (Shmuel II 1:26).
(ל) וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ (לא) כִּ֣י כָל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ (ס) (לב) וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃ (לג) וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ (ס) (לד) וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ (ס)
(30) Saul flew into a rage against Jonathan. “You son of a perverse, rebellious woman!” he shouted. “I know that you side with the son of Jesse—to your shame, and to the shame of your mother’s nakedness! (31) For as long as the son of Jesse lives on earth, neither you nor your kingship will be secure. Now then, have him brought to me, for he is marked for death.” (32) But Jonathan spoke up and said to his father, “Why should he be put to death? What has he done?” (33) At that, Saul threw his spear at him to strike him down; and Jonathan realized that his father was determined to do away with David. (34) Jonathan rose from the table in a rage. He ate no food on the second day of the new moon, because he was grieved about David, and because his father had humiliated him.
(מא) הַנַּעַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃ (מב) וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה ׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)
(41) When the boy got there, David emerged from his concealment at the Negeb. He flung himself face down on the ground and bowed low three times. They kissed each other and wept together; David wept the longer. (42) Jonathan said to David, “Go in peace! For we two have sworn to each other in the name of the LORD: ‘May the LORD be [witness] between you and me, and between your offspring and mine, forever!’”
(א) וישק לו. פי' אהרן למשה כי משה העניו נהג כבוד באחיו הגדול ממנו ולכך לא אמר וישקו איש אל אחיו:
(1) וישק לו, “he kissed him.” Aaron kissed Moses. Seeing that Moses was so humble, it would have been unseemly for him to take the initiative by kissing his senior brother. This accounts for the fact that contrary to similar encounters reported elsewhere, the Torah did not write “they kissed one another”). (compare Samuel I 20,41)
(יז) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו אַל־תִּירָ֗א כִּ֠י לֹ֤א תִֽמְצָאֲךָ֙ יַ֚ד שָׁא֣וּל אָבִ֔י וְאַתָּה֙ תִּמְלֹ֣ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְמִשְׁנֶ֑ה וְגַם־שָׁא֥וּל אָבִ֖י יֹדֵ֥עַ כֵּֽן׃ (יח) וַיִּכְרְת֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם בְּרִ֖ית לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֤שֶׁב דָּוִד֙ בַּחֹ֔רְשָׁה וִיהוֹנָתָ֖ן הָלַ֥ךְ לְבֵיתֽוֹ׃ (ס)
(17) He said to him, “Do not be afraid: the hand of my father Saul will never touch you. You are going to be king over Israel and I shall be second to you; and even my father Saul knows this is so.” (18) And the two of them entered into a pact before the LORD. David remained in Horesh, and Jonathan went home.
(כו) צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃
(26) I grieve for you, My brother Jonathan, You were most dear to me. Your love was wonderful to me More than the love of women.
(ג) *תוכן כוונתו, כי בני אדם יתחלקו לשתי מחלקות, האחת אשר כל אנשיה יכונו בפעולותיהם להשיג תכלית ידוע אשר יבחרו להם, והם מתפרדים לג' ראשים. הראש האחד יפנה רק אל הטוב המוחלט והאמיתי הנרצה בעיני ה'. ואנשיי מעטים ומתי מספר המה, ומהם אמרו חז"ל, ראיתי בני עליה והמה מעטים". הראש השני הוא ההפך מן הראשון, כי הוא יפנה תמיד רק אל הטוב הגופני והחומרי לבחור תמיד את הערב אל החושים, אף כי רע מוסרי ומר באחריתו ואנשיו רבים מאנשי הראש האחד, והם נקראים בהמיים. יען כי נטייתם הבהמית גוברת על שכלם אשר היה מהראוי לשלוט עליהם. (ועליהם נוכל לאמר מאה"כ "הן רבים עתה העבדים המתפרצים מפני אדוניהם.") והראש השלישי ישים לו לתכלית בכל מפעליו חבור הטוב עם הערב וישתדל לשחר כפי יכלתו הטוב המוסרי עם טובתו הגופנית, והוא הנקרא המועיל. והנה בלקיחת איש אשה מחוברים שלש אלה יחד, השגת התכלית והטוב המוחלט הנרצה בעיני ה' והוא השארת המין, המועיל, בתיקון חברת בני אדם יחד אשר לא יתכן זולת הזיווג הזה שהוא מקור ויסוד לבני משפחה אחת, אשר יעזרו איש את רעהו בכל צרכי גופם, ומקיבוץ משפחות כאלה תולד החבר' האנושית בכלל המתוקנת כראוי בהנהגת' הביתית והמדינית, ומחכמת השי"ת חבר עם הזיווג הזה הנרצה בעיניו בעבור השגת הטוב המוסכי והמועיל הזה, גם עריבות והנאת החושים, למען יבחר כל איש גם האחוז רק בחבלי הנאות הגופניות לבד, לקחת אשה ולהושיב בית, ועל חבור שלש אלה מיני הטוב, המוסרי, המועיל, והערב, אה"כ "מצא אשה מצא טוב, "והמחלק' השנית כוללת כל בני אדם אשר בחשיכ' יתהלכו בכל מעשיהם מבלי השקפ' אל שום תכלית ידוע, ונוטים רק אחרי הרע בשרירות לבם, ורצונם החפץ רק בשלוח והפקרא, וע"כ הם בוחרים פעם אחר פעם בשני הפכים וב' הקצוות אשר שניהם רעים, המשל בזה פעם נוטים אל הכילות, ופעם אל הפיזור למען עשות רק מזמתם הרעה, אף שב' אלה המידות מתנגדות יחד, ומהם אה"כ "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע" ואנשי המחלקה הזאת יתפרדו ג"כ להרבה כיתות כמו שהולך ומבאר הרב דברי יותם הרומזים עליהם, ולתאר המחלקה הראשונה עם שלשה ראשיה ולהורות להם איך יתנהגו, אחז"ל "איו תשוקת אשה אלא לבעלה" שמו בזה גדר וגבול חל תשיקת הערב שלא תפרוץ גדר השיווי, ועל תשוקת המועיל לישוב העולם ותיקון החברה אמרו "ואין תשוקת שמים אלא לארץ" להמטיר מים עליה להצמיח חציר לבהמה, ולחם לבני אדם, ועל התשוקה אל הטוב המוחלט אמרו "אין תשוקת הקב"ה אלא לישראל" שהכוונה גם בהיפך, שישראל משתוקקים להתקרבות אלהים בעשותם הטוב הנרצה בעיניו, ועל המחלקה השנית המשתוקקת רק אל הרע אשר מיניו רבים כמספר הפעולות הרעות השונות אשר יעשו אנשי המחלקה הזאת, אמרו ד"מ "ואין תשוקת יצה"ר רק לקין וחביריו," אח"כ אמר, כי בעבור התאחדות הטובים בזה הענין שישקיפו תמיד אל תכנית אחד, אף כי יבחירו באמצעים שונים להשיגו, הם גם אוהבים זה נזה, כי שיווי התכלית, . תסבב אהבתם כמשפט כל אהבה הנוסדת תמיד על שווי אמיתי בענין מה חסר בין האוהבים, וידמו בשינוי פעולותיהם האמצעיות להשגת תכליתם, רק לשני אנשים אשר האחד מהם מבני קדם והשני מיושבי אייראפא אשר בבואם יחד לראות פני מלך ושר אשר ירצו שניהם לכבדו ולהראות כניעתם לפניו, יכסה הראשון את ראשו, והשני יסיר מצנפתו מעליו, שהם מתאחדים בבקשת התכלית לכבד המלך והשר, אף כי שונים הם בבחירת האמצעי לזה. ולרמוז על שינוי בחירת האמצעים המסבב בתחילה פירוד לבותם, והתאחדות התכלית ופעולות הטובים המסבבת באחרונה אהבה אמיתית ביניהם, אחז"ל ד"מ "אפילו האב ובנו שעוסקים בתורה נעשו אויבים זה לזה, ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים וכו'," ואמרו "הללו מטהרין והללו מטמאין וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים," אפס הרעים בעלי מחלקה שניה, אשר רק כפי העולה על רוחם ישתדלו לעשות רע, בלי השקפה אל שום תכלית ידוע הם גם בלתי מתאחדים יחד ושונאים זה את זה כמאה"כ "אין שלום אמר ה' לרשעים," ואה"כ "נפש רשע אותה רע ובכל זאת לא יותן בעיניו רעהו, ואחז"ל "אוי לרשע אוי לשכנו," כי אין אהבה בינותם, ואמרו "כנוס רשעים רע להם ורע לעולם."- פעולות האנשים כפי חלוקת הרכבת המין הראשונ' יתחלקו אל שני מינים. המין הא' הוא אשר ימשך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב ואם לא יקפידו אם כן הוא ע"ד האמת. והמין השני הוא אשר ימשך אל חמרם והם אשר לא יפנו בפעולותיהם לשום תכלית ידוע ומוגבל רק למה שיגיעם רצונם פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הב"ח. אמנם אלה אשר יפנו אל תכלית יתחלקו תכליותיהן ג"כ לפי טבע החלוקה המחוייבת מהרכבתם כי חוייב שימצא בו האפשרות באופני פעולותיו על ג' פנים. הא' אשר הוא חי חיי החלק השכלי בהחלט והם האנשים האלהיים אשר יתמעט מציאותם כמאמר החכם ראיתי בני עלייה והנם מועטים (סנהדרין צ"ז:). והשני ההפכיים להם והם אשר יחיו חיי החלק החמרי בהחלט והם אשר יקראו בהמיים כמ"ש החכם בראשון מהמאמר הז' מהמדות. אמר ובעבור העדפת רשע בקצת אנשים נקראים כן בהמיים. ואם שמדרכם להמצא על המעט כמין הראשון המקביל אליו להתפשטות הרשע הן רבים עתה. והג' הם אשר יחיו חיים מורכבים משני החלקים האלה והם חיי הרצון והשכל מחוברים יחד והוא הפעל אשר יפעלהו המתעורר עם השמעות השכלי הנקרא פעל בחיריי קראהו החכם שכל רצוני אי רצון שכלי. וזאת תורת האדם. רצוני שהמין הזה מהפעולות יתיחד אליו על הרוב מצד שהוא אדם. וכשתתבונן באלו החלוקים הנה הנם הטוב והערב והמועיל אשר זכרו הפלוסופים המדיניים כי הנה הטוב הוא פועל החלק הראשון והערב פועל השני אשר כנגדו והמועיל המורכב משניהם. ושלשתם כאחד טובים ונכספים כי עם היות שהכוונה האלדית בבריאת האדם הוא שיפנה אל הטוב המוחלט כמו שבו נאמר והנה טוב מאד כאשר ביארנוהו שם. וכן לא יעשה כי אם בהנזר מעסקי העולם וחמודותיו כי על כן פי' האלדי והנה טוב מאד והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) עד שאמר שאם ימות יחיה (שם ח') מ"מ לא מנע מהמציא אליו עסקי הערב והמועיל להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד ההוא אל הפעל עד שכבר יהיו לו שלשתן למנה. ושלשתן נזכרו בעצי העדן כי במקום שנאמר עץ החיים ועץ הדעת טוב שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי האחד הוא הערב והשני הוא המועיל וחסרונן ודאי יכנס בכלל לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. כי האשה שהיא הזוג הנגלה שם טבע ענינה לכלול את שלשתן כמ"ש החכם בפ' י"ב מה"ח מהמדות אמר אמנם יראה כי אהבת האיש והאשה וכו' וחתם דבריו באמרו ובעבור זה ירצה בזאת האהבה המהנה והמועיל ותהיה ג"כ בעבור מעלה אם הם חסידים כי תהיה מעלת שניהם וישישו בה ע"כ. ואל שלשת התועלות האלו כיון החכם באומרו מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי' (משלי י״ח:כ״ב) ולכלול את שלשתן אמר האוהב הנאמן נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) דכלהו איתנהו ביה דעם זה לא יחלוק חלק מחלקו באהבתו כי יאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והחוט המשולש לא במהרה ינתק כאשר כתבנו אצל הזווג שער ח' והכוונה שחוזר למה שאמר ראשונ' על שאול בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן (שם). וזה שכל הנשים יתנו יקר לשאול בעבור המהנה והמועיל שמגיעים ממנו אליהם ויספדו עליו שכבר אבדו. אבל שנפלאתה עוד אהבתו ליונתן מאהבת הנשים לשאול שתכלול ג"כ הטוב שהוא יסוד האהבות ועקרו:
(3) Mankind can be divided into two categories. The first category consists of people who have a goal and purpose in life. These people can be subdivided into three groups. Group One is totally spiritually oriented, pursues only Divinely approved goals. This group is miniscule in numbers, due to the fact that man is made up of both physical and spiritual components, each of which exerts pressure on him. Group Two is oriented towards the physical and material only, numerically, alas, a very strong group, preferring the beast in man. Group Three combines both the physical and the spiritual elements in its orientation towards life, desiring the esthetically beautiful, the useful, the expedient which is morally good at the same time. Marriage combines the three objectives striven for by this third group. Gratification of the sex urge is channelled into the effort to reproduce the species, excessive indulgence in physical urges is curbed by the legal confines of the marriage contract. Choice of the esthetically pleasing is part of the process leading to marriage. The latter is what David describes as Torat ha-adam, (Samuel II 7,19), the teaching of mankind. Average man, due to his composition, is liable to act like the members of this third group. Combining the three objectives is not only acceptable, but is desirable in the eyes of G-d. When Solomon says, "He who has found a woman, has found goodness," what he means is that these objectives can be achieved by means of life in wedlock. If Jonathan nonetheless preferred the friendship of a man to the love of a woman, this is because woman always weighs in her mind considerations of expediency, of what is functionally sound. (Samuel II 1) We find that women are described there as needing to mourn Sauls's death because of the beautiful garments they had received during his reign due to his valour in battle. The practical is important to women.
(ב) וְעִקָּר הַהוֹלָדָה הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת נֹעַם הָעֶלְיוֹן, כִּי מִנֹּעַם הָעֶלְיוֹן נִתְעוֹרְרִין שַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּתָא, אֲשֶׁר עַל־יָדָם בָּא הַהוֹלָדָה, בִּבְחִינַת (שמואל־ב א): נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים; שֶׁעַל־יְדֵי נֹעַם הָעֶלְיוֹן מִתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה, בְּחִינַת שַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּתָא, שֶׁעַל־יָדָם הַהוֹלָדָה:
(2) Now, the begetting of offspring primarily results from the concept of Supernal Pleasantness. This is because Supernal Pleasantness arouses flames of love, which in turn bring to the begetting of offspring, as in “you were most pleasing to me. Your love was more wonderful to me than women’s love” (2 Samuel 1:26). On account of Supernal Pleasantness, love is aroused, the concept of flames of love, which bring to the begetting of offspring.
David's praise in 2 Samuel 1:26 for Jonathan's 'love' (for him) over the 'love' of women is considered evidence for same-sex attraction, along with Saul's exclamation to his son at the dinner table, "I know you have chosen the son of Jesse - which is a disgrace to yourself and the nakedness of your mother!" The "choosing" (bahar) may indicate a permanent choice and firm relationship, and the mention of "nakedness" (erwa) could be interpreted to convey a negative sexual nuance, giving the impression that Saul saw something indecent in Jonathan and David's relationship.
Martti Nissinen, Homoeroticism in the Biblical World, Minneapolis, 1998
That there is more than mere homosociality in the dealings of David and Jonathan is asserted by two recent studies: the biblical scholar Susan Ackerman, and the Orientalist Jean-Fabrice Nardelli. Ackerman and Nardelli argue that the narrators of the books of Samuel encrypted same-sex allusions in the texts where David and Jonathan interact so as to insinuate that the two heroes were lovers.
Ackerman explains this as a case of liminal, viz. transitory, homosexuality, deployed by the redactors as a textual means to assert David's rights against Jonathan's: the latter willingly alienated his princely status by bowing down (1 Samuel 20:41), sexually speaking, to the former.
Nardelli disagrees and argues that the various covenants Jonathan engaged David into as the superior partner gradually elevated David's status and may be seen as marriage-like.