The solution for Corona... What is the cause for the virus and what should we be focusing on!
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareשִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
Shimon, his son, used to say: all my days I grew up among the sages, and I have found nothing better for a person than silence. Study is not the most important thing, but actions; whoever indulges in too many words brings about sin.
וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְשׁוֹתֵק:
"And I did not find anything good for the body except silence": One who hears his disgrace and is silent.
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כבר פי' רמז"ל בענין השתיקה כי בדבור שיש לאדם נזק בו מכל צד או אם יש בו ריוח מצד אחד ונזק מצד אחר לא הוצרך רשב"ג להזהיר בזה כי כל אדם יזהר ממנו אם שומר נפשו מצרה. אלא אפי' בדבור שאין לאדם נזק בו כלל וכולו ריוח כמי שמדבר בעסקיו ובצורך גופו ובצורך פרנסתו צריך למעט בדבור ושלא יאריך בו אך כדי סיפוקו. ואין צריך לומר בדבר של הבל ושאינו מעלה ולא מוריד שאין לאדם לזכרו כלל. וכן אמרו בירושלמי (ברכות א:) ארשב"ל אלו הוינא בטורא דסיני בעינא תרי פומי. הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כל שכן אי הוה לן תרין. ר"ל שלא ידבר בפה דברי תורה ודברים שכלו דברים של הבלי עולם שהיו החכמים הקדושים עושים עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול. והיינו דאמרינן בגמרא דבני מערבא (ירושלמי סוף ברכות) כל פטטיא בישין בר מפטטיא דאוריתא טב. ויש שגורסין כל כרביא בישין בר מכרביא דאוריתא טב. פי' כרביא חרישא לומר שכל הדברים והמחשבות שאדם משתדל בהם בעולם הזה הכל הבל ורעות רוח לבד ממחשבת התורה ומעשה יקוק כי נורא הוא:
"and I did not find anything better for the body than silence": Rambam, may his memory be blessed, already explained about the matter of silence that if it was about speech that brings damage to a person in every way or that brings gain from one side but damage from the other, Rabban Shimon ben Gamliel would not have needed to warn us about it - as every person who guards himself from anguish would be careful about it. But rather, even with speech that brings no damage to a person at all and is all gain, like one who speaks about his business affairs and the needs of his body and the needs of his livelihood - one must minimize speech and not be long-winded in it, but rather [just speak] according to his need. And it is not necessary to say about a vain matter that does not [change a thing] that one should not mention it at all. And so [too] did they say in Talmud Yerushalmi Berakhot 1:2, "Rabban Shimon ben Gamliel said, 'If I had been at Mount Sinai, I would have needed two mouths.' Afterwards he said, 'Now that we only have one, I am not able to save our souls from evil speech, all the more so if we had two.'" He means to say [he wanted two mouths] so that he should not speak from his [one] mouth words of Torah and words that are completely vain things of the world; in the same [way] that our holy sages would make themselves like vessels of [the sacrificial] service, which are not to be used for profane matters. And this is that which we say in the Talmud of the Westerners (Talmud Yerushalmi Berakhot 9:5), "All chatter (patatia) is bad except for Torah chatter which is good." And some have the version, "All karavia is bad except for Torah karavia which is good." And the meaning of karavia is plowing. [This is] to say that all of the words and thoughts with which a person makes efforts in this world, 'it is all vain and bad spirit, besides thoughts about Torah and 'the acts of God, as [they are] awesome.'
וכל המרבה דברים מביא חטא. זה הענין בדברי תורה מדבר שאין לאדם להרבות בהלכה אלא ימתין ויחשוב מה שיאמר ויהיו דברים במשקל ולא ימהר אותם כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויחשוב כי הדבר כן הוא ויביא חטא בהוראה. ועל כן אמרו ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה שהוא מענין התורה להודיע כי בדברי תורה היא. אף גם זאת שאין לפרש אותו בהבלי העולם שאם כן היה להם לסמוך אותו (אל) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שהוא בדברי העולם ויאמר מיד וכל המרבה דברים מביא חטא. אלא בודאי בדברי תורה אמרו כמו שפרשנו:
"And whoever increases words brings sin." This matter is speaking about words of Torah, as a person should not increase [words] of law, but rather wait and think out what he will say, [such that] his words be measured and they not be hasty. As 'when there are many words, transgression will not be avoided,' as he will think the matter is like this and he will bring sin with his [mistaken] ruling. And hence they said, "And the exposition [of Torah] is not what is essential, but the action," to make known that [that statement] is speaking abut words of Torah. And this [statement] as well should not be explained to be about vanities of the world - as if [had been] so, they should have made it adjacent (to) "and I did not find anything better for the body than silence," as that is about mundane words. And then immediately it [should] say, "And whoever increases words brings sin." But rather they said it about words of Torah, as we have explained.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה (משנה אבות א, יז). רָחֵל תָּפְשָׂה בִּשְׁתִיקָה, עָמְדָה זַרְעָהּ בִּשְׁתִיקָה, רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ וְשָׁתְקָה. בִּנְיָמִין בְּנָהּ, הָאֶבֶן שֶׁלּוֹ מִן הָאֵפוֹד יָשְׁפֵה, יוֹדֵעַ בִּמְכִירַת יוֹסֵף וְשׁוֹתֵק. וְזֶהוּ יָשְׁפֵה, יֶשׁ לוֹ פֶּה וְשׁוֹתֵק. שָׁאוּל בֶּן בְּנָהּ, וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ (ש״א י, טז). אֶסְתֵּר, אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ (אסתר ב, כ).
R. Simeon the son of Gamliel declared: I was reared among the sages, and I discovered that there was nothing more beneficial for a person than silence.7Pirkei Avot 1:17. Rachel forced herself to remain silent, and her offspring continued the tradition of silence. She saw her gifts in her sister’s hand and remained silent. Her son Benjamin, whose stone in the high priest’s breastplate was a jasper, knew of the sale of Joseph and remained silent. The word jasper (yashfeh) may be read as “he has a mouth” (yesh peh) but nevertheless remains silent. Saul was descended from her: But concerning the matter of the kingdom, he told him not (I Sam. 10:16). Regarding Esther (another descendant) it is said: Esther had not made known her people nor her kindred (Est. 2:10).
וָאַעֵן וָאֹמַר, אָסוּר לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ מִצַּד חֶסְרוֹן שְׁלֵמוּת הַמַּעֲלוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, הֵן בְּחָכְמָה, הֵן בִּגְבוּרָה, הֵן בְּעֹשֶׁר וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא {וכל כיוצא בזה}. וַאֲפָרֵשׁ אֶת דְּבָרַי בְּכָל הַפְּרָטִים. הֵן בְּחָכְמָה, כְּגוֹן לְהַצִּיעַ לִפְנִי אֲנָשִׁים, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אֵינְנּוּ חָכָם, וְלֹא מִבָּעֵי אִם הוּא דְּבַר שֶׁקֶר אוֹ הוּא אֱמֶת בְּמִקְצָתוֹ, וְהוּא מְגַזֵּם אֶת הַדָּבָר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא עַד מְאֹד, וְהוּא יוֹתֵר חָמוּר מִסְתַם לָשׁוֹן הָרָע, וְהוּא בִּכְלַל מוֹצִּיא שֵׁם רָע, כִּי הוּא מַשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁקָרָיו. אַךְ אֲפִלּוּ הוּא אֱמֶת גָּמוּר, הֲלֹא כְּבָר הִשְׁרִישׁוּנוּ כָּל הָרִאשׁוֹנִים וְכַנַּ"ל בִּכְלָל א', דְּלָשׁוֹן הָרָע הוּא אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. וְדָבָר זֶה, דְּהַיְנוּ, מַה שֶּׁשּׁוֹלֵל מִמֶּנּוּ הַמַּעֲלוֹת בְּוַדַּאי גַּם כֵּן בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הוּא, דַּהֲלֹא כָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּפֶרֶק א' דְּאָבוֹת (מי"ז) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ שָׁם: וְלָשׁוֹן הָרָע הוּא סִפּוּר רָעוֹת הָאָדָם וּמוּמָיו וּלְגַנּוֹתוֹ בְּאֵיזֶה צַּד שֶׁיִּהְיֶה מִן הַגְּנוּת, וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה הַמְגֻנֶּה חָסֵר וְכוּ'. וּכְמוֹ שֶׁהֶאֱרִיךְ שָׁם דְּלָשׁוֹן הָרָע נִקְרָא אִם הוּא אֱמֶת מַה שֶּׁדִּבֵּר עָלָיו, עַיֵּן שָׁם. וְגַם מִמַּה שֶּׁכָּתַב בְּפֶרֶק ז' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת {הלכה ה'}, שֶׁלָּשׁוֹן הָרָע נִקְרָא דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם, אִם יִתְוַדַּע זֶה לַאֲנָשִׁים, לְהַזִּיק לוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמּוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵּר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, נִרְאֶה בָּרוּר, שֶׁחֶסְרוֹן שְׁלִילַת הַמַּעֲלוֹת לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאִם נִתְבּוֹנִן הֵיטֵב נִמְצָא, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁיְּסֻבַּב עַל יְדֵי זֶה הֶזֵּק בְּמָמוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵּר לוֹ וְכוּ'.
And I shall begin by saying that it is forbidden to shame one's friend for an insufficiency in what he possesses — whether in wisdom, strength, wealth, or the like. I shall explain my meaning in all of its details: "wisdom" — telling people that Ploni is not wise. And there is no difference here as to whether it is false or partially true and he exaggerates the actuality. — This is certainly a great sin, in the order of "spreading an evil report." For he demeans his friend by his falsehoods. — But even if it is the absolute truth, have not all the Rishonim "rooted it within us" that lashon hara [is forbidden] even if true! (See Principle I.) And this thing, negating one's possession of a certain eminence, is certainly also in the category of lashon hara. For did the Rambam not write (Avoth 1:17): "Lashon hara is relating one's evils and his blemishes and demeaning a Jew in any way, even if the demeaned one were [indeed] deficient, etc." As he expatiates there, it is called lashon hara if what he says about him is true. (See also what the Rambam has written in Hilchoth Deoth 7:5 to the effect that lashon hara is something, which when it becomes known to men, causes someone to be harmed in his body or in his money or to aggrieve him or to frighten him.) It seems clear, then, that negating one's possession of a certain eminence is absolute lashon hara according to the Torah. For upon reflection we find that this can result in monetary loss or grief, etc.
לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ (משנה אבות א יז) "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (גמרא פסחים ג ב) "לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה". אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת ה ב) "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים":
Ever let man multiply silence, and not speak aught else save in a matter of wisdom or of things which he needs for the sustenance of life in his body. Of Rab, the disciple of our Holy Master, it was said, that he never in his life uttered idle talk4 Caro contradicts the text here, saying: “I found in Sukkah, 28, that this distinction was attributed to Rabbi Johanan, but about Rab I DO not now know where to locate such statement.” The text is correct, as Maimonides only quotes references which are laws of conduct and not sermons. See Yoma, 19b about the name Kaputal and Kabutal. G.. Verily, such is the talk of a majority of the people, whereas, even of the necessities of the body man should not multiply words. Concerning this the sages admonished, saying: "Whosoever propogates words generates sin" (Pir. Ab. 1.17). And they, moreover, said: "I found nothing better for the body than silence" (Ibid). Likewise in words of Torah and in words of wisdom shall man's words be few but the thought therein sagacious, which is what the sages charged saying: "Ever let the master instruct his disciples concisely" (Hullin. 63b). But if the words be many and their meaning insignificant it is but stupidity, concerning which it was said: "For a dream cometh through a multitude of matter, and the voice of a fool cometh with a multitude of words" (Ecc. 5.3).
והנה מזה יתחייב הנמשך שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח.) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם. וכמה נמלצו דברי פי חכם שכתב הרמב"ם ז"ל (אבות ס"פ א') ששאלוהו למה היה יושב ושותק והשיב לפי שראה הדבורים נחלקים לארבעה חלוקים האחד רע לגמרי כקללת בני אדם ורכילות ודבור נבלה וכיוצא והשני רע מצד וטוב מצד כדבור בשבחי בני אדם לקבל שכר. והשלישי לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורי המאורעות ודברי הימים והד' שהוא כלו טוב כדבר בחכמות ובמעלות ובמה שהוא צריך לו. בכל עת שאשמע דברים משלשה החלקים הראשונים אני שותק מהם. ואם אשמעם מהחלק הרביעי אדבר בהם ולפי שהחלק הזה ימצאו הדוברים בו בזרות לכן אני יושב ושותק רוב הזמן. והרב עצמו ז"ל חלק שם הדבור לפי חיוב התורה האלהית לחמשה חלקים. מצוה בו. ונזהר ממנו. ונמאם. ואהוב. ומותר. האחד בקש' ולמודת התור' וקריאתה. והשני. בעדות שקר ורכילות וקללת חבירו וכו'. והשלישי ברוב ספורי ההמון במאורעות הימים שקראו אותו חכמים שיחה בטלה והרביעי בשבחי המעלות השכליות והמדותיות ובגנות הפחותות משני המינים שהכוונה לעורר הנפש אל השלמות וכו'. והחמישי והוא מה שצריך בדבר בו מסחורתו ומפרנסתו ומלאכיו ומשקיו וכו' והנה לפי זה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות פ"א) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה יהי' בנזהר ובנמאס או במזיק לבד אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים ירא' לי שאפי' במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה להתפאר ולהשתבח בה גם השתרר כמנהג הכסילים שאמר עליהם נא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משלי י"ח) כי הוא אין כוונתו אל הידיעה בעצמה כי אם אל הדבור בה והודעו בה לפני רואיו ולזה תמצאהו תמיד מרבה שיחה כי לא תשקוט החכמה בו כמו שאמר בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע (שם י"ד) אמר כי לב הנבון הוא מקום טבעי אל החכמה כמו שאמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (משלי י') חכם לב וגו'. ולכן תנוח בו להיותה שם שוקטת כמו שהוא מנהג היסודות כל אחד במקומו הטבעי אמנם הכסילים אינה נכנסת בלבם אבל היא בקרבם רצוני בתוך כרסם שאין המקום לפי כבודה ולזה לא תנוח ולא תשקוט לשם והוא כנגד בקרב כסילים תודע כלומר תתנועע ותשתבר כמו ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח') כי הוא מנענע אותה תמיד להודע בה לעיני הכל וכמו שאמר (ב"מ פ"ה.) אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והוא הטעם כי מקום האסתרא או איזה מטבע טבעו הוא בכיס ושם הוא יושב שוקט ובוטח ובלתי משמיע קולו. אמנם כשהוא בלגינה שאין זה מקומו כשתנענעהו ישמע קולו ולכל זה אמרו החכמים סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג) וכונתם שגדר החכמה וסימנה המובהק הוא השתיקה לפי שעקר מה שילמדהו האדם בחכמה הוא הגבלת הדבורים ותקונם וקיצורם והשתיקה מרובם והוא מבואר שהדיבור הנוסף ושבושו ובלבולו לא יחשך ולא יאסר רק בחבלי החכמה ובעבודות התבונה כמו שהבד יות הדמיוניות וההרכבות הכוזבות אשר במדמה לא יוגבלו כי אם במציאות השכל ובריאותו כי על כן המראות המשובשות והבדויות מצויות אצל חסרי הדעת בהקיץ גם מציאות' הוא סימן נפילת הכח השכלי בחולי' כמ"ש החכם בסוף טבעיות וענין זה הגדר עצמו כתבו החכם באומרו חשך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי י"ז). אמר כי לפי שהסימן אשר בו נכר החכם היודע דעת הוא שהוא חושך אמריו לגמרי והאיש תבונה שהוא מדבר בכבדות ודברו היה יקר או שלא יחם לבבו ברוב דברים יחוייב מזה שגם אויל מחריש יחשב חכם ואחר שהשתיקה שהיא סגולת החכמה היא עמו גם אוטם שפתיו לדבר בכבדות יחשב נבון ולזה אמר (אבות פ"א) כל ימיו גודל בין החכמים ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים וכמו שאמר (פסחים ג':) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ירצה כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר אלא גופו של מעשה עצמו שהוא הלמוד או הלמידה וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה. או שירצה שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב) כי צריך התלמיד לשאל והרב להשיב גם לפלפל בשמועתו עם החברים כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו הן בשאלה הן בתשובה והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד. סוף דבר למדנו מזה מה שהיתה אליו הכוונה והוא כי חוייב האדם לשתוק מכל דבר זולתי מה שיסכים אליו הדבור הפנימי כי כאשר ימשך הדבור אל כל א' מחלקי הדבור אשר נזכרו שאין בו תועלת אין זה דבור אבל צפצוף שוה לאחד מבני הזרזיר אשר ילמדום לדבר בלשון האדם וכל שכן כשיהיה הדבור מאותם שיזיקי וירעו וישחיתו ברכילות והוצאת הדבות והקללות והשגעונות ודברי הזדונות שכבר היה הדבור החצוני בכל א' מאלה מתנגד אל מגמת הפנימי לפי המכוון ממנו ואין בעליו נקרא חי מדבר על דרך האמת וזה שמו אשר יקראו החכם (משלי כ"ו) מתלהלה יורה זיקים חצים ומות כי שפתותיו חנית וחצים וביד לשונם מחזיקים באבן ובקלע לזרוק אבני נגף הנה והנה להמית בהם בני אדם ולא יחטיאו ובאו המכות ההנה ראשונה בעצמו וכלוהו ומתבל ינידוהו ונמצא שנוי למעלה ומתועב למטה וסופו יורש גהינם. והנה נמצאו מסקלי אבנים בקלע לשונם על שלש מדות. יש מטיח דברים לא בדעת ומרבה שיחותיו לא בהשכיל לגנות המשובח ולשבח המגונה וכיוצא מאלו הדברים המנגדים אל השכל לגמרי שעליהם אמר החכם (שם) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי ממומי הדבור הגדולים הוא ההלול והשבח למי שאינו ראוי לו וכמו שאמר (שם כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולזה הנותן לכסיל כבוד הוא כמשליך אבנים בקלע כי מרגמה הוא שם מן וירגמו אותו (ויקרא כ"ד) ובהיות הפלשתי הערל (שמואל א' י"ז) משליך אבני זדון וסכלות אשר בהם חרף מערכות אלקים חיים בא אליו דוד ע"פ מדתו באבן ובקלע כבא על כלב כמו שהעיד הוא על עצמו. ויש מכה כחרב לשונו להכאות לב ולהאדיב נפש ומראה עצמו שהוא עושה כן לשום תכלית טוב כאלו הוא מקנא כבוד שמים או הרב או השופט וכיוצא ואיש כזה ידמה למי שהוא מכה באבן או באגרוף מכות גדולות ונאמנות ואומר שהוא מתיז צרורות לבד כמו שהיה הענין בשמעי (שם ב' ט"ז) בשאמר לדוד צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב י"י עליך את דמי שאול אשר מלכת אחריו הנה שהיה מחרף ומקלל באות נפשו כמי שאמר דוד בסוף (מ"א ב') והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים וכוונתו עוד תתבאר בפרשת בלעם (במדבר כ"ב) בעזרת האל והנה הוא היה תולה קללותיו בקנאת שאול מלכו מה נכתב בסוף (ש"ב שם) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו ויסקל באבנים לעומתו ועפר בעפר המליץ מליצה עצומה למה שהוא מכוון להכותו מכה טריה ושפך את דמו וכסהו בעפר. ויש שישלח יד לשונו להשיב על עלבונו והוא הנקלה שברעותיו והנה עם שהפוטר מים הוא ראשית מדון (משלי י"ז) והוא הזורק האבן הראשונ' מ"מ המשיבה אליו לא יצא מידי שם משיב אבן כי על זה נאמר (שם כ"ו) וגולל אבן אליו תשוב קרא הראשון בכמו אלה הענינים גולל אבן והשני משיבה אליו ושניהם לא יצאו מכלל משליכי אבנים ולזה היה מוסר החכמים (גיטין ל"ו:) להיות האדם סובל להיות מהעלובים ושומעים חרפתם ושותקים, לא מהעולבים. ועל שלשת אלו יראה שתקנו (ברכות י"ז.) אלקי נצור לשוני מרע וכו'. כי באומרו שינצור לשונו מרע הוא הענין הראשון שהיא רעה חולה מפורסמת. ועל השני אמר ושפתותי מדבר מרמה. ועל השלישי אמר ולמקללי נפשי תדום שבשלשתן יתבאר שתדמה הלשון בזורקת אבנים. אמנם נפשי כעפר לכל תהי' בשפלות וירדות אשר יהי' זה סבה לאהבת הבריות ועשות רצונ' כמו שהוא כן טבע העפר שהכל דשין אותו והכל נהפכין אליו והוא ימשול בם הוא מה שאמר וכל הקמים עלי לרעה וגו'. כי מן הדין הוא שואלו כענין ומה לנו ללכת לקראת משלים בזה הענין: והנה זה הענין רצוני מבנות רוע הלשון אל ההכאות הגדולות והממיתות הורגל בכל הכתובים אמר דוד (תלים נ"ב) כננד דואג הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה ונגד הבריות (שם נ"ט) הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע ובמקום אחר (שם נ"ז) שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וזולתם. וכמה היו מכותם אצלו מסוכנות מחץ פתאום כמו שהיה מתלונן ומתפלל עליהם במזמור מיוחד (שם ק"כ) אל יקוק' בצרתה לי קראתי ויענני ירצה כשם שענית לי בכל צרה וצרה שקראתי לפניך ואיפשר שכיון אל הצרה הידועה ביום הפלשתי כך תענני בשאלתי זאת שאני מבקש כי גדולה היא. אלי ואמר הצילה נפשי משפת שקר וגו'. כנה השקר אל השפה כי אין לו שום מציאו' משם ולפנים אמנם התרמית יחסו אל הלשון שהוא אבר פנימי כמו שהרמיה היא במחשבה. ומה יתן לך וגומר. הוא כשואל אל עצמו אמר מה יתן לך דוד ומה יוסיף לך בן ישי לשון רמיה ואיו צ"ל לשפת שקר. הלא איש אתה ומי כמוך מלך ואדון על כלם ומה יוכלו להרע ולהזיק לך הולכי רכיל ומוציאי דבה המתקוממים ברוב לשונות. והית' התשובה חצי גבור שנונים וגומר אויה לי כי גרתי משך וגו'. ירצה ואיך לא אזעק ולא אצטער מחצי גבור שנונים עם גחלי רתמים כי עם היותי יושב בבתי ארזים ומגדולות חזקים לא היו לי לסתרה מפניהם יותר משהייתי בתוך היריעה גר עם בני משך ואהלי קדר אשר בנקל יעברום כל בני קשת ואין ספק שאחיתופל ודואג וחביריהם וכל סיעתם היו בעלי חצים קולעים כנגדו אל השערה ולא יחטיאו ואפי' בהיותם בבית המדרש אז"ל שהיו מקניטים אותו ואומרים לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה והוא היה מצטער מאד ומשיב הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נ"ט.). ואם לפניו כן בשאר המקומות הנגלים והנסתרים מה עשו. ולאמת המשל ולחזק התלונה וצורך הבקשה אמר (תהלים שם) רבת שכנה לה נפשי אמר שתבחר ותקרב נפשו לשכון בין שונאי השלום הלוחמים ממש בחצים ובקשת ובכל מיני מלחמה משכון אצל אלו כי אצלם תשכון נפשו בטח בדד יותר מעמהם וזה כי אני שלום וכי אדבר המה למלחמה משל מפורסם הוא אם לא יאבה אחד לא יריבו שנים ולזה אני אבקש השלום ואם אולי אני אדבר אתם קשות לא יקשה עלי שיקומו המה למלחמ' וכבר אשתדל בהצלתי מהם בכל יכלתי. אבל אלו שאני חפץ בשלומם יריבוני בסתר ולא אדע כמו שאמר חרבות בשפתותיהם כי מי שומע הנה אין לי שום מנוס מריב לשונם זולתך. ראה כמה הית' מלחמת הלשון חמורה אצלו. גם שלמה החכם תאר הפסד הדבור על זה התואר עצמו שאמר (משלי י"ח) שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן וכאלה רבי' ובקהלת (י') אם ישוך הנחש בלא לחש. והנביא אמר (ירמי' ט') וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו'. וזולתו הנושכים בשניהם וקראו שלום (מיכה ג') ורבים מספור:
From the above it is dear that when man abuses this power of speech, he denies his superiority over the beasts and calls into question the value of his whole existence. It is like a king who presented his servant with a fancy garment, only to have the servant drape it over his donkey. The sages of Israel are complimented when the Talmud Sukkah 28, states that they never indulged in idle talk. Maimonides divides speech into five categories. 1) Obligatory speech, i.e. teaching Torah. 2) Speech which must be avoided; false testimony, slander etc. 3) Disgraceful speech; i.e. what we call idle talk. 4) Desirable speech, i.e. words of mussar, moral instruction, sermons etc. 5) Permissible speech, i.e. speech needed in the pursuit of earning one's livelihood. In view of the above, we can understand Rabbi Shimon ben Gamliel who said that he found silence to be the essence of all wisdom, the best remedy for maintaining one's body's good health. (Avot 1,17) By moving in the company of sages, he learned that more even than the words of wisdom he learned, he learned to appreciate the importance of minimising talk. Silence is the seyag, the protective fence built around wisdom. It ensures that the latter remains untainted. Even a fool may be considered wise, as long as he keeps his mouth shut. We are taught in Pessachim 3, that one should employ few words when teaching one's students. The Mishnah in Avot tells us that "not the exposition is of crucial importance, but the execution, the deed." An alternate meaning of Rabbi Shimon ben Gamliel's statement might be this: "I have not found that sitting silently, without asking for clarification, contributes to the essence, namely the learning process. However, excessive talk is harmful."
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה . אם לחכמים יפה שתיקה קל וחומר לטיפשים:
His son Shimon would say: All my life, I grew up among the sages, and I never learned anything better for a person than silence. And if silence is good for the sages, how much more so for the foolish!
אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי, רַק כְּפִי צֹרֶךְ בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לֹא יוֹתֵר. כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ הַכֵּלִים יְכוֹלִים לִסְבֹּל רִבּוּי הָאוֹר, נִשְׁתַּבְּרוּ, וּמִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים הָיָה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת; כֵּן אִם אֶחָד מַרְבֶּה לְדַבֵּר, מִזֶּה גּוֹרֵם הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת, כִּי הוּא בְּחִינַת רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הָיוּ שְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת:
Nevertheless, they must take care not to say more than is necessary; only as much as is needed for the world’s creation, no more. For as a result of an overload of the Light, the vessels, which could not bear the overload of Light, shattered. From the Shattering of the Vessels, the forces of evil came into existence. So, too, if one speaks overmuch; he thereby brings the evil forces into existence. For [his speaking] is the aspect of an overload of the Light, as a result of which there was the Shattering of the Vessels that led to the forces of evil coming into existence.
השתיקה והדברים. אמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א יז): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש – חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר – הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון – אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר – אני מושל מלאומרו ומלהסתירו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה. אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: איך אתה אומר? אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם? מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת! אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שיבחת את השתיקה? מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מורי! אני לימדתי משלי על שלי, כי לימדתי מן הדבור על הדבור. וזה בא ללמד משלי על שלו! לכן סטרתי אותו. אמר לו: לא כך אמר שלמה! לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל". פירוש: החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן; וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה – מיד נפרעו (במדבר יב).
Silence is one of the virtues mentioned in Ethics of the Fathers. Rabbi Simon, the son of Gamliel, said, "All my days I grew up among the Sages, and I have found nothing better for a person than silence" (Aboth 1:17). And thus said king Solomon, "Even a fool, when he holdeth his peace, is counted wise" (Prov. 17:28). And the wise man said, "When I speak, my speech rules over me, for when I utter something that is not worthy, that utterance rules over me and forces me at times to beg the pardon of whoever has heard me, but when I do not speak I rule over whether I want to give expression to a thought or whether I want to conceal it." Our Sages said (Yalkut Shimoni, Beha'alotkha) : Two advocates stood before Hadrian; one taught that speech was best and one taught that silence was best. The king said to the one who taught that speech is best, "Why do you say this?" And he said to him, "My Lord, if it were, not for speech how would kings be proclaimed? How would ships sail to the sea? How would kindness be done to the dead by way of eulogy? How would brides be praised? How would business be carried on in the world?" At once, King Hadrian said to him, "Well have you spoken!" Then he said to the one that taught that silence is best, "Why have you have praised silence?" Just as the man was about to answer the first advocate interrupted him. The king said to him, "Why did you interrupt him?" said he, "My Lord, I taught from what is mine concerning what is mine, for I taught by speech the value of speech, but he comes to teach by my means, speech, concerning that which he believes in, silence. Therefore I interrupted him." Said the other advocate to him, "Solomon did not say that God would have you sit as silent as a deaf mute. But he said, 'In the multitude of words there wanteth not transgression; but he that refraineth his lips is wise" (Prov. 10:19). This means that one ought to restrain himself from speaking against his fellow man. There is no one greater than Aaron or Miriam — through Miriam's merit a well sprang up and gave drink, and clouds of glory would surround Israel through the merit of Aaron. But inasmuch as they gave permission to their mouths and they spoke against Moses, they were at once punished (Num. 12).
בּוֹאוּ וּרְאוּ כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁבִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְאוֹ בְּדָבָר שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א' ג'): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר". וּמִנַּיִן שֶׁהָאוֹר שָׁלוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ"ה ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע", מִכָּאן אָמְרוּ חֲזַ"ל (שבת כ"ג:): נֵר בֵּיתוֹ וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ, וְלֹא עוֹד שֶׁהַרְבֵּה תַּקָּנוֹת תִּקְּנוּ חֲזַ"ל מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל (גיטין נ"ט.): אֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, בּוֹר, שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ג' י"ז): "דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". וְאָמְרוּ חֲזַ"ל בָּאֲגָדָה: י"ג דְּבָרִים חִבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִכֻּלָּם לֹא כָּפַל אֶלָּא שָׁלוֹם, וְאֵלּוּ הֵן: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, סַנְהֶדְרִין וְהַבְּכוֹרוֹת וּתְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן וְהַקָּרְבָּנוֹת וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב. הַכֹּהֲנִים (שמות כ"ח מ"א): "וְכִהֲנוּ לִי", הַלְוִיִּם (בַּמִּדְבָּר ג' מ"א): "וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי", יִשְׂרָאֵל (שמות י"ט ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי" וְגוֹ'. סַנְהֶדְרִין (במדבר י"א י"ז): "אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים" וְגוֹ', הַבְּכוֹרוֹת (שְׁמוֹת י"ג ב'): "קַּדֵּשׁ לִי", הַתְּרוּמוֹת (שמות כ"ה ב'): "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", הַקָּרְבָּנוֹת (בַּמִּדְבָּר כ"ח ב'): "תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי", שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל' ל"א): "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי". בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (דברי הימים א' י"ז י"ב): "הוּא יִבְנֶה לִּי בָּיִת", מַלְכוּת בֵּית דָּוִד (שמואל א' ט"ז א'): "כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ", הַכֶּסֶף (חגי ב' ח'): "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב", וּמִכֻּלָּם לֹא כָּפַל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ז ה'): "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי". גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁהוּא קוֹדֵם לְשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא יִתְרוֹ אֵצֶל מֹשֶה מִיָּד (שמות י"ח ז'): "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם", וְאַחַר כָּךְ (שָׁם ח'): "וַיְסַפֵּר מֹשֶה לְחֹתְנוֹ" אֶת כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשִׂין הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן: עֹשֶר וּנְכָסִים וְשָׁנִים וְכָבוֹד וּשְׁאָר הַטּוֹבוֹת, חוּץ מִשָּׁלוֹם שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ"ח כ"ב): "אֵין שָׁלוֹם אָמַר יקוק לָרְשָׁעִים". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַשָׁלוֹם נוֹתְנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל"ב י"ז): "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבַּשָּׁלוֹם מְקָרֵב אֶת הַגֵּרִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ"ז י"ט): "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר" וְגוֹ'. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁבְּכָל הַמַּסָּעוֹת כְּתִיב (שמות י"ז א'): "וַיִּסְעוּ וְכוּ' וַיַּחֲנוּ", שֶׁהָיוּ חוֹנִים בְּמַחֲלֹקֶת וְנוֹסְעִים בְּמַחֲלֹקֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי הַר סִינַי כְּתִיב (שמות י"ט ב'): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן תּוֹרָה לְבָנַי, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּשָׁלוֹם זֶה עִם זֶה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ל"ג ה'): "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף" וְגוֹ' אֵימָתַי מַלְכוּתוֹ וּשְׁכִינָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּיִשְׂרָאֵל? בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן נַעֲשִׂין אֲסֵפָה אַחַת. בּוֹאוּ וּרְאוּ כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁבְּכֹחַ הַשָּׁלוֹם הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל (אבות א' י"ז): עַל ג' דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח' ט"ז): "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". וְגוֹ' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּין הַבְּרִיּוֹת פֵּרוֹתֵיהֶן מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם י"ב): "כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ" וְגוֹ', וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים קמ"ז י"ד): "הַשָׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם" וְגוֹ'. אָמְרוּ חֲזַ"ל (וַיִּקְרָא רַבָּה ט'): גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁהַמּוֹחֵק אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ב ג'): "וְאִבַּדְתֶם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" וּכְתִיב בַּתְרֵהּ (שם ד'): "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה"' וְגוֹ', וּכְדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה (במדבר יקוק כ"ג): "וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי" וְגוֹ', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שְׁמִי, שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה, יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲזַ"ל: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת הַטּוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת הַטוֹבוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן עַל יִשְׂרָאֵל חוֹתְמֵיהֶן שָׁלוֹם, בִּקְרִיאַת שְׁמַע "פּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם", בַּתְּפִלָּה "עֹשֶׂה שָׁלוֹם", בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו' כ"ו) "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" וְכוּ', לָכֵן בָּנַי, הֱווּ זְהִירִין בְּמִדָּה זוֹ לֶאֱהֹב שָׁלוֹם וְלִרְדֹף שָׁלוֹם, שֶׁאֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפָיו. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַסֵּפֶר מַעֲלַת הַמִּדּוֹת.
Come and see how great is the power of peace. For in the beginning of the creation of the universe the Holy One Blessed be He employed Himself in the creation of an instrument of peace, as it is written (Bereshith 1:3): "And G-d said: 'Let there be light' — and there was light." And how do we know that light is peace? For it is written (Isaiah 45:7): "He fashions light and creates darkness; He makes peace and creates evil." On this basis, our teachers of blessed memory ruled (Shabbath 23b): "As between a candle for his house and wine for kiddush, to sanctify the Sabbath [if he can afford only one], a candle for his house takes precedence because of the peace of his household." What is more, our sages enacted many ordinances in pursuit of the paths of peace, viz. (Gittin 59a): "They declared the following in pursuit of the paths of peace: 'The Cohein reads first [in the Torah], then the Levite, then the Israelite, because of "the paths of peace."'" An eruv [a halachic enabling device] is placed in an old house, because of "the paths of peace." The pit nearest the irrigation canal is filled first because of "the paths of peace."'" And so is it written (Proverbs 3;17): "Its [Torah's] ways are ways of pleasantness and all of its paths are peace." And thus did our sages of blessed memory say in the aggadah (Bamidbar Rabbah 15:13, Tanchuma Beha'alothecha 11): "There are thirteen things that the Holy One Blessed be He loved, and of all of them, He "doubled" [in profusion of love], only "peace." They [(the thirteen)] are: Cohanim, Levites, Israel, Sanhedrin [the high court], the first-born, the offerings of the tabernacle, the sacrifices, the oil of anointment, the Land of Israel, Jerusalem, the Temple, the kingdom of the house of David, and the silver and the gold. The Cohanim — (Shemoth 28:41): "And they shall be priests unto Me." the Levites (Numbers 3:41): "And I shall take the Levites unto Me." Israel — (Shemoth 19:6): "And you [Israel] shall be unto Me a kingdom of priests." Sanhedrin — (Numbers 11:16): "Gather unto Me seventy men." The first-born — (Shemoth 13:2) "Sanctify unto Me every first-born." The offerings of the tabernacle — (Ibid. 25:2): "And they shall take unto Me an offering." The sacrifices — (Numbers 28:2): "You shall heed to sacrifice unto Me in its appointed time." The oil of anointment — (Shemoth 30:31): "The holy oil of anointment shall this be unto Me for your generations." The Land of Israel — (Ibid. 19:5): "For unto Me is all the land." Jerusalem — (I Kings 11:36): "The city that I have chosen unto Me." The Temple — (I Chronicles 17:12): "He shall build unto Me a habitation." The kingdom of the house of David — (I Samuel 16:1): "For I have seen in his sons a king unto Me." The silver and the gold — (Chaggai 2:8): "Mine is the silver, and Mine is the gold." But, of all of these, none was doubled [in profusion of love] but "peace," as it is written (Isaiah 27:5): "Or let him take hold of My strength. He shall make peace unto Me; peace shall he make unto Me." Great is peace, which takes precedence to praise of the Blessed One Himself. For when Yithro came to Moses, immediately (Exodus 18:7): "And each made inquiry of the other's peace," whereas only afterwards (Ibid. 8): "And Moses related to his father-in-law all of the miracles that the Holy One Blessed be He had wrought for Israel." What is more, for all of the mitzvoth that the wicked perform in this world, the Holy One Blessed be He gives them their reward in this world — such as wealth, property, years, honor, and the like — except peace, which He does not give them, as it is written (Isaiah 57:21): "There is no peace, says my G-d, for the wicked." And, what is more, the Holy One Blessed be He gives peace as a reward to the righteous, as it is written (Ibid. 32:17): "And the reward for righteousness shall be peace…" What is more, it is with peace that He draws near to Him converts and penitents, as it is written (Ibid. 57:19): "He creates the utterance of the lips: 'Peace, Peace,' for the far and the near, says the L-rd, and I will heal him." Great is peace, for in regard to all of the journeyings in the desert it is written "And they journeyed and they rested," journeying in strife and resting in strife. But when they came to Mount Sinai, they made one great "resting," as it is written (Shemoth 19:2): "And Israel rested there, before the mountain." (Vayikra Rabbah 9:9): "The Holy One Blessed be He said: 'The time has now arrived for Me to give Torah to My children.'" For as long as they are at peace with one another, the Shechinah is among them. And thus is it said (Devarim 33:5): "And He was a King in Yeshurun when the heads of the people were gathered, together with the tribes of Israel." When does the kingdom and the Shechinah of the Blessed One abide in Israel? When they are all gathered together as one. Come and see how great is the power of peace; for it is through the power of peace that the world endures. For thus have our sages of blessed memory said (Avoth 1:18): "On three things does the world stand: on judgment, on truth, and on peace, as it is written (Zechariah 8:16): 'Truth and a judgment of peace shall you judge in your gates.'" What is more, when there is peace among men, there is blessing in their fruits, as it is written (Ibid. 12): "For as the seed of peace, the vine shall give its fruit, and the earth shall give its produce, and the heavens shall give its dew, and I shall bequeath all of these to the remnant of this people." And thus is it written (Psalms 147:14): "He makes peace on your borders and sates you with the fatness of wheat." Our sages have said (Vayikra Rabbah 9:9): "Great is peace, for if one erases one letter of G-d's name, he transgresses a negative commandment, as it is written (Devarim 12:3): 'And you shall wipe out their [the idols'] name from that place,' followed by (Ibid. 4): 'You shall not do so to the L-rd your G-d.' Yet to make peace between a man and his wife, the Torah says (Numbers 5:23): 'And the Cohein shall write these curses [containing G-d's name] in a book and erase them into the bitter waters.' The Holy One Blessed be He says: 'Let My name, which was written in holiness, be erased by the waters.'" And Chazal have said further (Vayikrah Rabbah 9:9): "Great is peace, for all of the goodly blessings and consolations that the Holy One Blessed be He convokes upon Israel conclude with "peace." The Shema — "He spreads a canopy of peace." The Amidah — "He makes peace." The priestly blessing — "And He shall repose peace upon you." "Therefore, my sons, be circumspect in this trait — to love peace and to pursue peace. For there is no end to the reward for loving peace and pursuing peace." Until here, the language of Ma'aloth Hamiddoth.
(יז) זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ (יח) אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים׃
(17) Remember what Amalek did to you on your journey, after you left Egypt— (18) how, undeterred by fear of God, he surprised you on the march, when you were famished and weary, and cut down all the stragglers in your rear.
כל הנחשלים אחריך. חַסְרֵי כֹחַ מֵחֲמַת חֶטְאָם, שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטָן (תנחומא):
כל הנחשלים אחריך [AND HE SMOTE THE HINDMOST OF THEE] EVEN THOSE THAT WERE FEEBLE BEHIND THEE — i.e., those who were enfeebled because of their sins and whom the clouds had expelled from the protection they afforded (Midrash Tanchuma, Ki Teitzei 10).
ואתה עיף ויגע אל תתמה אם עשה בך כך שהרי היית עיף ויגע מטורח הדרך, ועוד שהיית לא ירא אלקים, כדאיתא במכילתא אחרים אומרים ולא ירא אלוקים אלו ישראל שהיו בהם מצוות ולא קיימום אבל אם הייתם יראי אלוקים לא היה יכול לך.
ואתה עיף ויגע, “while you were tired and worn out.” There is no reason for your being surprised at his taken advantage of you at that time, as he exploited the fact that you were worn out from long marches. (Mechilta) Another interpretation of the words: ולא ירא אלוקים, “he displayed no fear of G-d,” these words are addressed by Moses to the Jewish people; he tells them that if they at the time had observed the commandments that they already knew about, Amalek could not have done them any harm and could not even have caught up with them.
Da’as of kelippah is epitomized with the ancient nation Amalek. Amalek attacked the Jews, and the Bible called their attack a “cooling down” (Deut. 25:18). After the miraculous exit from Egypt, the entire world was scared of God; in awe of His people, Amalek challenged that lesson. Amalek claimed that the miracles were happenstance, that there was no need to internalize the ten plagues. Amalek stated that morality was irrelevant and there was no need for the mind’s ideas to filter down to the heart and behavior.415According to classical commentators, the spiritual damage Amalek per-forms is that they divide the letters of God’s name. The Tetragrammaton has four letters, Y-H-V-H. These letters correspond to the Sephiros, The first two letters, the yud (with its apex) and the heh, are the sources of the three intellects, keser, chochmah, and binah. The last two letters are the sources for the lower seven Sephiros. The Sephiros of chesed, gevurah, tiferes, netzach, hod, and yesod are from the vav, and malchus is from the last heh. Amalek divides the first two letters from the last two letters—they divide the intellect from the heart. Ama-lek is said to divide parents from children. Within each man, his intellects are the parents that sire emotions as their children. Amalek sets up a wall between the mind and the heart by claiming that the lessons of miracles should not be internalized (the Stitchiner Rebbe). See also Rashi on Exod. 17:16 s.v. ki yad. Spiritually, the war with Amalek represents a struggle to attain internalization, to fully assimilate what is true and to reject unholiness.
(טז) הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹקִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃ (יז) וְחָרָ֨ה אַף־יקוק בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יקוק נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
(16) Take care not to be lured away to serve other gods and bow to them. (17) For the LORD’s anger will flare up against you, and He will shut up the skies so that there will be no rain and the ground will not yield its produce; and you will soon perish from the good land that the LORD is assigning to you.
(ב) רִבִּי שִׁמְעוֹן זָקַף יְדוֹי וּבָכָה, וְאָמַר, וַוי מַאן דְּיִזְדָּמַן בְּהַהוּא זִמְנָא, וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּיִזְדָּמַן וְיִשְׁתְּכַּח בְּהַהוּא זִמְנָא, וַוי מַאן דְּיִזְדָּמַן בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּגִין דְּכַד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפַקְדָּא לְאַיַּילְתָּא, יִסְתָּכַּל מַאן אִינּוּן דְּקַיְימִין בַּהֲדָהּ, בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי עִמָּהּ, בְּכָל עוֹבָדוֹי דְּכָל חַד וְחָד, וְלָא יִשְׁתְּכַּח זַכָּאי. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ג:ה׳) וְאַבִּיט וְאֵין עוֹזֵר. וְכַמָּה עַקְתִּין עַל עַקְתִּין לְיִשְׂרָאֵל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן הֵרִים יָדָיו, וּבָכָה וְאָמַר, אוֹי לְמִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן בְּאוֹתוֹ זְמַן. אוֹי לְמִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן בְּאוֹתוֹ זְמַן - מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְקֹד אֶת הָאַיָּלָה, יִסְתַּכֵּל מִי הֵם אוֹתָם שֶׁעָמְדוּ עִמָּהּ, בְּכָל אוֹתָם שֶׁנִּמְצָאִים עִמָּהּ, בְּכָל מַעֲשֵׂי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְלֹא יִמָּצֵא צַדִּיק, שֶׁכָּתוּב (ישעיה סג) וְאַבִּיט וְאֵין עוֹזֵר. וְכַמָּה צָרוֹת עַל צָרוֹת לְיִשְׂרָאֵל.
(ג) זַכָּאָה מַאן דְּיִזְדָּמַן וְיִשְׁתְּכַּח בְּהַהוּא זִמְנָא, בְּגִין דְּהַהוּא דְּיִתְקָיָּים בְּהַהוּא זִמְנָא בִּמְהֵימָנוּתָא, יִזְכֶּה לְהַהוּא נְהִירוּ דְּחֶדְוָה דְּמַלְכָּא. וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִּיב, (זכריה י״ג:ט׳) וּצְרַפְתִּים כִּצְרוֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת הַזָּהָב וְגוֹ'.
אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְדַּמֵּן וְיִמָּצֵא בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן - מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ שֶׁיַּעֲמֹד בְּאוֹתוֹ זְמַן בֶּאֱמוּנָה, יִזְכֶּה לְאוֹתוֹ אוֹר שֶׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ, וְעַל אוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב (זכריה יג) וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב וְגוֹ'.
וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃
And Jacob called his sons and said, “Come together that I may tell you what is to befall you in days to come.
ואגידה לכם. בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים:
ואגידה לכם THAT I MAY TELL YOU — He wished to reveal to them the end of Israel’s exile but the Shechinah departed from him and he began to speak of other things (Genesis Rabbah 98:2).
(ג) וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת יקוק".
(ד) וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יקוק".
(3) When you will have freed yourself from anger, the quality of humility will enter your heart which is the best of all good traits, as is written(Mishlei 22:4), "The return for humility is fear of G-d."
(4) Through humility you will also come to fear God. It will cause you to always think about (Pirkei Avot 3:1) "where you came from and where you are going," and that while alive you are only like a maggot and a worm as after death, and before Whom you will eventually stand for judgment, the Glorious King, as it is written (I Kings 8:27) (Chronicles II 6:18) "Even the heaven and the heavens of heaven cannot contain You" -- "How much less the hearts of people!"(Mishlei 15:11), It is also written (Jeremiah 23:24), "Do I not fill heaven and earth? says the Lord."
וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃
Abraham spoke up, saying, “Here I venture to speak to my Lord, I who am but dust and ashes:
ואנכי עפר ואפר. וּכְבָר הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עָפָר עַל יְדֵי הַמְּלָכִים, וְאֵפֶר עַל יְדֵי נִמְרוֹד, לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אֲשֶׁר עָמְדוּ לִי:
ואנכי עפר ואפר I Am BUT DUST AND ASHES — I would long ago have been reduced to dust by the kings and to ashes by Nimrod had it not been that Thy mercies stood by me (Genesis Rabbah 49:11).
וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃
But I am a worm, less than human; scorned by men, despised by people.
