:הם שומרים על בתינו, הם ידידיהם הטובים של ילדינו ומשמחים את הקשישים שבקִרבנו, הם משמיעי הזֶּמר המַּנעים את בְּקרינו, הם שמחים בשמחתנו, עצובים בעצבונינו, מאירים את בדידותנו, הם אלה שחלקנו ניזונים מחלבם ומתוצרתם ומבשרם. איך ייתכן שלא ייחדנו עד כה יום מיוחד לציון האחריות שלנו לבעלי החיים? כיצד טבעי לנו לציין את ראש השנה לאילנות אבל אנחנו שותקים לגבי בעלי החיים, ברואים הדומים לנו יותר? איך לא חשבו על זה קודם?
ובכן דווקא חשבו על זה קודם אבל מעט אחרת. חכמינו קבעו את ראש חודש אלול כ"ראש השנה למַעְשַׂר בהמה", יום שבו הופרשה עשירית ממספר הבהמות של אדם לצורך קורבנות במקדש. אולם היום הזה נשכח עם הזמן, בהעדר בית מקדש שאליו היו מביאים את מַעְשַׂר הבהמה. היום הזה נמנה עם ארבעת ראשי השנים בשנה העברית:

קדמונינו הניחו שבמועד זה, ראשית אלול, רוב בהמות משק החי כבר הִמליטו את ולדותיהן. מכאן ואילך הטלאים, הגדיים והעגלים שייוולדו ייחשבו לצורכי מַעֲשֵׂר לשנה הבאה. לעומתם, רבי אלעזר ורבי שמעון מאחרים את היום ומציעים את האחד בתשרי.

כיצד הפך היום המציין את יום חישוב המס לצורך הקרבת קורבנות מן החי (שככל הנראה לא היה חגיגי ביותר) ליום שמירה על החי? כיצד הפך יום הקשור ביסודו לעבודת המקדש ליום שניתן לחגוג בכל מקום ובכל תקופה? תהליך זה דומה לתהליך שבו הפך היום המציין את מיסוי פרי האילן (ט"ו בשבט) ליום המביע את אהבת הארץ, את הגעגועים אליה ואת המחויבות לאיכות הסביבה. זו דרכה של מסורת, היא יכולה לספוח מַשמעים חדשים לאורך הדורות. התאריך קיים וכך גם שמו, ונותר לנו רק למלא אותו בתוכן.

אהרן ואראדי הוא הראשון, ככל הידוע לי, שהציע לחדש את ראש השנה לבעלי החיים. ואראדי הוא מייסד אתר "הסידור הפתוח" (The Open Siddur Project), שמטרתו שיתוף תפילות, טקסים, פיוטים ועיוני תפילה מרחבי העולם. ראש השנה לבעלי חיים הוא דוגמה כיצד יהודים מרחבי העולם משתמשים במרחב הווירטואלי לשם העברת שיתוף והעברת רעיונות.
ואראדי כותב:

דומה שלקחנו ברצינות רבה את הציווי האלוקי לרדות בבעלי החיים ולשלוט בהם (בראשית א, כח) אולם שכחנו את הציווי העקרוני, שלפיו תפקידנו עוד מימי גן העדן הוא "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם ב, טו). אנחנו לא רק עובדי הגן, אנחנו גם שומרי הגן וכל החיים החוסים בו, משימתנו היא להיות שומרי האדמה הזאת וכל הנפשות החיות עליה, בתוכה ומעליה. כדי להזכיר זאת לעצמנו, טוב שנייחד לכך יום מיוחד. וכשם שמקובלי צפת קבעו את ט"ו בשבט כיום המוקדש לתיקון יחסינו עם הצומח ובאמצעות זאת לתיקון העולם כולו, כך מתאים לייחד יום לתיקון יחסינו עם בעלי החיים החולקים איתנו את עולמנו. דווקא בימינו, כשרבים שואלים את עצמם מה ראוי לאכול וכיצד ראוי להזין את גופנו, חשוב לייחד מחשבה להתייחסות שלנו לבעלי החיים: חיות הבית, חיות המשק וחיות הבר.

כפי שראינו, במשנה יש ויכוח מתי בדיוק ראוי לציין את ראש השנה למַעְשַׂר בהמה, באחד באלול או באחד בתשרי. מה עומד מאחורי כל אחד משני התאריכים (מלבד העניין הזואולוגי גרידא)? כדעתם של רבי אלעזר ורבי שמעון, באחד בתשרי, בראש השנה, עוברים כל בָּאֵי עולם לפני האל "כבני מרון". הביטוי "בני מרון" הוא כנראה שיבוש של "כִּבְנוּמֵרוֹן", כלומר "כגדוד צבא" ביוונית, כך הבינו זאת חכמי ארץ-ישראל. בבבל הבינו את הביטוי "כבני מרון" כ"כבני צאן". שותפות הגורלות בין בני האדם ובין בעלי החיים בולטת בראש השנה, יום הדין, שבו על פי המסורת נשפט העולם כולו.

אולם רוב חכמי המשנה העדיפו לקבוע יום זה באחד באלול, ונראה שמועד זה אכן מתאים יותר. ראשית, אחד בתשרי כבר "תפוס", וקשה לדמיין שנוכל לפנות בו מקום רגשי ורוחני לטקס נוסף. ולעומת זאת, אלול, חודש הרחמים, הסליחה והאהבה, חודש הציפייה והדריכוּת, מתאים להעלאת החמלה בינינו לבין אלה העשוים בשר ודם כמונו, והיודעים כמונו שמחה ונחת, צער ופחד. במהלך חודש אלול תוקעים בשופר העשוי מקרן של בהמה וממשיכים כך במהלך כל החודש. כששומעים את יבבת השופר, מתאים לשמוע את קולן המיוסר של החיות ולהתכוון להיטיב את יחס האדם אליהן.

ראש חודש אלול ניצב כשומר הסף בראשית מעגל התשובה, הסליחה וחשבון הנפש. מעגל זה מגיע לשיאו ארבעים יום אחר כך, ביום הכיפורים. וביום זה, היום הקדוש ביותר בשנה, אנו קוראים בתפילת המנחה את ספר יונה, שבו ישנן התייחסויות מרתקות לבעלי חיים, לחלקן בעולם וליחס אליהן.
ראשית, שמו של הנביא הוא כשם העוף, אותו עוף שחכמינו זיהו עִם עם ישראל. ועוד, לאחר שהנביא מגיע לעיר נינווה (ששמו של יונה מתחבא בשמהּ) ומוסר לאנשיה את נבואת הכיליון, מסופר שלא רק האנשים הִתענו ולבשו שקים, אלא גם הבהמות. מלך נינווה מצווה: "יִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה" (ג, ח). אולי ניתן היה לזהות נימה של זלזול המקרא בדברי המלך, שדרש גם מבעלי החיים לצום ולהתאבל, הלוא במה חטאו הם? אולי הדבר מעיד על חוסר שיפוט מוסרי? ואולי אפשר לזהות פה דווקא את שיתוף הגורלות – גדול וקטן, עשיר ורשׁ, אדם ובהמה – כולם יסבלו מן האסון הצפוי. ואכן באסונות טבע ובמלחמות לאורך ההיסטוריה סבלו בעלי החיים אף הם.

בסיום הספר, כאשר האל מְגנה את יונה, המצטער לוותר על נבואת החורבן גם במחיר אובדן עצום של חיי אדם ובעלי חיים, ושואל אותו: "הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן?", הוא מְעמת את הנביא עם התנהגותו שלו:

כלומר לדידו של האל שיתוף הגורלות הוא טבעי, אלה ואלה יאבדו בשרירותיות של העונש הצפוי להם. ההשוואה בין אנשי העיר, שעליהם נאמר "אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ" ובין הבהמה, ניכרת לעין מייד. ואולי לא רק בני נינווה החוטאים דומים הם לבהמה, אולי כל בני האדם חיים בעולמם כְּמי שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ממש כמו בהמה שיכולתה השכלית היא מוגבלת. השוואה זו אולי מקוממת אבל יש בה חשיבות, שכן אמירה זו באה לומר לנו שאין אנו רק נֵזֶר הבריאה, יצורים שכליים ובעלי יכולת בחירה, אלא שמצבנו הקיומי בעולם אינו שונה למעשה מזה של בעלי החיים. ומכאן הבקשה: "אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳" (תהלים לו, ז).

הבה נעמיד בספק את הקביעה שמעמדנו הוא כמו זה של בעלי החיים. גישתו המורכבת של קהלת בעניין הזה מועילה:

קהלת מבחין בין "מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם" ובין המקרה של בעלי החיים, אבל מייד משווה ביניהם: "וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם", אלה ואלה סופם למות, ומותם דומה כשם ש"וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל". לאחר מכן, במהלך דיאלקטי מעניין קהלת שוב מפריד ומעמיד את האדם בעמדת עליונות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה". הפסוק מסתיים שוב בהשוואה בין האנוֹש ובין החיה, אל מול הנצחי והאלוקי "הַכֹּל הָבֶל". ולכך נוכל להוסיף שאם יְשַׂגְשְׂגוּ בני האדם, יְשַׂגְשְׂגוּ גם בעלי החיים, וכך גם ההפך. גישת הרצוֹא וַשוב הזאת על ייחוד האדם מִזה ועל היותו חלק מעולם הטבע מִזה, עליה להנחות אותנו ביחסינו למקומנו בעולמנו: בשבילנו אולי נברא העולם אבל אנו פה לעבדו ולשמרו.

האם יש לחגוג את אחד באלול בחיק המשפחה, בבתי הספר, בתנועות הנוער, ברחובהּ של עיר? אילו ביטויים צריכים להיות לו בתקשורת? שאלות רבות נותרות פתוחות לפי שעה, והן מחכות שניתן להן מענה. את א' באלול ציינתי השנה בקרב חברות קבוצת ראש החודש שבה אני שותפה: הדלקנו נרות, למדנו ואמרנו דברי תפילה ותחינה בהשתתפותה (הפעילה) של ג'וי, הכלבה של ויקי המארחת.
אחד באלול הוא מועד חדש, הנחוג בתאריך מחודש, ואין עדיין מנהגים מוצקים הקשורים בו. למען האמת, לא תמיד אנחנו גם מסכימים מה בדיוק מציינים בו. יש המדגישים את האחריות לשמירה על הטבע ועל ברואי האל. אחרים מדגישים את שיתוף הגורלות בינינו לבין בעלי החיים, כלומר תפקידנו אינו רק להיות פטרונים (במובן המקורי של המילה, היינו – שומרים). יש העומדים על כך שאחריותנו כלפי כל חי משקפת את אחריותנו על עצמנו ועל גורלנו, ויש המדגישים את הצורך בחמלה כלפי חיות הבית והמשק ואחרים את החשיבות שבהגנה על זנים נכחדים. כל אלה ממדים חשובים בהבעת מחויבותנו כלפי עולם החי. בהתחשב ביחס בין בני האדם לבעלי החיים – הפגיעה בבעלי החיים, הצריכה והניצול שלהם – היה אפשר להציע שא' באלול יהיה יום של הכאה על חטא. אולם דומה שנכון יותר יהיה לנצל את היום הראשון בחודש התשובה לחיבור מחדש, חשבון נפש והתחייבות בצד אמפטיה ואהבה לבריאה ולכל הברואים.

מתוך הספר של הרבה דליה מרקס "בַּזְּמַן - מסעות בלוח השנה היהודי הישראלי", בהוצאת "ידיעות ספרים".