Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareהנה אע"פ שכל פרשת תולדות סובבת בעיקרה על תולדות חייו של יצחק, מכל מקום אם נעיין נראה שביחס לשאר האבות קיצרה התורה בספור חיי יצחק, כי בעוד סיפור חייו של אברהם ממלא חלק גדול משלש פרשיות בתורה ומאריכה התורה בכל פרט מעבודת אברהם עם הבריות וסיפור כל הקורות אתו, וכן אצל יעקב מאריכה התורה בחלק השני של ספר בראשית בסיפור כל מה שאירע לו, ואילו בסיפור קורות חייו של יצחק, שחי יותר שנים מאברהם ויעקב, עד אחר מכירתו של יוסף, מקצרת התורה ומוסרת לנו רק פרטים מועטים.
גם אם נעיין בלשון הרמב"ם [פ"א מעבודת כוכבים הל"ג] נראה שהאריך מאד בתיאור כל הפעולות שעשה אברהם, איך שהלך מעיר לעיר ומממלכה לממלכה והיה קורא בשם ה' עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, וכן אצל יעקב האריך הרמב"ם בסיפור היותו יושב בישיבה ומרביץ תורה "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים אחריהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'", עיי"ש, אבל אצל יצחק כמעט ולא כתב הרמב"ם כלום, וז"ל: וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וכו', הרי שבהשוואה לאברהם ויעקב היו פעולותיו של יצחק מצומצמות בהחלט, דהשפעת שאר האבות נבעה מהם לעולם כולו וזכו להעמיד תלמידים רבים, ואילו יצחק - הגם שהיתה לו ישיבה בשביל להעביר את המסורה מאברהם אביו, אבל היה לו רק תלמיד אחד - יעקב, וכנראה מסיפורי התורה ומלשון הרמב"ם לא זכה להעמיד תלמידים רבים כאברהם ויעקב. ענין זה טעון ביאור.
ונראה שהשינוי במדת ההשפעה של האבות תלוי באופן שבו הם השפיעו על סביבותם. כל אחד מהאבות היתה לו דרך משלו בהפצת האמונה בה' בעולם, אברהם דגל במדת החסד, יצחק במדת הגבורה, ויעקב במדת האמת. ונבאר:
רגילים אנחנו לחשוב על אברהם אבינו כמי שפתח את ביתו לאורחים וחילק את לחמו עמם, ואז, כשהודו לו, הורה להם איך להודות לה'. ואמנם אף שזה אמת, מכל מקום אין הדברים כפשוטם. כל עבודת אברהם בעולם היתה מיוסדת על התפעלותו העצומה והכרתו העמוקה מהשפעת החסד הבלתי פוסקת שבה ברא השי"ת את עולמו. מעשי החסד שעשה אברהם עם הבריות סימלו את מעשי החסד של הקב"ה עם בריותיו. כשאורחיו רצו להודות לו, כלומר כשהם התפעלו מטבעו הרחום ומפעולות החסד שלו, הסביר להם אברהם שכל מעשיו אינם אלא אופן בעבודת השי"ת, שכיון שהוא יתברך הוא יסוד ומהות החסד כמו כן עבודתו צריכה להיות באופן החסד - בבחינת מה הוא רחום אף אתה רחום, ולכן המדרגה הראשונה היא להודות לה'. זה היה מהלכו של אברהם בקירוב הבריות לעבודתו יתברך. ובאמת אורח חיים המיוסד על אדני החסד והרחמנות הוא מאד קוסם ונעים, כל אחד לפי טבעו נמשך לזה ורוצה להיות חלק מזה, ולכן הצטרפו אליו עשרות אלפי אוהדים ומעריצים.
כמו כן יעקב ביסס את עבודתו לה' על לימוד התורה ובחיפוש מדת האמת לאמיתה, תתן אמת ליעקב. ואף שלכאורה זה אינו קוסם כדת ואורח חיים המיוסד על גמילות חסד, מכל מקום יש גם בזה כח משיכה אל הציבור, כי אפילו קטן שבקטנים יודע להבחין בין אמת לשקר ומתפעל ממדת האמת הצרופה עמה הוא נפגש, ולכן גם יעקב אבינו הצליח לכנס סביבו עם רב שלמד ממנו איך לעבוד את ה'.
אבל שונה מזה היתה מדתו של יצחק אבינו. דרכו בעבודת ה' היתה מיוסדת על מדת הדין והמשפט, כלומר מטרת האדם עלי אדמות היא לחיות כל שלבי חייו בתוך הגבולות המדוייקים של רצון ה' בלי לסטות מזה כלל, ואין שום מקום לפשרות בזה. התנהגות מעין זה מתפרסמת ומתחבבת רק אצל אלו המוכנים למשמעת חמורה וקפדנית ולהקרבה עצמית, שאמנם זכה יצחק אליה עד שבשעת העקדה מסר את נפשו ברצון ובשמחה כדי לקיים את רצון ה'. אין זה מפתיע, איפוא, שדרכו של יצחק לא היתה קוסמת ומושכת ורק מעטים הצטרפו אליה. רק תלמיד מובהק אחד היה לו, יעקב איש תם יושב אהלים, והוא זה שהמשיך את מסורת אברהם בדרכו הוא.
ואמנם כל זה אינו אלא בתקופת האבות עצמם [ועיין להלן [כ"ו כ"ח] שביארתי שבודאי השפיע יצחק גם על בני דורו], אבל בשביל עתידו של עם ישראל וביסוסו כעם הנבחר, לא היתה השפעתו של יצחק פחותה יותר מהשפעתם של אברהם ויעקב. כל אחד מהאבות השריש והנציח את מדתו בטבעו של עם ישראל, ואכן, אפילו מדתו של יצחק, הקרבה עצמית ומסירות נפש על קידוש השם, נשתרשה בטבע היהודי, ומאז ועד עתה מדה זו היא שנתנה את הכח והאומץ לכלל ישראל למסור את נפשם על קידוש שמו המיוחד, ודו"ק היטב בכל זה.
(ב) ...רָקְקָה דַם מַהוּ, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, אָמַר לוֹ אִם הָיָה בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רֹק הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב אֱמֶת, אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אָמַר לוֹ רָשׁוּם עַד שֶׁלֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֱמֶת מִשֶּׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה, וּמָה הוּא, חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבֵּנוּ בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר אֱמֶת, מַהוּ אֱמֶת, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָלֶ"ף בְּרֹאשָׁן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, מ"ם בָּאֶמְצַע, תי"ו בַּסּוֹף, וְעַל שֵׁם (ישעיה מד, ו): אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וגו'...
(א) ...ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד...
(1) ...Since the deeds of people are determined by thought, speech and action, God, may He be blessed, commanded that when he sins, he brings a sacrifice and place his hands upon him corresponding to the deed, and confess with his mouth corresponding to the speech, and burn the innards and the kidneys, as they are the instruments of thought and desire. And the limbs [of the sacrifice] correspond to the hands and feet of a person that does all of his work. And he sprinkles the blood on the altar corresponding to the blood of his soul, so that a person think in doing all of this that he sinned to God with his body and his soul, and it is fit for him that his blood be spilled and his body burnt; were it not for the kindness of the Creator, who took an exchange and ransom from him [in] the sacrifice - that its blood be instead of his blood and its soul be instead of his soul. And the central limbs correspond to his central limbs. And the portions with which to sustain the teachers of Torah [are so] that they will pray for him. And the daily sacrifice is because there is no saving the community from always sinning...
