Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
ShareYou shall not make idols for yourselves, or set up for yourselves carved images or pillars, or place figured stones in your land to worship upon, for I the Eternal am your God. You shall keep My sabbaths and venerate My sanctuary, Mine, the Eternal's. If you follow My laws and faithfully observe My commandments, I will grant your rains in their season, so that the earth shall yield its produce and the trees of the field their fruit. Your threshing shall overtake the vintage, and your vintage shall overtake the sowing; you shall eat your fill of bread and dwell securely in your land. I will grant peace in the land, and you shall lie down untroubled by anyone; I will give the land respite from vicious beasts, and no sword shall cross your land. You shall give chase to your enemies, and they shall fall before you by the sword. Five of you shall give chase to a hundred, and a hundred of you shall give chase to ten thousand; your enemies shall fall before you by the sword. I will look with favor upon you, and make you fertile and multiply you; and I will maintain My covenant with you. You shall eat old grain long stored, and you shall have to clear out the old to make room for the new. I will establish My abode in your midst, and I will not spurn you. I will walk (be ever present) in your midst: I will be your God, and you shall be My people.
According to this text, what will happen if we follow the commandments?
אם בחקותי תלכו וגומר. ויש לשאול... למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית וטובות העצמי.
(Isaac Abarbanel - Jewish philosopher and commentator . Portugal, 1437-1508.)
It could be asked... Why is the reward for keeping Torah and mitzvot physical (in nature,) and not spiritual perfection, and afterlife rewards?...
(א) והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:
AND I WILL WALK AMONG YOU - I will (as it were), walk with you in the Garden of Eden as though I were one of you, and you will not be frightened of Me. One might think (that this implies) you will not fear (i.e., have no reverence) for Me. Scripture, however, states ([but] I will be your God (Sifra, Bechukotai, Chapter 3 3-4)--that is, although you will be with me in the Garden of Eden and not be frightened of Me, you will still possess reverence for me.
וטעם והתהלכתי בתוככם ... ...ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם וכן והתהלכתי בתוככם רמז למדה שקראו רבותינו שכינה מן ונתתי משכני בתוככם ואומרים (מנחות פו) שכינה שורה בישראל... כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו ואין בתורה ברכות שלמות כאלה שהם ...ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל ...עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג).
AND I WILL WALK AMONG YOU... "And I will give peace in the Land (Verse 6)," and "I will walk among you (Verse 12)," allude to the [Divine] attribute which our Rabbis have called Shechinah (the Divine Presence). As Rashi commented on Deuteronomy 30:3, “The Shechinah (Divine Presence) dwells with Israel.” ...Thus the Garden of Eden [i.e., the World of Souls] and the World to Come [after the resurrection] are mentioned here in the verses: "And I will set My dwelling (Verse 11)," and "I will give peace in the Land (Verse 6)."
...Therefore our Rabbis...said, “The Holy One, blessed be God, will in the future walk about with the righteous in the World to Come (Torat Kohanim, Bechukothai 3:3).”
The Talmud teaches us that only God truly knows:
(ב) הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה טא).
Rambam in Mishneh Torah, Sefer Ha-Madda (Hilkhot Teshuvah 9:1): The rewards promised in the Torah only serve to remove impediments that could distract one from serving God. But the Torah never mentions the ultimate reward of the World to Come Why? In order to reach the religious/intellectual level in which service towards God can be for its own sake (li-Shemah), and not for the receipt of reward or fear of punishment.
How does the Kli Yakar answer Abarbanel's question here?
(ג) הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לבלט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.
R. Abraham ibn Ezra in Parashat Ha’azinu (Deut. 32:39): not even one out of a thousand people can intellectually grasp the notion of olam-ha-ba, but the Torah was given to all the children of Israel. Keli Yaqar adds that since a physical being cannot understand the non-physical nature of olam ha-ba, the Torah simply hid mention of this from the masses, due to their feeble intellects. But the ultimate reward is in the World to Come.
(ה) הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.
Rabbenu Nissim Gerondi, in his comments on Parashat Bereshit, utilizing an idea that is already found in R. Yehudah Ha-Levi’s Kuzari, writes as follows: at the time when the Torah was given, the nations of the world denied the possibility of Divine Providence. They also asserted that whatever was done in the world was done out of necessity, not out of choice. The Torah wished to strengthen the concept of Divine hashgahah--supervision of every occurrence and creature--(and of human free choice as stimulating the possibility of hashgahah) as a cornerstone of Jewish belief. Had the Torah mentioned the reward in the World to Come instead of reward in this world, people would have simply persisted in their erroneous belief. (However, by emphasizing that the fall of rainfall, for example, was not necessary but was contingent upon human action, the Torah sought to refute that view.) ...People would not mind delaying their reward in the World to Come, if they could live a little bit longer here on earth. Thus, even though the ultimate reward is in the World to Come, the Torah presented a reward that people naturally desire, and taught that it is in human power to achieve it.
(ו) הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.
R. Sa‘adiah Gaon, in his "Emunot be-De‘ot," and the Rambam in the 3rd part of his "Guide for the Perplexed" both write that the nations of the world at the time when Moses received the Torah sacrificed towards the stars and constellations in order to receive agricultural benefits (rainfall and the like). When God gave the Torah, God wished to wean the children of Israel away from these behaviors, and therefore emphasized that observance of the laws of the Torah will yield these benefits, whereas any sort of idolatrous worship will produce the opposite result. But God did not need to promise them anything regarding the world to come, for the nations of the world were not promised success in the World to Come for their efforts in the first place.
(ב) בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה], ובורח מן העברה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עברה, עברה.
(2) Ben Azai says: Run to do an easy commandment as to a difficult one, and flee from sin; since a commandment leads to another commandment, and a sin leads to another sin; since the reward for a commandment is another commandment, and the reward for a sin is another sin.
(ז) הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח...
The Torah actually does hint at the World to Come. For when the Torah writes such verses as, "I will be ever present in your midst (Lev. 26:12, the aforementioned verse upon which Rashi comments that “the righteous will walk with God in Gan Eden” )," it is referring to the close kinship between the Shechinah (presence) of God and the virtuous Jewish soul in this world. One can now say "all the more so" about the following: if the soul can cling to the Shechinah even in this world, surely it will be able to cling to the Shechinah in the non-physical World to Come...
ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יאיג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.
After mentioning the [above] views, Rabbi Shlomo Ephraim adds his observation: The Torah tells us the extent of the love of God for Abraham Isaac and Jacob. If rewards in this world was the sum total of the rewards that God would give anyone, how could Abraham claim to have had more success than Nimrod? The latter ruled over the world, whereas Abraham lived as a nomad his entire life. The same point could be made for the other two patriarchs Isaac and Jacob. It would not do, he adds, to write that that the blessings that their descendants received would constitute their blessings, for what good would that accomplish for someone after his death. The only way to make sense out of the life of the patriarchs, he concludes, is to posit the existence of a World to Come in which the righteous will indeed prosper. To be sure, he finally concludes, this portion in the World to Come was not the exclusive property of the patriarchs, it was (and is) the reward that God promises to all the righteous people through the ages, for they all possess the same Torah.
(יז) הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא .ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.
(17) He would say: One hour of repentance and good deeds in this world is better than all the time in the world to come. And one hour of pleasure in the world to come is better than all the time in this world.
The hidden good in store for the righteous is, life in the World to Come, which is a life connected with no death and a kind of good connected with no evil; such as is described in the Torah: “That it may be well with thee, and thou mayest prolong thy days” (Deut. 22.7), which was traditionally deducted to mean, “That it may be well with thee” in a world which is entirely good; “and that thou mayest prolong thy days”—in a world existing forever; and this is the World to Come.
(a midrash consisting of two parts, end of the 10th century)
The Midrash (Tanna d'Bei Eliyahu) tells the story of Elijah the Prophet meeting up with a fisherman.
"Do you study Torah?" Elijah asks.
"No," replied the fisherman, "I'm just a simple man, not endowed with any measure of talent or intelligence."
"Tell me," said Elijah, "how do you prepare your fishing net?"
"Well," said the man, "It's actually quite complicated. First I have to select the proper gauge rope, and then I weave the net in a particular pattern to ensure the proper balance of strength and flexibility."
"How do you go about actually catching the fish?" inquired Elijah.
"Oh," said the man, "that involves many complex factors like water depth, temperature, speed of the current, season of the year, time of day, type of fish and location. I've spent years mastering these techniques, and I'm able to earn a good living from fishing."
"When you get to olam ha-ba (The World to Come)," said Elijah, "you said you plan to testify that you didn't study Torah study because you're just a simple man, not endowed with any talent or intelligence. But your expertise as a fisherman refutes your very own claim!"
I believe that when people die, they go to the same place as all the people who haven’t yet been born. That’s why it’s called the world to come, because that’s where they make the new souls for the future. And the reward when good people die”—her mother paused, swallowed, paused again—“the reward when good people die is that they get to help make the people in their families who haven’t been born yet. They pick out what kinds of traits they want the new people to have—they give them all the raw material of their souls, like their talents and their brains and their potential. Of course it’s up to the new ones, once they’re born, what they’ll use and what they won’t, but that’s what everyone who dies is doing, I think. They get to decide what kind of people the new ones might be able to become.
(18th century kabbalist and core text of Mussar, Jewish character development.)
It is the foundation of saintliness and the perfect worship of God for a man to realize what constitutes his duty in his world and to which aim he is required to direct all his endeavors throughout his life. Now our sages, of blessed memory, have taught us that man was created only to find delight in the Lord and to bask in the radiance of His Shekhinah [divine presence] for this is the true happiness and the greatest of all possible delights. The real place in which such delight can be attained is the World to Come, for this has been prepared to this very purpose. But the way to attain this desired goal is this world.
