How to Stop Being a Control Freak
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareוְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃
and you say to yourselves, “My own power and the might of my own hand have won this wealth for me.”
ואמרת, וגם לא תכנע מפני ה' במה שתדע שגם עתה כל טובתך מידו הוא כי תאמר בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל שהחיל והעושר שהשגתי עתה בא ע"י כחי ועצם ידי לא ע"י ההשגחה:
Rabbi Shimon said: Be careful with the reading of Shema and the prayer, And when you pray, do not make your prayer something automatic, but a plea for compassion before God, for it is said: “for he is gracious and compassionate, slow to anger, abounding in kindness, and renouncing punishment” (Joel 2:13); And be not wicked in your own esteem. Be careful with the reading of Shema and the prayer: the “Shema” and the “prayer” which is known today as the “amidah” or the “shmoneh esreh” are the two central elements to Jewish prayer. The “Shema” consists of Deuteronomy 6:4-9, 11:13-21, and Numbers 15:37-41. It is recited in the morning and in the evening. The “prayer” is recited three times a day on weekdays, four times a day on Shabbat and holidays mentioned in the Torah, and five times on Yom Kippur. It contains praises of God and requests. Rabbi Shimon teaches that a person should be careful to say these things the correct number of times and at the right time of day. And when you pray, do not make your prayer something automatic, but a plea for compassion before God: this statement balances out the previous statement. One must be careful to recite prayers at the correct times but prayer can nevertheless not become automatic. It must be a genuine plea for compassion before God, and not a mere recital of words that someone else composed. This is the great challenge of Jewish prayer: it has strict laws as to what must be said and when, and yet it is supposed to be a spontaneous outpouring from a person’s heart. The idea of spontaneous/fixed prayer and the tension between the two is one of the most unique aspects of Jewish prayer. And be not wicked in your own esteem: do not do something which you yourself know to be wrong, though others do not recognize the truth. Another interpretation is that a person should not regard himself as wicked, for that will lead to despair. A person should look upon himself as half-wicked, half-good; far from perfection but close enough to having his good side outweigh his bad side. In this way he will always be motivated to do one more good deed, to “put himself over the top”. According to Maimonides this teaches that if a man thinks of himself as mean, he will not hesitate to act mean to others. Having a positive image of oneself helps one be a better person.
השני – שלועג על דברי בני אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד; ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה. או לפעמים בא מחמת שלווה ורוב תענוג, כמו שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים". וזה ראיה שאותם שאננים הם לועגים, ופעמים ברוב שלוותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר (ירמיהו כ ז): "כולה לעג לי". ונאמר (משלי יז ה): "לעג לרש – חרף עשהו", פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש, ונראה בעיניו מה שהוא רש הוא מחמת חסרון חכמתו, ומה שהוא עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר (דברים ח יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי [הלוא הרש] הוא מעשה השם יתברך, כדכתיב (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו, עשה כולם יי" – הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם יתברך.
The second type is the one who mocks the words of people because he holds them in contempt because they too did not prosper in money matters and in the attainment of honor, and he makes fun of the poor. Not that he accuses them of any defect; they are simply despicable in his eyes. And this comes about because of arrogance or, at times, because the scoffer has ease and too much pleasure, as it is said, "Our soul is full sated with the scorning of those that are at ease, and with the contempt of the proud oppressors" (Ps. 123:4). This is proof that those who live at ease are often scoffers, and at times because of their great security they mock the righteous, as it is said, "Every one mocketh me" (Jer. 20:7). And it is said, "Whoso mocketh the poor blasphemeth his Maker" (Prov. 17:5). The explanation is that he who laughs at the poor man because he is poor, does so because it seems to him that the man is poor because of his lack of wisdom while he himself is rich because of his wisdom, as it is said, "My power and the might of my hand hath gotten me this wealth" (Deut. 8:17). Thus, he who scoffs at a poor man reviles the Creator. For he (the poor man) is the work of God, as it is written, "The rich and the poor meet together — The Lord is the maker of them all" (Prov. 22:2). And therefore he is really scoffing at the word of God, Blessed be He.
אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
Human achievement may me due to G-d’s personal intervention on our behalf known as hashgachah pertatit; it can also be due to favorable horoscopic constellations or environmental factors, commonly called hashgachah klallit; finally, it can be due to personal endurance, intelligence, energy, and skill. It is reasonable to assume that none of the factors listed account exclusively for the success or failure of our endeavors. Allowing that the Almighty's omnipotence allows Him to determine the outcome of all our endeavors, human intelligence and willpower would be utterly meaningless were they not to play a significant part in determining the success or failure of our endeavors. This statement is not, of course, intended to minimize the value of G-d’s contribution to the result of such endeavors. Although theologians claim that the Almighty can mislead the wise and impair their judgment to the point that they will act contrary to their original intentions, the same theologians do not deny that man possesses freedom of choice, without which the whole concept of reward or punishment for compliance or non compliance with G-d’s wishes would be meaningless. There are numerous instances when the Torah legislates an action designed to protect the life or property of a third party. Consider the example of the law to erect a protective fence around one's roof. The reason stated is that unless such a fence is erected, a fatal fall from such a roof would be considered as an act of bloodshed committed by the owner of the house in question. Obviously, mentioning the latter possibility assumes that there is a free choice of whether to comply with the legislation or not. If there were no choice, how could there be negative results for the owner or the victim if the owner had failed to erect the fence? But not every one walking around an unfenced roof will fall off it with fatal consequences. The ultimate result of the fate of such an individual then is the result of more than one of the factors we have listed (Deut. 22,8). Consider also that the Talmud when discussing the digging of a hole that an animal might fall into, does not hold the digger responsible if a human being had come to harm by reason of that hole. The reason is that human beings are expected to have their wits about them, are meant to use the intelligence they have been granted. We see clearly that human behavior is at least one of the criterion determining his ultimate fate. The nature of the legislation to erect a fence, then, is more of the "good advice" variety that the Talmud often refers to when citing Rabbinic strictures. On the other hand, we know from experience that even the most diligent endeavors of man to attain certain objectives, are often doomed to failure. The attempt by Joseph's brothers to thwart realization of his dreams by selling him to a caravan of Midianites travelling to Egypt, is just one such example. The Talmud (Niddah 60) elaborates on our theme, explaining that even if one follows all the advice concerning the acquisition of wisdom meticulously, the desired result may not be achieved unless such efforts are accompanied by an appeal to the One who grants wisdom, and by G-d’s positive response to such an appeal. Nevertheless, history is full of examples of brilliant men who were successful without turning to G-d for help; also, what point would there be in the selection of brilliant advisors to heads of states, if their advice would not have positive results? In Proverbs 22,29, Solomon tells us, "Seest thou a man diligent in his business? He shall stand in front of kings! (10,4) he will become poor who deals with a sick hand, but the hand of the diligent makes rich." We must conclude then that success of human efforts is assured if the individual in question is also favored by astrological influences, mazzal and if due to his own merit he receives Divine guidance at the personal level. Philosophers agree that one must not base one's lifestyle on hope for success due to fortuitous circumstances. Lucky breaks cannot be depended on. The interplay of the four causes for success in worldly matters may be understood in the following manner. A person born under favorable conditions who also lives the life of the righteous, qualifies for hashgachah peratit and will therefore require relatively little personal exertion to achieve his objectives. "Man's steps are guided by the Lord, when the latter approves of his path" (Psalms 37,23). Conversely, should such a person lead the wrong kind of life, even the favorable conditions he was born under, will not altogether protect him, as G-d’s hand will prove more powerful than his natural good fortune and will thwart him despite his best efforts. See the example of Achitofel (Samuel II Chapter 7). To quote Isaiah 44,25, "He turns wise men backwards and makes their knowledge foolish." The same holds true, of course, if one's natural mazzal is only average or worse. If, however, one is endowed with average skills and intelligence, and one's actions are the outgrowth of one's own free will, such a person does not qualify for Divine intervention in his affairs. His successes in wordly matters are due in overwhelming measure to his own efforts or lack thereof. Any slackening of his efforts is apt to put his success in jeopardy. If such a person had been born under unfavorable conditions, his chances to succeed would be minimal indeed. If a person born under negative environmental, hereditary, and horoscopic influences lives a life of piety, then his efforts combined with the merit he has accumulated will qualify him for Divine intervention on his behalf, and enable him to neutralize the negative factors under which he had been born. Abraham overcame the negative mazzal of sterility (Psalm 33,18). "The eye of the Lord is on those who fear Him and wait patiently for His kindness to save them from death and to keep them alive during times of famine." In all these instances, personal effort and perseverance contribute the major part to eventual success. In fact, any negligence or laziness is rated as sinful when circumstances seem to have called for exertion of self (Deuteronomy 16,10, promising success in return for kind and generous behaviour towards the poor, does so on the assumption that one's efforts will be crowned with success). The Torah does not promise windfalls. Since the majority of people are of average or below average endowments, the need for them to exert themselves on their own behalf is beyond question, since their merit or natural mazzal cannot be depended upon. The advice given by the Torah is addressed precisely to this large group of people, who by following it can hope to battle adverse conditions successfully. Man's lack of success is called nefilah when it occurs independent of G-d’s intervention; it is called happalah when due to G-d’s active intervention in the affairs of that individual. Psalm 37,24 tells us, "Even though a man may fall, he shall not be cast down, for the Lord upholds his hand." When someone walks on a roof protected by a railing, this railing will prove a protection if the Lord had not intended for that person to fall off that roof. However, if the Lord had intended for that person to fall off that roof, the best railing in the world cannot save him. Sometimes, two people born under identical circumstances can have a widely different range of success due to their different merits (The Talmud Moed Katan 28 discusses this problem in connection with Rav Chisdah and Rabbah). Many fine distinctions apply in ascertaining the relative success of individuals in apparently similar circumstances. Suffice it to say that it behooves a person to view himself at all times as average in deeds (merits) and as below average in natural endowments. This will give him the incentive to acquire merits and to strive to overcome handicaps. In all matters of "worldly affairs," we have to make the first move, and the Lord has to assist us to assure us of success in carrying out our designs. Our prayers must be directed towards obtaining His help to overcome our respective handicaps. Should one fail to succeed in spite of having complied with all the above, the cause may be heavenly judgment acting as punishment. It could be trials to test our faith in Him. It could also be an affliction designed to enhance the ultimate achievement of our aims in our own eyes when it does finally occur. If one gives up prematurely in the face of obstacles, and does not strive mightily to overcome such impediments, the chances are that one is the architect of one's own misfortune and that such failure had not been decreed by G-d at all. Suppose we had been given the choice between immediate execution or life imprisonment, without time off for good behavior, we would certainly refuse to acquiesce in either alternative. We would make strenuous efforts to escape either of these two calamities. We would leave no stone unturned as long as the efforts to improve our own situation would not be at the expense of some innocent third party. Similarly, our own efforts to escape misfortune must be pursued up to the point where continued insistence would constitute rebellion against G-d. If pestilence rages in a city, one does not stay around, but one isolates oneself (Baba Kama 60). One employs every known medication to ward off infection. Should all efforts have failed and one appears doomed, one must declare one's faith in the justice of the Lord, reconcile oneself to His superior wisdom, and prepare to meet one's judgment. Although Ramban disagrees with the approach we have outlined in the case of the need to call a doctor, he would not disagree with the approach outlined in other areas of life (Ramban holds that whereas a doctor may treat the sick, the sick must not ask to be treated, as this would indicate lack of faith in G-d as the ultimate Healer). When G-d sent Samuel to anoint David, who had a price on his head, Samuel had to expose himself to danger, in order to perform this mission. G-d did not expect Samuel to rely on miracles, but told him to use subterfuge in the shape of a calf, so that if intercepted, he could claim to be on the way to Bethlehem to offer the calf as a sacrifice. G-d instructs, "During the meal, you will proceed according to My instructions" (Samuel I 15,1 -6). King Assa's reliance on a doctor is criticized only because it had not been preceded by prayer, not because the patient had no right to consult doctors (Chronicles II 16,12). One of the best examples of the extent to which one has to go to ensure one's survival, is found in Samuel I 21,14, when David, while at the court of Achish, deliberately acts like a demented halfwit to mollify those of Achish's advisors who did not trust his loyalty. When David recalls that episode in Psalm 34, he credits G-d with helping him, though when reading the account of this event it seems wholly due to David's own initiative. His problem had been that he had to choose between actively fighting against his own people to prove his loyalty to the Philistines and to qualify for refuge from Saul in Cat, or to forfeit his life by refusing to join an attack against his own people. In this unusual situation, a course of inaction coupled with an appeal to G-d seemed the only way out. The classic example for proper conduct is found in the account of the encounter between Jacob and Esau. Since Jacob's delegation to Esau had been prompted by fear, and some of our sages even castigate Jacob for having "taken hold of the dog's ear" (Bereshit Rabbah 75), we must ask why G-d did not take Jacob aside and say to him "do not be afraid, I will be your shield," as He had done for Abraham after the latter had returned from defeating Kedorleomer and liberating Lot (Genesis Chapter 15). Similarly, G-d had told Isaac not to go to Egypt, to rely on Him. Even Jacob himself, before setting out on his last journey to Egypt, had been personally reassured by G-d. No doubt, the impending encounter with Esau called for more reassurance than any of the other examples mentioned. So why was this reassurance not forthcoming?
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
And now, O Israel, what does the LORD your God demand of you? Only this: to revere the LORD your God, to walk only in His paths, to love Him, and to serve the LORD your God with all your heart and soul,
(ז) יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חָכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ (פ)
(7) The fear of the LORD is the beginning of knowledge; Fools despise wisdom and discipline.
(יב) כי אם ליראה וגו' . רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
(12) כי אם ליראה וגו׳ EXCEPT TO FEAR [THE LORD YOUR GOD, etc.]. — Our Rabbis derived from this (“and now, what does God ask from you”) that everything is in the hands of God except the fear of God (Bera. 33b).
(ב) סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (קהלת יב יג). זה הפסוק אמרו שלמה המלך, והוא היה חכם מכל האדם, והיה מלך על התחתונים ועל העליונים (מגילה יא ב). ואחר שראה כל המעשים, וניסה כל הדברים, והודיע לעולם כמה חכמות, חתם כל דבריו ואמר: סוף של כל דבר הוא יראת השם. וכן התחיל במשלי (משלי א ז): "יראת יי ראשית דעת"; וסיים (משלי לא ל): "אשה יראת יי היא תתהלל". ואילו אדם אחר היה מזהיר אותנו על יראת שמים – לא היו דבריו מקובלים על העולם, כי העולם היו אומרים: עבור שאין לו עניין אחר, והוא פנוי – לכך מזהיר על יראת השם. אלא שלמה המלך שהיה עשיר מכל האדם, דכתיב (מלכים א י כז): "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים", והיה חכם מכל ומלך, כדכתיב (מלכים א ה יא): "ויחכם מכל האדם" – לו נאה לומר "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א ב), ואין לעסוק אלא ביראת שמים. וכן משה רבינו עליו השלום, אב כל החכמים והנביאים, כתב בתורה (דברים י יב): "ועתה ישראל, מה יי אלהיך שואל מעמך? כי אם ליראה את יי אלהיך". וכן דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת יי".
(2) "The end of the matter, when all is heard, is to fear God and safeguard his commandments, for this is the entirety of man" (Ecclesiastes 12:13). This verse was [written] by King Solomon, who was wiser than all men, and ruled the upper and lower realms (Megillah 11b). And after he saw all actions, and tested all things, and taught many wise things to the world, he concludes his whole [book] with the words, "the ultimate matter is to fear of God". Likewise, Proverbs (1:7) begins, "Fear of God is the beginning of knowledge", and ends (ibid. 31:30), "A woman who fears God is the praiseworthy one". If another man exhorted us to fear God - the world would not accept his words and would say, "Since he has no other affairs, and is idle, therefore he exhorts the fear of God". But Solomon was richer than all men, as it is written (Kings 1 10:27), "And the king gave out silver in Jerusalem like stone", and he was wiser than all men, as it is written (ibid. 5:11), "And he became wiser than all men". He was fit to say (Ecclesiastes 1:2), "Vanity of vanities, all is vanity", and that one should only toil in fear of Heaven. So too did Moses, the father of all wise men and prophets, say in the Torah (Deuteronomy 10:12) "And now Israel, what does the Lord your God ask of you? Only to fear the Lord your God". So too did King David say (Psalms 111:10), "The beginning of wisdom is the fear of God".
מלבי"ם דברים פרשת עקב פרק י
(יב - יג) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, הר’ יצחק אברבנאל האריך בכאן, לחקור אם מדבר מיראת העונש או מיראת הרוממות, וכתב שאם כוונתו על יראת העונש ה"ז מדרגה קטנה ואם על יראת הרוממות לא יזכה לזה רק א' בדור עיין על דבריו...ולדעתי יראה זו פי' חז"ל במ"ש בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, שמי שמאמין בהשגחה פרטית שה' עומד עליו תמיד ורואה במעשיו, יבוש מעשות דבר נגד רצונו כמו שיבוש אדם לעשות דבר נגד רצון המלך כשהמלך עומד עליו וצופה במעשיו ולא מפני יראת העונש רק מפני הבושה מרוממותו, וכמ"ש במורה נבוכים (פנ"א משלישי)העתיקו הרמ"א באורח חיים ריש סימן אל"ף, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפניה אלקים, כי אינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול וכ"ש כשישים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, ויראה זו ישיג כל אחד אם מאמין שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו וצופה את כל מעשיו, בפרט בדורו של משה שהיתה השכינה שרויה ביניהם,
וע"ז אמרו חז"ל אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, ר"ל בעת שהיה משה ביניהם שאז ראו כלם שהמלך הגדול נמצא ביניהם וצופהעל כל מעשיהם היתה מלתא זוטרתא, ומן יראה זו תבא ללכת בכל דרכיו...
(כב) ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו:
(22) ..."And to cling to Him"- Is it possible to say thus? But is He not a consuming fire? Rather cling to Torah scholars and I will consider it about you as if you attached yourself to Him
This interpretation while satisfying intellectually is still emotionally difficult to achieve. How can one achieve a state of always realizing God's presence in our lives? I believe this to be a very personal question which each individual should seek to answer.
הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו.
This is what Moshe, our teacher, peace be unto him, teaches us saying: "And now, Israel, what does the L-rd your G-d ask of you, but that you fear the L-rd your G-d to walk in all His ways, and to love Him and serve the L-rd your G-d with all your heart and all your soul, to keep the mitzvot (commandments) of G-d and His statutes..." (Deut. 10:12)
(לא) הוא מה שמשה רבנו, עליו השלום, מלמדנו באמרו (דברים י יב): ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חקתיו.
(לב) כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצות.
(לג) היראה היא יראת רוממותו יתברך שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו.
(לד) ההליכה בדרכיו כולל כל ענין יושר המדות ותקונם. והוא מה שביארו ז"ל (שבת קל"ג): מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. וכלל כל זה שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר.
(לה) וכללו חכמינו ז"ל (אבות פ"ב): כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, דהיינו: כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חזוק התורה ותקון אחוות המדינות.
(לו) האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה.
(לז) שלמות הלב הוא: שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת.
(לח) ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה.
(לט) שמירת כל המצות: כמשמעו, דהינו: שמירת כל המצות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן.
(31) This is what Moshe, our teacher, peace be unto him, teaches us saying: "And now, Israel, what does the L-rd your G-d ask of you, but that you fear the L-rd your G-d to walk in all His ways, and to love Him and serve the L-rd your G-d with all your heart and all your soul, to keep the mitzvot (commandments) of G-d and His statutes..." (Deut. 10:12)
(32) Here he encompassed all the divisions of perfection of divine service that is desirable to the blessed G-d. They are: fear [of G-d], walking in His ways, love [of G-d], wholeheartedness, and observance of all of the commandments.
(33) Fear [of G-d] - this is fear of the exaltedness of G-d, namely, that one fears before Him like he would fear before a great and awesome king, feeling abashed by His greatness before making any movement before Him. All the more so, when speaking before Him in prayer or studying His Torah.
(34) Walking in His ways - this includes all matters of uprightness and correction of character traits. This is what our sages of blessed memory explained (Shab.133b) "just as He is merciful, be also merciful..." The general principle of all this is for one to conduct all of his traits in all the variety of his deeds according to what is just and ethical.
(35) Our sages of blessed memory summarized this saying: "[what is the proper path a person should choose for himself?] Whatever is harmonious for the one who does it, and harmonious for other people" (Pirkei Avot 2:1). That is, that which leads to the goal of true beneficence, namely, strengthening of Torah and furthering of societal brotherliness.
(36) Love - that one has implanted in his heart love of G-d, until his soul is moved to do what is pleasing to Him just like his heart is moved to do what is pleasing to his father and mother. He will be pained if he or others are lacking in this. He will be zealous for it and feels great joy in doing something of this.
(37) Wholeheartedness - that service before the blessed G-d be with purity of motive, namely, for the sake of His service alone and not for any other motive.
(38) This also includes that one be wholeheartedly devoted in his service, and not like one "wavering between two sides" (Kings 18:21), or like one doing out of habitual rote. Rather, that his whole heart be devoted to this.
(39) Observing all of the commandments - as the words indicate, namely, to observe all of the commandments in their entirety, in all their detailed rules and conditions.
אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן, וְאֵין לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל.
The Gemara responds: Indeed, for Moses fear of Heaven is a minor matter. As Rabbi Ḥanina stated: It is comparable to one who is asked for a large vessel and he has one, it seems to him like a small vessel because he owns it. However, one who is asked for just a small vessel and he does not have one, it seems to him like a large vessel. Therefore, Moses could say: What does the Lord your God ask of you other than to fear, because in his eyes it was a minor matter.
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
And now, O Israel, what does the LORD your God demand of you? Only this: to revere the LORD your God, to walk only in His paths, to love Him, and to serve the LORD your God with all your heart and soul,
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
And now, O Israel, what does the LORD your God demand of you? Only this: to revere the LORD your God, to walk only in His paths, to love Him, and to serve the LORD your God with all your heart and soul,
ולאהבה אותו וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו. וכל זה הוא שואל לטוב לך כדי שתזכה לחיי עולם:
ולאהבה אותו, this will also be a natural result if only you reflect on all the goodness you have experienced at His hand. לטוב לך, all of this G’d asks only for your own good, so that you will qualify for eternal life in the hereafter.