צמאון לאל חי
דף שנוצר בעקבות שיעור של הרב ד"ר שרגא בר - און

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ (ב) כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹקִֽים׃ (ג) צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹקִים֮ לְאֵ֢ל חָ֥֫י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹקִֽים׃ (ד) הָיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כׇּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹקֶֽיךָ׃

(1) For the leader. A maskil of the Korahites.
(2) Like a hind crying for water,
my soul cries for You, O God;
(3) my soul thirsts for God, the living God;
O when will I come to appear before God!
(4) My tears have been my food day and night;
I am ever taunted with, “Where is your God?”
(5) When I think of this, I pour out my soul:
how I walked with the crowd, moved with them,-b
the festive throng, to the House of God
with joyous shouts of praise.
(6) Why so downcast, my soul,
why disquieted within me?
Have hope in God;
I will yet praise Him
for His saving presence.-c
(7) O my God, my soul is downcast;
therefore I think of You
in this land of Jordan and Hermon,
in Mount Mizar,
(8) where deep calls to deep
in the roar of Your cataracts;-b
all Your breakers and billows have swept over me.
(9) By day may the LORD vouchsafe His faithful care,
so that at night a song to Him may be with me,
a prayer to the God of my life.
(10) I say to God, my rock,
“Why have You forgotten me,
why must I walk in gloom,
oppressed by my enemy?”
(11) Crushing my bones,-b
my foes revile me,
taunting me always with, “Where is your God?”
(12) Why so downcast, my soul,
why disquieted within me?
Have hope in God;
I will yet praise Him,
my ever-present help, my God.
אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲ‍ֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃
God, You are my God;
I search for You,
my soul thirsts for You,
my body yearns for You,
as a parched and thirsty land that has no water.

חזן: - אַנְעִים זְמִירות וְשִׁירִים אֶאֱרוג. כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרוג:
קהל: - נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ. לָדַעַת כָּל רָז סודֶךָ:
חזן: - מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבודֶךָ. הומֶה לִבִּי אֶל דּודֶיךָ: .....

חזן: - יֶעֱרַב נָא שיחִי עָלֶיךָ. כִּי נַפְשִׁי תַעֲרוג אֵלֶיךָ

(א) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי נ"א: לְאֵל חָי

(ו) אֵל חָי נ"א: אֶחָד בְּרָאָנִי וְאָמַר חַי אָנִי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי

(יא) בָּרָא כֹּל בְּחָכְמָה בְּעֵצָה וּבִמְזִמָּה עָד מְאֹד וְנֶעֱלָמָה מְעֵינֵי כָּל חָי

הנה צמאה נפשי לאלקים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו — אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה... עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע, כי צמא אני להם. ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש — צמאוני לא יחדל. ואם גם אדמה כי דבר המים — הגה ריק הוא, כי חזון המים — חזון שוא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני. אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.

אין הצמא יודע 'יש' ו'אין'. הצמא יודע רק את החסר והלך ילך לבקשהו. אם גם אשמע ללהג בני–חלוף האומרים 'אין אלקים' — צמאוני לאלקים לא יחדל.

אם אין אלקים מחוצה לי, הנה ישנו — בצמאוני.

(צמאון, הלל צייטלין)
שַעֲֵרי דְמָעוֹת
יומם ולילה אני צועק לפניך, יומם ולילה אני בוכה לפניך, – אין עונה!
צועקים אליך עמקי המעמַקים שלי, אין עונה!
עורגת אליך הנקֻדה הנעלמה של נשמתי, – אין עונה!
אז בימי קדם, בבקשי, בבכותי, בשוועי אליך נדמה נדמה לי מענך.
עתה – חומות גדולות ביני לבינך ושערי-ברזל סגורים על מַסגר.
וביד קדושיך מסרתּ: "כל השערים ננעלים, חוץ משערי דמעות" – גם שערים א ל ה סגורים ומסֻגרים עתה – אין פותח!
"קַוה אל ד', חֲזַק ויֶאמץ לבך". "אם התפללתּ ולא נענית – חֲזֹר והתפלל!". עד נשימתי האחרונה לא אחדל משפֹך שִׂיחי לפניך – נשימתי האחרונה – רק ִרנה ותפילה!
נשימתי האחרונה – נשיקת רוּחך! -עולם...
נשימתי האחרונה – נֵטף בַּיָּם, רוּח ברוח, קַו בשמש, נשמה בנשמת יוֹנה לבנה עָמדה על כרכוב חלוני, – תבַשר נא בשוֹרת ישעך!
רוח קל עָבר על פָּנַי, – יבֵא נא עמו דרישת שלומך!
(מאת הלל צייטלין)
ואתע במישור גדול, אשקע במחשבות תהום ואשיח עם נפשי:
- מה שם אלוקיך, אשר אותו תבקש?
- ... אינני יודע כל שם לאלוקי. אינני יודע גדר לו...
- ומה שחו לך ההרים?
- רק את אשר אני מבקש.
- ומה אתה מבקש?
- עוד לא ידעתי שם לזה.
- ואיך קוראים לזה בני האדם?
- פלא. ]...[
- ומה דרכי 'פלאך' ואיזו הדרך עולים אליו?
- עוד לא ידעתי. הבה אבקש
(הלל צייטלין, הצמאון)

(א) אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו ← שלווה. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי[2] יחל את פעלו בכל תוקף.

(ב) מקום מנוחתנו הוא רק באלהים!

הנשמה שלי אינה יכולה להטמין את עצמה בשום התגשמות, אפילו בהתגשמות של תורה והתגשמות של יראת שמים - כל זמן שאינם מתעדנים ברום עדנם, ואינם מתעלים ברום הטוהר של כוסף הנשמה הטהורה, בטהרת הכרתה ושאיפתה הפנימית - שכל מה שהוא עדין, כל מה שהוא מרומם, כל מה שהוא קדוש ונשא, נאצל ונשגב, הכל הוא בכלל החפץ החודר הזה, שהוא צמאון נורא, שצמאה נפשי לאלהים לאל חי.
וכשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרבה פנימה, ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון, ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין נצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה, אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. הגלויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גלוים של כ ל - ה ט ו ב. והשפע הזורם בכל-הטוב, המנשא את שורש הנשמה אל עליוניותו, המקטין בעיניה את העולם החמרי והרוחני וכל הודו ותפארתו, אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים וכל היצורים לובשים צורה חדשה, וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב, וכל למוד מרחיב דעה. המצרים הצרים של כל אלה אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה, שהיא מסתכלת תיכף ומיד, ורואה שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים ומתעלים, הולכים ומתאגדים ונצררים בצרור החיים המלאים.