Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share
(א)בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּ֒שָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:
(1) Blessed are You, Adonoy our God, King of the Universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to be engrossed in the words of Torah.
(לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יהוה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃
(35) Moses could not enter the Tent of Meeting, because the cloud had settled upon it and the Presence of יהוה filled the Tabernacle.
(א) וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יהוה אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
(1) יהוה called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying:
...אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּשֶׁה שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן יְהֵא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וַאֲנִי מִבִּפְנִים, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה...
...The Holy One, blessed be He, said, “It is not right for Moses, since he made the tabernacle, to stand outside while I stand inside; so look, I am calling upon him to enter.” It is therefore written (in Lev. 1:1), “Then [the Lord] called unto Moses...”
״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר״, לָמָּה הִקְדִּים קְרִיאָה לְדִיבּוּר? לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרֵהוּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא יֹאמַר אָדָם דָּבָר לַחֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרֵהוּ. ״לֵאמֹר״, אָמַר רַבִּי (מוּסְיָא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מַסְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מוּסְיָא) רַבָּה: מִנַּיִין לָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא בְּבַל יֹאמַר עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: לֵךְ אֱמוֹר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר יהוה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״.
The verse says: “And He called unto Moses, and the Lord spoke unto him from within the Tent of Meeting, saying” (Leviticus 1:1). Why does the verse mention calling before speaking, and God did not speak to him at the outset? The Torah is teaching etiquette: A person should not say anything to another unless he calls him first. This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina said: A person should not say anything to another unless he calls him first. With regard to the term concluding the verse: “Saying,” Rabbi Musya, grandson of Rabbi Masya, said in the name of Rabbi Musya the Great: From where is it derived with regard to one who tells another some matter, that it is incumbent upon the latter not to say it to others until the former explicitly says to him: Go and tell others? As it is stated: “And the Lord spoke to him from within the Tent of Meeting, saying [lemor].”Lemor is a contraction of lo emor, meaning: Do not say. One must be given permission before transmitting information.
אברהם יצחק גרין
״ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד (א:א)״. קריאתו של האחד עלום השם משכה מאז ומתמיד את תשומת לבם של מפרשים. אבל הפסוק כנראה נכתב כהמשך לפסוק האחרון שהערנו עליו בפרשת פקודי: ״ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן (מ:ל״ה)״. הנה נושאו של הפסוק שלפנינו. משה עמד מחוץ לאוהל ושמע משם את הקול. מתוך אותו כבוד שמילא את המשכן דבר אליו יהו״ה.
גם האלף הקטנה (״אלף זעירא״) במילה הראשונה מעוררת התעניינות דרשנית. בלעדיה לא היתה הקריאה שלמה ולא היינו בטוחים על מוצאה. ״ויקר״ נאמר אצל נבואת בלעם (במ׳ כ״ג:ג, ט״ז) ונוהגים לפרשו לגנאי, כמצביע על כך שבלעם שמע את קול יהוה רק במקרה, כך "קרה לו״. אבל האלף הקטנה, אות שלא נשמעת, מייצגת פה את קול הדממה הדקה שבו נשמע דבר האלוהים. ״אלופו של עולם״ נמצא בתוך הקריאה הזאת, אפילו אם נשמעה בלחישה, רק לאזניו של משה.
אבל לשם מה צריכה האלף להיות כל כך קטנה? מדוע כל כך קשה לשמוע את הקול האלוהי שבוודאי קורא אלינו? כדי שאנחנו, כמו משה, נצטרך להטות את אוזנינו ובאמת לשים לב. אחרת היה הדבר קל מדי, וכל ההרפתקה של החיפוש הרוחני – וכן החירות לבחור בו - היו נעלמים.
Rabbi Art Green on Vayikra
“…called to Moses, speaking from the Tent of Meeting, saying… (1:1).” The call of the nameless One opening this book has always drawn the commentators. It seems intended to follow directly on Ex. 40:35, the last verse quoted above in parashat pekudey. The tent was so filled with the glory of Y-H-W-H that Moses could not enter it. From out of that glory, the voice spoke to him.
The small alef in the opening word va-yikra also attracts our attention. Without it, the call would not be complete; one could not be certain of its source. It would be va-yiker, debatably drawn from k-r-h, meaning “it happened,” rather than k-r-’, “called.” This is said of Balaam’s prophecy in Num. 23:3,16; it is a prophecy that just “happened” to him. It is the little alef, not in itself audible, representing the “still, small voice” of the One, that makes all the difference. Alufo shel ‘olam, the cosmic One, is there in the call, even if half-hidden by its small size or whispered tone.
Why does the alef have to be so small? Why is the call so faint? It has to be - so that we, like Moses, have to stretch our hearing. Otherwise it would all be too easy; the adventure of the quest for Y-H-W-H – and the freedom to choose it - would be missing.