Vayikra Class 2022
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareוַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
יהוה called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying:
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽיהֹוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃
Speak to the Israelite people, and say to them: When any of you presents an offering of cattle to יהוה: You shall choose your offering from the herd or from the flock.
כי יקריב לאחר שהוקם המשכן פי׳ לך איך ישרתוהו עבדיו בביתו.
כי יקריב, “who brings” (close); the word introduces the manner in which G-d wishes to be served now that He has taken up residence among His people.
כי יקריב כי יקדיש.
כי יקריב, same as כי יקדיש, “who wishes to sanctify.”
והנה להיות התפלה היא העבוד' הלביית והמגעת תועלת הקרבנות וטוב תכליתם הנפלא על האופן שאמרנו ראיתי לסמוך אחר שער הקרבנות שער התפלות ולתלותם במאמר זאת תורת העולה. כי התפלה ודאי היא העבוד' העולה על הלב וכמו שאמרו (בי"מ מח"ד ח"ג הובא בל' היינו דאמרי אנשי) תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמר רז"ל (תענית ב'.) אי זו היא העבוד' שבלב זו תפלה והוא מה שיצדק עליו על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו כי דברי התפלה צריכין חמום והמתפלל בכוונה גמרה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובמדרש (ויקרא רבות פ"ז) אמר רבי פנחס אש המזבח תוקד עליו אין כתוב כאן אלא תוקד בו המזבח היה מוקד כאש: ולי מה יקרו דבריהם אלו אל זה הענין המכוון. ותחל' אומר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים כמשאז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו והיו הצרכים ההם ענינים זמניים כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה כמו שהענינים האמתיים נדרשים ומושגים בהשתדלות כמ"ש רז"ל (שבת י'.) על המתפללים מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצות כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל אמרו (רמב"ם ה' תפלה פ"א) מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כ״ג:כ״ה) ועבדתם את ה' אלהיכם ונאמר (דברים י״א:י״ג) ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' יקריב אותו לרצונו לפני ה' (ויקרא א׳:ב׳). ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו ית'. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך פ' וכי תבואו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון ואי אפשר זולת זה וכשתתבונן בדבר שזה תוארו תמצא שהוא אילן גדול ששרשיו מרובים וגדולים וזרועותיו מסתעפים לכמה ענפים ומוציאים סנסנים ופארות ועושין פירות ופירי פירות. כי הוא מבואר כי אילנא דידן רבא ותקיף עקר נופו הוא בלב וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר. ברם עקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונ' האלהית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא ושהוא יכול לעשות בקשתו וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר שאם לא כן מי יתפלל לו. וראה כי הקדימם משה אדוננו עליו השלום באומרו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזק' אשר מי אל וגו' אעברה נא ואראה וגו' והענין מבואר. והנה מהשרשים האלו יצאו כמה ענפים נפלאים בשלמות האדם ומעלותיו כל אחת מהם כפי עניינו כי משרש אמתת המציאות יצא צפע ההשכל בו יתעלה ובמעשיו: ומשרש היכולת יצא ענף היראה והעבודה. ומשרש ההשגח' והרצון יצאו פארות האהבה האלהית והענוה. והנה מהענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת. ומהענף השני הבשילו אשכלות ענבי הזהירות לסור מרע ומעלת התשובה. ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה העולה מהכל הוא לחם הדבוק האלה אשר יאכל האדם אותו וחי לעולם. ועתה ראה איך תאר ירמיהו הנביא זה הענין הנפלא בתואר הזה עצמו עד שאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום, ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו י״ז:ח׳). כי הנה הוא דמה טוב הבטחון אשר מציאותו הכרחי אל עקר התפלה לעץ שתול על מים אשר מזה חוייב לשלח לו פארות וענפים רבים הנה והנה וזה יתחייב לפי שעל יובל טוב האמונה ישלח שרשיו בהכרח. ומזה ימשך כי בעודו בעו"הז לא יראה כי יבא חום המיבש והמפסיד רעננות השלמיות כלם למיניהם גם בשנת בצורת והוא חסרון קצת הדברים ומציאות התלאות לא ידאג כי פרחי שושניו מחזיקות את לבו בטובות האמתיות ולא ידאג על המדומות הזמניות. ובכל זה לא ימיש מעשות פרי מתוק ומשובח אשר הוא תכלית הכל והוא הדבוק האלהי וההנאה מזיו כבודו כמו שאמרנו. והנה הענין הוא גדול מאד ורחב ידים אלא שיספיק זה לפי הכוונה והפתח פתוח לכל יבא למלאות אותו ולהרחיבו במגילת ספר כתוב עליו בכל לבבו ובכל נפשו. והנה א"כ כשיתפלל האדם אל אלהיו הנה האילן הזה הנפלא הלא הוא שתול לפניו ויך שרשיו בלבו ראשונה ומלבלבין מהן הצאצאים והצפיעים והנצו הרמונים והפרחים ולא ימיש מעשות פרי הדבוק האלהי ואהבתו וזהו עקר התפלה שהאדם ראוי להתפלל לפני אלהיו כי על כן אמרו (ברכות ל"ב:) כי החסידים הראשונים שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכן ג' פעמים ביום ולפי שהמון העם אינם בקיאין בכל אלו הענינים הקדימו מתקני תפלות ענין פסוקי דזמרא וקריאת שמע וברכותיה אל סדר התפלה לפי שאלו הענינים עם פרשת שמע וחברותיה עם דברי חז"ל המתוקנים להם הם הענינים השרשיים לאילן והענפים המחוייבים אליהם שהם כוונות הכרחיות כמו שאמרנו. וזהו טעם אומרם ז"ל במדרש (לפנינו ליתא) מהו שיקרא אדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. וזה שהקריאה הזאת היא בהפך ענין התפלה כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד וישמע אל ויענם כי הוא השומע הדברים שבלב ואמרו ז"ל (ברכות כ"ד:) כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה. ועוד אמרו (שם) הרי הוא מנביאי הבעל שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ח) ויקראו בקול גדול והוא מה שלמדנו מחנה שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. האמנה כי מפני שהיתה השעה אחרי האוכל ואינה כשרה להתפלל הוא חשב שלא באת לשם רק לדבר אליו ולבקש ממנו לדרוש את ה' על אודותיה כמו שאמר הכתוב (שם) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה ותדר נדר ותאמר ה' וגוי והוא מה שאמר בסוף (שם) ויהי כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת וגו'. ויאמר כי מצד היות השעה בלתי הגונה לתפלה לפי מחשבתו היה הוא שומר את פיה לראות מה תדבר לו כמשפט הנשים הצובאות שם פתח אהל מועד וכיון שלא יצאו דבריה באופן שישמעו אליו חשבה לשכורה וכי מטרדת היין שבסעודתה היתה מטורפת עד שהשיבה בחכמתה כי לא כאשר חשב אבל שדבריה היו עם מי שדי לו בזה מהדבור והיא אומרה (שם) לא אדוני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה' הודיעהו כי מצד היות דבורה עם האל יתעל' תספיק שפיכת הנפש לבד ומה שחשב שעת שכרות היא אינו כן כי היא באה שם ביום צום ועינוי נפשה. סוף דבר אין מענין התפלה להשמיע לאזני האנשים כי צורך המתפלל הוא נשמע לאזניו יתברך וכמו שאמר (בראשית כ"א) כי שמע י"י אל קול הנער באשר הוא שם כי הצער אשר הוא שם בו הוא קולו הנשמע לאזניו כי ידע את מכאוביו. אמנם המאמרים המורים המלמדים אותנו דעה בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים הנה אנו צריכים להשמיעם לאזננו כמ"ש (דברים ו׳:ד׳-ה׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת וגו' כי הוא המדבר לעצמו בכל פרשה זו בשם אלהיו ולכן צריך שיהי' הדבור באופן היותר מועיל והיותר מהנה לקבל עול מלכות שמים שלמה בהבנת כל הענינים האלהיים ההם. ומה גם עתה אם יעל' על לבו בתורת תחבולת הזכרון כל המצות הרמוזות בפרשה ההיא כמו שאמר (שם) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך וגו'. כמו שיבא שם במקומו שער צ' ב"ה. שהוא ענין נכון מאד. אמנם יש עוד כונה נפלאה באותו תקון בה ימצאו יתדות חזקות ונאמנות סומכות ומעמידות אמתות האמונה שרשיה וענפיה במה שנמצא בראשי פרקיה כמו שכוונוהו מסדרי התפלות ענינים נחמדים מחזיקים הברית ומקיימים האהבה השלמה אשר עליה נאמר (שם) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך באופן היותר חזק שאיפשר כפי מה שנתפרסם מדברי כל הנביאים פה א' היות בינותינו בינינו ובינו יתברך יחס אהבה וחברה זווגית כמו שאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם (שמות ל״א:י״ג) אני י"י מקדשכם קדושין ממש. וכבר היו הנשואין בכתובה ותנאים כמו שכתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח כי היא האהבה היותר עצוה שאיפשר כמו שאמר (שמואל ב א׳:כ״ו) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. והנה באמת לפי זה צריך שימצאו בינינו ובינו יתברך שבעה דברים ראשיים שבהם ישתלם זה הקשר הזיווגי. קשר אמיץ אשר לא ינתק:
Because prayer is service of the heart, we have connected the chapter on prayer with the chapter on the olah, total offering. As an olah is an offering that "rises" towards G'd in its entirety, since the whole of the animal is being offered on the altar, so is prayer an offering of the heart which rises toward Heaven in its entirety. When our sages describe prayer without concentrating on its meaning, as being comparable to a body without soul, they mean that the warmth of feeling generated by genuine prayer, parallels the ongoing fire on the altar that burns the olah. In Vayikra Rabbah 7, Rabbi Pinchas notes that the Torah does not describe the fire on the altar as being "on" the altar. The Torah does not require that the "fire on the altar burn on it," rather it does say “aysh hamizbeach tukad bo," the fire on the altar shall burn within it, meaning that the entire altar should be permeated by it. (Leviticus 6,2) So our hearts are to be permeated by the outpouring of our prayers. The Talmud Berachot 32, tells us that we have to arrange the praise of the Lord before proceeding with voicing our requests from Him. Since the requests concern mostly our temporal needs, our sages (Shabbat 10) describe the supplicant as someone who temporarily abandons his concern with the values of the world to come, in favour of the mundane needs of this world he lives in at the time. If this is so, the opinion held by many, (including Maimonides chapter one hilchot tefillah ) which claims that prayer has been legislated by the Torah, is hard to understand. If the purpose of prayer would be exhausted by our asking for our needs, why should it matter to G'd whether we ask for them or not? We should be entitled to forego the opportunity to ask G'd for His kindness, assistance, etc. However, just as we have described the institution of sacrifice as designed to arouse certain emotions within us which will bring us closer to G'd, so prayer, by means of the trust we express when we ask Him for our needs, will bring us closer to Him. The conviction that He cares, that His Providence watches over us, all this helps to strengthen the existing ties between us and the Creator. The thanks we express for what He has done for us and for others, all help to cement our relationship with hashem. The early Chassidim, men of piety and devoutness, are described by the Talmud Berachot 32, as having prepared for prayer an hour ahead of time, and as having spent another hour winding down from the spiritual high achieved during prayer, before returning to the mundane tasks in their lives. Actually, they did exactly what our sages have since built into the formal liturgy that we follow nowadays. The hymns of praise, keriyat shema, are our introduction and preparation for prayer, i.e. the part during which we voice our requests. On the other hand, we are told that he who fails to enunciate the keriyat shema audibly, has failed in his purpose, since the praise of G'd and our assuming the yoke of Heaven are to be made known to our fellow men. On the other hand, he who raises his voice during the supplication part of the prayer service, is described as lacking in faith, as a prophet of the ido Baal. (Berachot 24) Channah already demonstrated that requests need not be aired audibly. If the High Priest Eli considered her as a drunken woman, this was not because she did not raise her voice in prayer, but because she had chosen a time of day he did not consider suitable for offering up prayer. (compare Samuel I chapter 1) He watched her closely to find out what she had to say to him, since most other women milling around the entrance of the tabernacle always spoke to him. Understanding Eli's error, she told him that her remarks were addressed to Him who does not need audible expression of her words in order to be able to hear and understand them. Since Channah came to the tabernacle after having dined, it was natural for Eli to have misconstrued her purpose, and to have judged same by outward appearances. In fact, one must not raise one's voice, so as not to create the impression that one considers G'd hard of hearing. When Ishmael was close to death, (Genesis 21,17) G'd considered his state of being "as he was then," not the loudness of his prayers. The mental anguish that he was suffering at that moment was the decisive element that led to his rescue. On the other hand, all those paragraphs in the liturgy that teach us knowledge and comprehension have to be recited aloud. "Hear O Israel!"- these words we have to hear with our own ears; they are directed both at ourselves and at our fellow Jews.
ויקרא אל משה (ויקרא א, א). ויקרא אל"ף זעירא. יבואר על דרך שבארנו (שמות כד, א) ואל משה אמר עלה אל ה', כי כשאדם עושה מצוה זה המצוה עושה רושם למעלה וזה מעורר אותו לעשות תמיד רצון הבורא בזה המצוה. והנה משה רבינו עליו השלום רצון שלו היה לעשות ולעלות תמיד אל ה' כמבואר בזוהר הקדוש ומשה עלה אל האלהים (שם יט, ג) . ונמצא זה שהיה רצונו תמיד לעלות אל ה' זה היה מעורר אותו תמיד לעלות אל ה'. וזהו ואל משה אמר עלה אל ה', זה שהיה רצונו לעלות אל ה' זה אמר לו עלה אל ה'. וזהו הרמז באלף זעירא, כי משה רבינו עליו השלום מדתו היה שהיה עניו מכל אדם ולכך האל"ף זעירא לרמוז על מדתו. הכלל, כי קרבן בדמות השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע מחמת חסדו הגדול בלא מעשה התחתונים לזה הקרבן הוא חי, כי חי הוא מהקדוש ברוך הוא והנסכים הם מצומצמים והוא על ידי מעשה התחתונים שאדם צריך לעשות בו איזה פעולה לנטוע או לזרוע. והנסכים מורים על השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא מחמת מעשה התחתונים שישראל ראוים מחמת מעשיהם הטובים שהבורא ברוך הוא ישפיע עליהם טובות. והנה ישראל במדבר היו בבחינה שהקדוש ברוך הוא השפיע להם מחמת חסדו הגדול ולכך היה השפע הנשפע להם בדוגמא זו, דהיינו המן והבאר שאין בהם כלל מעשה מאדם אבל בארץ ישראל היה השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל ולזה היה השפע הנשפע עליהם מה שזרעו ונטעו מזה אכלו דוגמת השפע הנשפע עליהם מחמת מעשה התחתונים כנ"ל. וזהו הרמז בפסוק (במדבר טו, ב-ג) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם כו' ועשיתם עולה לה' וכו', ותלוים הנסכים בארץ לרמוז על הנ"ל שהנסכים מורים על השפע שנשפע אל הארץ כנ"ל. וזו שפירש רש"י שאין אומרים שירה אלא על היין, כי זה השפע הנשפע לאדם מחמת מעשה התחתונים הוא שמחה לאדם:
Leviticus 1,1. “He called out to Moses;” the fact that the letter א in this verse is written in smaller script is explained by something we had discussed in Exodus 24,1 on the line: ואל משה אמר עלה אל ה', “and to Moses He had said: ‘ascend towards Hashem.’” When a person performs one of G’d’s commandments this makes an impression in the celestial spheres and helps to awaken in him the desire to perform additional commandments so that he will constantly be occupied with doing G’d’s will. It had been Moses’ will to continuously perform G’d’s will and to thereby continue to ascend ever higher and come closer to Hashem as stated by the Zohar when explaining the line: ומשה עלה אל האלוקים, “and Moses had ascended towards G’d,” (Exodus 19,3). G’d’s invitation recorded in Exodus 24 to ascend (once again) was the result of his having done so in Exodus 19,3 when he had commenced to do so before an invitation had been issued to do so. The Zohar II,69 ascribes the invitation to Moses in our verse to ascend to Hashem as a reward for Moses’ initiative in Exodus 19,3. This is reflected here by the letter א being written in small script. It acknowledges the humility of Moses which exceeded anyone else’s humility, i.e. the “small” א.
We have a rule when offering a sacrifice to G’d that this offering is to reflect the largesse that G’d has seen fit to bestow upon us, without us in the lower regions of the universe having performed any good deeds to deserve this. This is the reason that the animal sacrifice must be dedicated and consecrated while still alive, as the ultimate gift G’d can bestow us is life itself. Life can only be bestowed by G’d Himself.
Libations, i.e. offerings consisting of oil or wine (with additives) are a form of “mini-offering,” but they represent an input by the residents in this lower part of the universe, man having had to seed and plant the earth before eventually producing the product from which oil and wine is made. These libations also reflect G’d’s largesse, i.e. the largesse bestowed upon us as a direct result of our constructive activities on earth. In other words, the Israelites were allowed (only after the affair of the spies) to present such libations in recognition of their good deeds.
While the Israelites were in the desert they were in the position of receiving G’d’s largesse without having made an input of their own as they could not seed or plant orchards or grow grain in the desert. In recognition of their inability to do so, G’d provided heavenly bread, i.e. the manna for them. In lieu of their offering libations to Him, G’d provided them with a travelling well which took care of their daily needs for fresh water.
All this has been alluded to in Numbers 15,2 when the Torah begins to describe how the people’s lives will change once they will come to the land of their inheritance, i.e.כי תבאו אל ארץ מושבתיכם וגו', “when you will come to the land in which you will reside permanently, etc.” The Torah there continues with listing the various kinds of offerings (first animal) and then libations, in that order. The reason why these sacrificial offerings are linked to the people being in possession of their permanent homes in the Holy Land is because the sacrifices are reflections, i.e. acts of acknowledgment and gratitude for G’d’s largesse by giving them an ancestral heritage. This also explains why the sages have decreed אין אומרים שירה אלא על היין, “when intoning songs of thanksgiving to G’d one must only do so while saying a blessing over wine (and drinking it) as an acknowledgment of the most precious product that the earth (lower part for the universe) has to offer us by the grace of G’d.” (Compare Rashi on Erchin 11)
We have a rule when offering a sacrifice to G’d that this offering is to reflect the largesse that G’d has seen fit to bestow upon us, without us in the lower regions of the universe having performed any good deeds to deserve this. This is the reason that the animal sacrifice must be dedicated and consecrated while still alive, as the ultimate gift G’d can bestow us is life itself. Life can only be bestowed by G’d Himself.
Libations, i.e. offerings consisting of oil or wine (with additives) are a form of “mini-offering,” but they represent an input by the residents in this lower part of the universe, man having had to seed and plant the earth before eventually producing the product from which oil and wine is made. These libations also reflect G’d’s largesse, i.e. the largesse bestowed upon us as a direct result of our constructive activities on earth. In other words, the Israelites were allowed (only after the affair of the spies) to present such libations in recognition of their good deeds.
While the Israelites were in the desert they were in the position of receiving G’d’s largesse without having made an input of their own as they could not seed or plant orchards or grow grain in the desert. In recognition of their inability to do so, G’d provided heavenly bread, i.e. the manna for them. In lieu of their offering libations to Him, G’d provided them with a travelling well which took care of their daily needs for fresh water.
All this has been alluded to in Numbers 15,2 when the Torah begins to describe how the people’s lives will change once they will come to the land of their inheritance, i.e.כי תבאו אל ארץ מושבתיכם וגו', “when you will come to the land in which you will reside permanently, etc.” The Torah there continues with listing the various kinds of offerings (first animal) and then libations, in that order. The reason why these sacrificial offerings are linked to the people being in possession of their permanent homes in the Holy Land is because the sacrifices are reflections, i.e. acts of acknowledgment and gratitude for G’d’s largesse by giving them an ancestral heritage. This also explains why the sages have decreed אין אומרים שירה אלא על היין, “when intoning songs of thanksgiving to G’d one must only do so while saying a blessing over wine (and drinking it) as an acknowledgment of the most precious product that the earth (lower part for the universe) has to offer us by the grace of G’d.” (Compare Rashi on Erchin 11)
( (ה) לרצונו לפני ה'. שיקריבנו ברצונו ולא באונס
For acceptance on his behalf.... That he offers it willingly, and not under duress.
(א) וירח... וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב
Far be it that the Almighty should smell or eat. For, it is also written (Deuteronomy 32:38): Who ate the fat of their offerings? Rather, the meaning of this is that God accepts the offering (and the offerer) as a person who smells a sweet odor. as a sweet odor is to a human being."
