(ד) ולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעו של יוסף. כי אמרו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. דביראת שמים הוא הבחירה והשתדלות האדם וכנודע כי אהבה יוכל לבוא ממילא ללב האדם ולא יראה. ולכך אנכי אינו בלשון ציוי כמו שכתבתי לעיל [אות א'] כי אנכי ולא יהיה שמענו מפי הגבורה שהם כל מצות עשה ולא תעשה ונודע דברי רז"ל דאהבה הוא שורש למצות עשה ויראה למצות לא תעשה ולכך אנכי הוא בלא השתדלות. רק לא יהיה בלשון ציוי והשתדלות ולכן אמרו ביבמות דגרים אין עושין מאהבה אלא מיראה והוא מובן, [ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) דמיכה בעט באנכי וירבעם בלא יהיה. כידוע דברי רז"ל דמיכה הוא שכתמכמך בבנין שהוציאו משה. כי גזירת מצרים על הילדים כי אינם בשר קודש כנ"ל ובאמת הכל במשפט ועל אותם ששלט גזירתם ע"כ כי באמת היה טענה עליהם. וזהו מיכה בעט באנכי שהוא הוראה על בשר קודש כנ"ל וכמו שכתבתי לעיל [באות א']. ומשה היה המוציאן והטוען נגד זה כמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל שאמר הקב"ה למשה עמך על הערב רב שהוא קבלן שהוא היה רוצה לעשות משאינו בשר קודש בשר קודש:

(ה) וכן נגלה אלי בחלום הלילה כי כל ההשתדלות אדם הוא רק לענין הסור מרע שבזה ביד האדם להתרחק מרע לגמרי עד הקצה האחרון כאברהם יצחק ויעקב ומשה רבינו ע"ה אבל בענין השגת הקדושה בזה אין מועיל השתדלותו רק כפי חלקו שחלק לו השם יתברך ומדרגות מרדגות יש ואין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מועיל שום השתדלות להשיג כהשגת משה רבינו ע"ה ודומיו שלמעלה ממדרגתו [וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים. ואין זה סותר מה שאיתא בתנא דבי אליהו חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבות כמו שכתבתי במקום אחר]. כי יראה הוא תרעא לדרתא כמו שאיתא בפרק במה מדליקין ובתחלה עביד אינש אדעתא דנפשיה כמו שאיתא בפסחים. רצה לומר שסבור דבחירתו מועלת וכחו ועוצם ידו עשה לו זה ולעולם ההתחלה באתערותא דלתתא והשתדלות האדם ואחר כך הקב"ה עוזרו. רצה לומר שנכנס לדרתא שהוא התורה מכיר כי ד' יתן חכמה והכל בידי שמים ולא עביד אדעתא דנפשיה מאומה:

(ו) ולכך יוסף שהיה במדרגת היראה אמר התחת אלקים אני הכיר שהכל בידי שמים. כי דבר זה שהכל בידי שמים הוא חוץ מיראת שמים רק זה הקב"ה שואל מעמך שישתדל בזה ואחר שנשתדל בזה אז ממילא מכיר שהכל בידי שמים. ולכך התחלת גלות מצרים אשר לא ידע את יוסף שהוא הכנה למתן תורה שהוא דרתא שאחר התרעא. והבירור שהכל בידי שמים ואין צריך לבחירה רק אלו בתולדה זרע קודש ואלו בתולדה בשר חמורים. ומצרים חשבו בהיפך זה כנ"ל רק שהוא מצד הבחירה ולכך היה זה מלך חדש אשר לא ידע את יוסף רצה לומר ענין היראה כנ"ל [ולכך בסוף נטלה הבחירה מפרעה כמו שנאמר ואני אכביד את לבו והבן] ולכך המילדות שיראו את האלקים ומצד זה השיגו דהכל בידי שמים ואין בחירה ולכך ותחיינה הילדים:

(א) אכן נודע הדבר. ודרשו רז"ל שנודע לו טעם השעבוד בשביל לשון הרע. כי ענין השעבוד התחיל הנה עם בני ישראל רב וגו'. רצה לומר בשביל שהם עם מיוחד בני ישראל וכמו שאמרו ז"ל בשביל ארבעה דברים נגאלו שהמכוון בהם שלא רצו ישראל להתאחד עמהם בשם ולשון והתחתנות שזה המכוון בגדורים בעריות כמו שזכרו על זה אחת היתה ופרסמוה שרצה לומר עם מצרי. ועל ידי זה החל מורא מצרים ושעבודם בהם כי ישראל החזיקו עצמם ביחוס שהם בני ישראל. ולברר זה היה גלות מצרים לברר יחוסם שאמת הוא שהם מיוחסים והם זרע קודש כמו שכתבתי לעיל [אות א'] שזה ענין גלות מצרים.

(ב) ולכך התחיל בפסוק ואלה שמות לספר יחוסם שזה ענין גלות מצרים לברר ענין יחוס ישראל שהוא אמת שאין להם להתערב בגוים כי הם מיוחסים. ולכך התחלת מסכת פסחים אור לארבעה עשר ללמד שלא ידבר לשון מגונה כדאיתא בגמרא עיין שם. והיינו כי שלימות הלשון מורה על שלימות היחוס כמו שאיתא שם בכהן שאמר כזנב הלטאה ומצאו שמץ פסול [ואית דאמרי שחץ פסול ופירש רבינו חננאל ע"ז. זה מורה גם כן העדר היחש כידוע מדברי הרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש] ובמגילה עד שאת בודק בתועבות ירושלים כו' ובדקו אחריו ומצאו עיין שם. ובקדושין מיחסותא דבכל שתיקותא עיין שם.

(א) כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משמע מזה שצריך לחדש איזה דבר בענין יציאת מצרים דזולת זה מגוף הסיפור אין אנו יודעין אלא הכתוב בתורה ומקובל מרז"ל. ואל מצינו שתיקנו לסדר כל הסיפורים אף למצוה מן המובחר ולמהדרין מן המהדרין. וע"כ הן המרבה דמשובח המכוון שיכיל לחדש ולהוסיף בענין הסיפור מדנפשי איזה שבחים למקום של הטוב שהטיב עמנו ביציאת מצרים מלבד המסופר וידוע. וכן המעשה שסיפרו כל הלילה מסתמא גם כן הוא מה שחידשו לדרוש בזה כ"א. וממה שלא נמצא מסיפוריהם דבר במדרשות ובמכילתא וכדומה בדרז"ל נראה דלפי שלא היו תלמידיהם עמהם נראה דהיו עוסקים בסודות ונסתרות שאין לגלות לתלמודים. ועל כן לא נתגלו דבריהם לנו ונראה מ"ש וכל המרבה כל לרבות דאז רשות לכ"א להרבות כידוע בספרים דפסח רמז פה סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעכ"א משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז וישובו ויחנו לפני פי החירות שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו. ופסוק זה נאמר ביום ג' דפסח שאז חזרו לצד מצרים וגרמו למצריים לחזור ולרדוף אחריהם כי נסתלק האור שהיה ב' ימים הראשונים דגם יום ב' בח"ל יש בו אותו האור דיום א' וגם הם היו אז בח"ל אף דהם קדשו החודש שם וידעו אימת ר"ח מ"מ הרגישו הקדושה העתידה להיות ביו"ט שני של גליות בח"ל. ועל כן בב"י ראשונים הפה סח בחירות כרצונו ורק ביום הג' נרמז זה דצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו חירות גמור:

(א) אכילת מצה שהוא לחם עוני מוליד עוני ושפלות בלב וזה הכנה לקבלת התורה שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך (תענית ז.) וכל מה שנמוך יותר יורד לשם ד"ת יותר. ומשה רבינו ע"ה שהיה עניו יותר מכ"א זכה לקבלת התורה מד'. ושנקרא על שמו. וכן אהרן שנאמר בו ושפתי וגו' ותורה יבקשו מפיהו וגו' שא' ונחנו מה. ואברהם אבינו ע"ה שנעשו ב' כליותיו מעינות ונובעים תורה וממנו התחלת ב' אלפים תורה על ידי שא' ואנכי עפר ואפר. ודה"מ ע"ה שורש תורה שבעל פה כמ"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן אמר ואנכי תולעת. ונאמר כי לא מרובכם וגו' כי אתם המעט וגו' דעל ידי שממעטים עצמם נבחרו לחלקו של השי"ת כמ"ש ואת דכא ושפל רוח אשכון. ועל ידי שהש"י שוכן בקרב לבו נעשה כלי לקבל ד"ת שבכתב שהוא כח תורת ד' ותורה שבעל פה שנקראת תורת אמך דעל ידי זה נופל עליו יראת שמים על ידי גילוי שכינתו ית' בקרב לבו. כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה דע"י גילוי שכינה נופל מורא גדול על האדם וכ"ש עקב ענוה יראת ד' ויראה היא מפתחות החיצונים ליכנס לשערי תורה כמ"ש בפ' ב"מ (שבת לא:) וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וי"ל דע"כ תיקנו ב' כוסות לפני אכילת מצה וב' כוסות אחריה. כי כל יראה מאיזה דבר היא כשירא שיגיע לו איזה רעה ורוצה וחפץ של"י לו היראה כי יש לו צער מזה שהוא פוחד. מה שאין כן יראת ד' איתא בתדא"ר (פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי דהשמחה בה' מביאה לירא ממנו מפני רוממותו ית' שמכיר על ידי שמחתו וכמ"ש וגילו ברעדה וכן מתוך היראה שהוא על ידי שמרגיש אור גילוי שכינתו יתברך בקרב לבבו כמ"ש בא לידי שמחה. ועל כן שותין יין המשמח לפני' ולאחריה. והכל הכנה לקבלת התורה. ובתורה גם כן שניהם שנקרא יראת ה' טהורה וגו' ופקודי וגו' משמחי לב. שמוליד שמחה ויראה בלב. וכך דרכה של תורה פת במלח וכו' כדרך עני אוכל פתו במלח כמ"ש ריש ברכות (ב' ב') כי אין לו יותר. וזה גם כן הכנה לדברי תורה להרגיל עצמו בלחם עוני לא לבקש גדולות רקל הסתפק במיעוט. ואוכל דרך חירות שאין לך בן חורין אלא העוסק התורה שהוא שמח בחלקו ואינו משועבד לשום דבר. וכל אכילה בקדושה ממשיך שפע ברכה במידי דאכילה ופרנסה ומזון. וכד"ש בב"ר ע"פ וישבו לאכול לחם בשבטים שאכילתן הביא לחם לעולם שנמשך בסובתן על ידי יוסף. כי אכילת שבטי י' הי' מסתמא בקדושה ועל שפע קדושה וכ"ש אכילת מצה, שמברכין עליה אקב"ו שהוא אכילה הנותנת קדושה בלב אוכלי' שנמשך מזה שפע פרנסה ומזונות לכל השנה.

(א) [נג] דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומי' הוא דברי תורה ממש אפי' אצל איש ההמוני מישראל וכמו שנראה הרבה בתלמוד מביא דאמרי אינשי והוא ד"ת ובפ"ק דסנהדרין (ז.) הרבה ההוא דהוה קאמר ואזיל כו' וא' שמואל קרא כתיב. כי כל נפש מישראל יש לו אחיזה בד"ת מיוחדת כנודע ובדבור שמרגלא בפומי' זהו שורש נפשו [כי הדבור הוא יסוד הנפש תרגום נפש חי' רוח ממללא וכמ"ש בפסיקתא אין בין צדיקים החיים למתים אלא הדבור זהו יסוד החיות]. ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו לדעת מה ענינו בזה העולם. וכה"ג בריש פסחים ההוא דהוה אמר כו' ש"מ מדן קאתי ע"ש: