Kulmusz halev
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(246) ומכלל הן אתה שומע לאו, שמה שאי אפשר לכתוב בפירוש לא יתבאר. ואודות מוגבלות הכתב, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פ"ט [תקי:] כתב: "הנה נרמז לך מעט מעט מה שאפשר לך להבין ולכתוב מזה, והוא עיקר ושורש הדבר, אך כל ענין זה בפרט אי אפשר לכתוב". ובבאר הגולה באר השלישי [רעח.] כתב: "ומעתה כאשר תבין דברים אלו אשר נתבארו כאן, ותבין קצת מעצמך, שאי אפשר לכתוב הכל בכתב". ושם באר הששי [ריד:] כתב: "ואין האדם יכול לכוון ולבאר הכל בכתב, ולבאר עצם הדברים באמיתתם, מכל מקום פתח מפולש פתחנו". ובתפארת ישראל ס"פ ד [פד:] כתב: "וראוי להבין דברים אלו, שהם דברים גדולים מאד, כי אי אפשר לכתוב יותר, ועם שהם יותר עמוקים". ושם פל"ד אות כ [תפא:] כתב: "כל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל". ובנצח ישראל ס"פ ז [קצט.] כתב: "אל תשער בדעתך כי אפשר לכתוב בפירוש, כי איך אפשר לפרש הכל בכתב". והפחד יצחק, חנוכה, מאמר יא, אות ג, כתב: "והבן היטב כי אין הדיבורים הללו אלא רמיזות עדינות לנפש אצילה, ובשום אופן אי אפשר לטבול את פיו של הקולמוס בתהום הלב" [הובא למעלה פ"ט הערה 311]. והעולה מכך הוא שאי אפשר לפרש את הכל בכתב, הן מצד הכמות, והן מצד האיכות. ובסמוך הערה 248 נלקטו עוד מקבילות לכך. וראה להלן פמ"א הערות 138, 139, ופמ"ג הערה 138.
ואח״כ חשוב במה שהיטיב בו האלהים לאדם בדבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו. ויבין בהן עניני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון. ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלהים ועבדיו ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו והוא הראיה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר כי האדם הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור כי גדר האדם חי מדבר מת. ובו נבדל מן הבהמות:
Afterwards, reflect further on the benefits G-d has bestowed on man by the gift of speech and the orderly arrangement of words, whereby he gives expression to what is in his mind and soul and understands the conditions of others. The tongue is the heart's pen and the mind's messenger. Without speech, there would be no social relations between one person and another; a human being would be an animal. Through speech, the superiority of an individual among his fellows becomes apparent. The pacts between man and his fellow are made through speech, and likewise between G-d and His servants. By means of speech, a man turns away from his perverseness and seeks forgiveness for his iniquities. Speech is the greatest evidence of a man's nobility or ignobility. Man, it has been said, is heart and tongue. And this completes the definition of a human being. For a human being is defined as a "living, speaking, mortal creature" and by speech, he is differentiated from the brute animals.
הוות. לפי שהלשון מספרת מחשבת הלב אמר לשונך כאלו הלשון חושבת שהיא קולמוס הלב:
ובזה יובן ויקרא שמו צפנת פענח, כי ברית הלשון הוא קולמוס הלב, לפרש ולגלות צפונית ונסתרות שבלב, ויוסף הוא ברית הלשון, ושפיר אמר רבי יוחנן צפונות מופיע ונחות לו לאמרם, כי על ידי אמירה של ברית הלשון מופיע ומגלה צפונות שבלב, וכמו שאמר (לז, ב) אלה תולד[ו]ת יעקב יוסף וכנ"ל, והבן.
ונראה לי דהמוכיח בשער צריך לומר לכל אחד מוסר לפי בחינתו, וכשאינו יודע מהותו יחקר אחר קיר[ו]ת לבו, שהלב שרש הכל כדאיתא באבות כי לב טוב וכו' (פ"ב מ"ט). וכי תאמר איכה נדע מצפון לבו, ונראה לי דיכול לידע מסיפורי דברים, דנודע קולמס הלב הוא הלשון, ונרמז בפסוק ולשוני עט סופר מהיר (תהלים מה, ב), וכתב בעללות אפרים (מאמר קלא) יעו"ש. ואמר החכם איש לפי מהללו (משלי כז, כא), מה שמשבח ומהלל מזה נודע מהותו וטבעו.
שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו. ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן דרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ומתחת זרועות עולם, וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמן, שכן באברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז) ונחנו מה, ודוד ע"ה אמר (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש וגו'. ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, הוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים, מה המים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת במי שרוחו גבוהה אלא במי שדעתו שפלה. וכן אמרו במדרש (דברים ל) לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר י״ט:י״ד) אדם כי ימות באהל. וכן מצינו בשכינה שאע"פ שעקר דירתה ומכון שבתה בשמים, דרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. והזכיר דוד המלך ע"ה על דרך הסוד ואמר (תהילים ק״ד:י״ז) חסידה ברושים ביתה, וכיון שחטא אדם נסתלקה ואחר כך חזרה ושרתה בהר סיני שהוא השפל שבהרים, ובכל ההרים הגבוהים שבעולם לא בחר הקב"ה למתן תורה אלא בו שנאמר (תהילים ס״ח:י״ז) ההר חמד אלהים לשבתו, ובהר הזה נתנו כל המצות כולן וזהו שכתוב בפרשת שמטה.
Solomon contrasts the opposite natures of the righteous and the wicked. He reveals to us that the wicked are proud and arrogant by nature, whereas the righteous is modest and self-effacing. He does so in order to encourage us to practice the positive virtues of the righteous and to avoid practicing the negative virtues of the wicked. The word לענות used by Solomon when describing the righteous is the same word applied by Moses to Pharaoh in Exodus 10,3 when he asked Pharaoh how long he would still refuse to humble himself, לענות, before the Lord? Moses challenged Pharaoh saying that since he had not yet humbled himself before the Lord his answer to the requests made of him by G’d through Moses would reflect his arrogance. Man’s speech is a mirror of how or what he thinks. The חכמי המוסר (Chovot HaLevavot section HaBechinah chapter 5) describe language as the writing quill of the heart. Seeing the righteous person has a clean conscience the words he speaks truly reflect what he thinks and what is in his heart. The reverse is true of the wicked person. It is not enough that he has arrogant thoughts in his heart, but he has enough effrontery to verbalize his arrogance, showing one and all that he is a foolish person.
It is a well known fact that self-effacement is one of the finest positive virtues as our sages have taught us (Chulin 89) the universe endures only due the people who perceive themselves as if they were of no consequence; this is what is meant by Deut. 33,27: ומתחת זרועות עולם, “and he who perceives of himself as beneath (everybody else) is what results in the world being planted successfully.” Examples of how the righteous down- graded their own selves are found in Genesis 18,27 when Avraham described himself as עפר ואפר, “dust and ashes.” Moses and Aaron when challenged by the people in Exodus 16,8 exclaimed ונחנו מה “who are we?” They meant that since they themselves derived all their spiritual input only from G’d why would the people complain against them! We find that in Psalms 22,7 David describes himself as “a worm, not a man.” Furthermore, we have a tradition that the presence of G’d manifests itself only to the humble, the self-effacing (compare Mechilta on Exodus 12, item 9). This is also what is meant in Isaiah 57,15: “I dwell on high, in holiness; yet with the contrite and the lowly in spirit - reviving the spirits of the lowly.” Similarly, Torah knowledge becomes the permanent property only of the lowly in spirit (compare Derech Eretz Zuta 8). Our sages in Taanit 7 ask: “why is the Torah compared to water so that the prophet Isaiah 55,1 when inviting people to learn Torah, called out: “come all you who are thirsty for water and get water!” Just as waters leave the elevated place they originate in and flow downwards, so the Torah cannot be at home for long in someone whose heart feels proud and superior to others. In the Aggadah of Eiruvin 55 we also have a statement that the words of Moses in Deut. 30,12 that the Torah is not found in heaven refers to arrogant people and that Torah does no make its home in the brain of such people. People who raise their own importance as if it reached heaven, are not liable to retain their Torah knowledge. True Torah knowledge is attained by those who “kill” themselves (i.e. kill their ego) in order to attain it. The Torah speaks of אדם כי ימות באוהל “when someone dies in the tent” (of Torah), compare Numbers 19,14. Our sages (Bereshit Rabbah 19,7) have formulated the principle that עיקר שכינה בתחתונים, that the principal manifestation of G’d’s attribute of כבוד is found among the terrestrial beings, as we know from Genesis 3,8 “they heard the voice of G’d walking by Himself in the garden following the prevailing wind of the day.” David alluded to the mystical element in all this in Psalms 104,17 when he said: “the stork has her home in the junipers.” [The word חסידה here translated as “stork,” was also the name of a daughter of Avraham who excelled in deeds of loving kindness for mankind which is why her name became known as חסידה, (as opposed to חסיד, masculine). Compare Zohar Pinchas 217. Rabbi Chavell. Ed.] Seeing that Adam sinned, the Shechinah began its gradual retreat from the terrestrial universe, a retreat which was reversed only with the advent of Avraham and which was reversed totally with the inauguration of the Tabernacle. The Torah was revealed on Sinai, a low mountain instead of on a high mountain such as Mount Hermon. This was intended to further make the point that what appears to dwarf all else physically is not necessarily what Torah and its message is all about. In Psalms 68,17 David refers to the hostility of the mountains of Bashan toward the mountain on which the Torah was given, Mount Sinai. Those mountains thought that they had a far better claim to serve as G’d’s residence on earth. [I have translated the author’s words according to the text in my and other editions, although, personally, I feel that the jealousy of the mountains in Bashan described in the verse quoted was directed against Mount Zion, the site of the Temple, much lower than the mountains of Bashan. After all, the psalm speaks about לשבתו “serving as His residence.” Mount Sinai never served as the site of G’d’s residence on earth. Ed.]
It is a well known fact that self-effacement is one of the finest positive virtues as our sages have taught us (Chulin 89) the universe endures only due the people who perceive themselves as if they were of no consequence; this is what is meant by Deut. 33,27: ומתחת זרועות עולם, “and he who perceives of himself as beneath (everybody else) is what results in the world being planted successfully.” Examples of how the righteous down- graded their own selves are found in Genesis 18,27 when Avraham described himself as עפר ואפר, “dust and ashes.” Moses and Aaron when challenged by the people in Exodus 16,8 exclaimed ונחנו מה “who are we?” They meant that since they themselves derived all their spiritual input only from G’d why would the people complain against them! We find that in Psalms 22,7 David describes himself as “a worm, not a man.” Furthermore, we have a tradition that the presence of G’d manifests itself only to the humble, the self-effacing (compare Mechilta on Exodus 12, item 9). This is also what is meant in Isaiah 57,15: “I dwell on high, in holiness; yet with the contrite and the lowly in spirit - reviving the spirits of the lowly.” Similarly, Torah knowledge becomes the permanent property only of the lowly in spirit (compare Derech Eretz Zuta 8). Our sages in Taanit 7 ask: “why is the Torah compared to water so that the prophet Isaiah 55,1 when inviting people to learn Torah, called out: “come all you who are thirsty for water and get water!” Just as waters leave the elevated place they originate in and flow downwards, so the Torah cannot be at home for long in someone whose heart feels proud and superior to others. In the Aggadah of Eiruvin 55 we also have a statement that the words of Moses in Deut. 30,12 that the Torah is not found in heaven refers to arrogant people and that Torah does no make its home in the brain of such people. People who raise their own importance as if it reached heaven, are not liable to retain their Torah knowledge. True Torah knowledge is attained by those who “kill” themselves (i.e. kill their ego) in order to attain it. The Torah speaks of אדם כי ימות באוהל “when someone dies in the tent” (of Torah), compare Numbers 19,14. Our sages (Bereshit Rabbah 19,7) have formulated the principle that עיקר שכינה בתחתונים, that the principal manifestation of G’d’s attribute of כבוד is found among the terrestrial beings, as we know from Genesis 3,8 “they heard the voice of G’d walking by Himself in the garden following the prevailing wind of the day.” David alluded to the mystical element in all this in Psalms 104,17 when he said: “the stork has her home in the junipers.” [The word חסידה here translated as “stork,” was also the name of a daughter of Avraham who excelled in deeds of loving kindness for mankind which is why her name became known as חסידה, (as opposed to חסיד, masculine). Compare Zohar Pinchas 217. Rabbi Chavell. Ed.] Seeing that Adam sinned, the Shechinah began its gradual retreat from the terrestrial universe, a retreat which was reversed only with the advent of Avraham and which was reversed totally with the inauguration of the Tabernacle. The Torah was revealed on Sinai, a low mountain instead of on a high mountain such as Mount Hermon. This was intended to further make the point that what appears to dwarf all else physically is not necessarily what Torah and its message is all about. In Psalms 68,17 David refers to the hostility of the mountains of Bashan toward the mountain on which the Torah was given, Mount Sinai. Those mountains thought that they had a far better claim to serve as G’d’s residence on earth. [I have translated the author’s words according to the text in my and other editions, although, personally, I feel that the jealousy of the mountains in Bashan described in the verse quoted was directed against Mount Zion, the site of the Temple, much lower than the mountains of Bashan. After all, the psalm speaks about לשבתו “serving as His residence.” Mount Sinai never served as the site of G’d’s residence on earth. Ed.]
כפי המעלה והשלימות שיש לאדם כך יש לעומתו חסרון כנגדו ממש כפי ערכו. כי מימות חטא אדם הראשון הכל מעורב טוב ורע וזה לעומת זה שעשה אלהים הם בערבוביא. וכל שיש בו חסרון עצום הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה. כדרך שאמרו בזוהר (ח"ג רטז סוף ע"א) בדור מבול שהיו ראויים לקבל תורה. והוא כדרך שאמרו בסוכה (נב.) כל הגדול כו' יצרו גדול כו' פירוש יצר דתאות שהוא נקרא שטות כמו שאמרו ז"ל (סוטה ג.) על פסוק כי תשטה. וכפי גדלות החכמה כך יש גדלות שטות. ובהיות יצרא דעבודה זרה שליט היינו להיות אור הנבואה נגלה אז להיות רואה בעין מראות אלהים מזה נמשך יצר הרע לעשות אלהים אחרים הנגלים לעין. ולכן אמרו ביומא (סט:) דכשבטלוהו אנשי כנסת הגדולה אמרו לא איהו בעינן ולא אגריה פירוש אגריה השלימות הנמשך ממנו כי מעת שנעקר יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל. כי כאשר אין חסרון בזה אין שלימות להיות הכרת הנוכח דאלהי אמת לעין רק בהעלם כטעם חכם עדיף מנביא שהוא על ידי רוח הקודש ע"ש ברמב"ן בב"ב (יב.) והוא מצד ההעלם. לפי שאמרו בשיר השירים רבה (ז, ח) דאמר הקב"ה הנשמר מיצר רע דזנות מעלה עליו כאלו נשמר משניהם. אבל מכל מקום השמירה מיצרא דעבודה זרה הוא בהעלם לכך ההשגה גם כן בהעלם. וא' בסנהדרין (קב.) חברא קרית לי מהיכי קשרו המוציא כו' פירוש כי הברכה שתקנו חכמים הוא הכרת הנוכח שהשם יתברך זן ומפרנס ונותן דבר מאכל והנאה זו ועל זה מברכין ברוך אתה ה' בנוכח אלא דמכל מקום הסיום בלשון נסתר המוציא כו' וכן כל הברכות כי הכרת הנוכח הוא בדרך כלל מה שהוא מורשה מאבות. אבל בדרך פרט שיכיר בכל ענין הנוכח מהשם יתברך המורה לו באצבע לומר זה הדרך לכו וגו' כענין שהיה בימות הנביאים זה נסתלק. וזהו ששאל מהיכי קשרו כו' פירוש אם אתה מכיר בפרט נתינת השם יתברך לחם לכל בשר ולדעת מהיכן הוא ההתחלה שהתחיל השם יתברך להכין לך לחם ומזון שעל זה תברך לו בפרט. והיה אפשר לר"א לסבור סברא זו מהיכן דקדים בישולא מעצמו גם כן דזה שכל פשוט דמהיכן שמקדים לאפות כבר קדם להיות מוכן למאכל אדם. רק כל הלכות של חכמי התלמוד לא היה אלא מדברים המושגים בהתגלות לבם ולא מן השכל לבד שזה אין נקרא חכמה כלל באמת. וכל זמן שלא היה בהתגלות לבבו הכרה זו שהיכי דקדים בישולא השם יתברך מקדים להכין לו המזון אז לא היה יכול להורות דמברך המוציא שם דאין דברי חז"ל והלכות שלהם כמנהגים הקבועים באיזה ספר מוסר מצד השערת שכל. דאם כן מה היה ההבדל בין התלמוד המקודש לספרים אחרים מחכמי ישראל. אבל כל הלכות שלהם הוא רק מהתגלות הלב עד שנפתח הפה בהכרח לומר הלכה זו שאי אפשר כלל בענין אחר. והיינו על ידי הרגשת הנוכח דהשם יתברך בפרט כל דבר עד שירגיש באמת בלבבו איך השם יתברך ברגע זו שליט בכל והוא אופה פתו ומכין מזונו ולולי הוא לא היה לו לאכול עד שממילא נפתח פיו לברך המוציא בדוכתי דקדים בישולא על ידי הרגשה ברורה ומפורשת בלב כזו אפשר לחדש אותה הלכה להיות הלכה קבועה אחר כך בתלמוד. כידוע דכל דבר שכבר היה אחד שהרגיש בירור אור זה על בוריו כבר נפתח שער אותו האור בעולם. והוא פתוח אחר כך לכל דזה כל ענין עסק הדורות שקבע השם יתברך אף על פי שהם מתקטנים והולכים. לפי שכל האורות שנפתחים בכל דור ודור על ידי אנשי סגולה מחכמי ישראל אין נסתמים עוד והם פתוחים לעולם ונעשים הלכות קבועות לכל ישראל. ולפיכך אף על פי שדורות אחרונים קטנים מכל מקום יש להם מעלה זו דננס על גבי ענק. כי כבר פתוחים לפניהם כל שערים שפתחו קדמונים והם מחדשים והולכים לפתוח שערים אחרים. אף על פי שהם קטנים מאד מכל מקום הם במעמקים יותר. כי הם כבר עברו שער בנפשם שנפתח לראשונים. וכל הלכות שהוא מאור המאיר בלב לכל אחד מחכמי התלמוד בפרט כבר נקבעו לאורות והלכות קבועות לכל ישראל. כי מיד שנפתח אותו אור ללב חכם פרטי לבבות כל ישראל מחוברות כלב אחד ומיד הוא פתוח בלב כולם כל אחד כפי מדריגתו עד קטנות המדריגות. וכטעם (מו"ק כה.) היה היה שהיה כבר בארץ ישראל יוכל להיות אחר כך אף בחוץ לארץ שהוא שפל המדרגה והעלם אור מכל מקום אותו אור שכבר נפתח אין נסתם עוד. וזה השער לה' צדיקים וגו' ועמך כולם צדיקים. והלכה הזו דמהיכן קשרו המוציא שהוא פתיחת אור דהכרת נוכח בכל פרט ופרט זה אי אפשר אלא על ידי דרגא דנבואה. וזה שאמר לו מנשה חברא כו' דכפי החסרון שלו כך היה השלימות גם כן בהשגת נוכח דהשם יתברך כמראה באצבע כי גם כל מעשינו פעלת לנו. וביקש ממנו שיאמר לו וידרוש בשמו בפירקא פירוש האמירה אינו סיפור דברים רק שיאיר לו אור זה בקרב לבבו דזה היה כל לימודם תלמיד מרבו שהרב היה מגלה לו תעלומות לבו ונפתח הלב של התלמיד גם כן דדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. דלכן לא נכתב תורה שבעל פה דתורה שבעל פה הוא לבו ומה שבלב אי אפשר לכתוב. כמו שאמרו בסנהדרין (לה.) ורק הפה קולמס הלב הוא יכול להכניס בלב חבירו ותלמידו גם כן. וזה שביקש ממנו שיגלה לו אור זה בקרב לבבו כדרך רב לתלמיד ואז ידרוש בפירקא פירוש שיפרסם זה בלבבות כל בני ישראל מאחר שיפתח זה בלבבו. וידרוש משמו כי התגלות אור זה הוא על ידי התדבקות רוחיה ברוחא דלולי כן לא נתגלה זה ללבו דר"א. כי הוא מאור הנבואה שכבר נסתלק ולא היה אפשר להתגלות הלכה זו רק בחלום שהוא אחד מששים בנבואה (כמ"ש ברכות נז:) [וגם ירבעם היה לו מדרגה זו דהכרת הנוכח בכל פרט ופרט והוא דרגא דיוסף כמו שכתבתי במקום אחר על פסוק כל אשר הוא עושה וגו' ואמרו ז"ל (בראשית רבה סוף פרשה פו) נכנס ומלחש יוצא כו' רצה פושרין כו'. והוא גם כן ענין העגל אלהים אשר ילכו לפנינו שיהיה בליטה לעין בכל פרט. ולכך עגל ראשון נעשה על ידי טבלא דעלה שור דארונו של יוסף כמו שאמרו ז"ל (מדרש תנחומא תשא יט). וכן עגלי ירבעם שהיה מזרעו כי כפי השלימות כן החסרון כנ"ל. והתחלת תיקונו כפי דורשי הרשימות היה כאשר התחיל לעורר אור משיח בן יוסף שהוא מזרעא דירבעם מאביה כמו שאיתא (בזוהר חדש בלק דף נו)].
