ובספר חכמה ומוסר מהסבא מקעלם (חלק א' מאמר ע"ד) ביאר בזה את דברי הברייתא במס' שבת (דף ע"ה ב'), "תנו רבנן, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב", שיש לתמוה מה חידש רבי מנחם ברבי יוסי, והלא אנו רואים בעצמנו שבזה מוחק חמור מכותב. וביאר הסבא מקעלם שמלאכת מחיקה אסורה מדאורייתא רק אם היא על מנת לכתוב [כמבואר במשנה במס' שבת (בדף ע"ג א'), "הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות"], ונמצא שמלאכת מחיקה היא הכנה למלאכת כתיבה, ומטעם זה אם מחק אות אחת על מנת לכתוב במקומה שתי אותיות חייב, שאע"פ שהמלאכה בעצמה היא רק אות אחת שהיא חצי שיעור, אבל היא הכנה לשיעור שלם של כתיבת שתי אותיות, ונמצא שבאופן זה ההכנה חמורה מהעבירה. וזהו כוונת רבי מנחם ברבי יוסי שאמר "וזה חומר במוחק מבכותב", שמהלכה זו יש ללמוד את חומר הענין של הכנה לעבירה שלפעמים היא חמורה מהעבירה עצמה.

ואפשר לי לומר ממה דנקט שם והשומטו בשבת דהל"ל העשאו לכן קרוב לומר כמ"ש בגמ' זה חומר במוחק מבכותב דמוחק אות גדולה כדי לכתוב ב' חייב ה"נ נהי דלא מחייב העושה אפי' ב' תכיפו' לולי שקשר דבכה"ג מיירי אותה משנה מ"מ השומטה מחשבתו מחייבו דעכ"פ מיירי ש"מ לתפור ב' תפירו' דזולת זה ודאי לא מתחייב ואחר דמצינו דהוי חיבור לענין כלאים לכן השומטה חייב ולא יאמר הקורא כי הוא דוחק עד שיראה ישוב נכון ומרווח ממנו.

במלאכת אוכל נפש ביו"ט יש ג"כ אותה החקירה, אם זהי בבחינת שתי סבות המתנגדות זו לזו, סבת האיסור היא המלאכה וסבת ההיתר האוכל נפש, והסבה השניה מבטלת את הראשונה, כמו אותו הציור של פקוח נפש דוחה שבת, שבודאי סבת האיסור יש, אלא שהפק"נ הוא סבה לסלק את האיסור, וכאן ביו"ט מסלק את האיסור לא רק פקוח נפש אלא סתם אוכל נפש. וגם ההבדל הזה ששם בשבת הוא בבחינת דחוי וכאן ביו"ט הוא בבחינת היתר, כמו אותה המחלוקת אי טומאה דחויה היא בצבור או טומאה הותרה בצבור, אבל גם אם אמרינן דטומאה הותרה בצבור נתבטל רק המסובב שבטומאה, אבל עצם סבת הטומאה לא נתבטל כנ"ל, או שכאן במלאכת אוכל נפש ביו"ט זהי בבחינת העדר הסבה, כלומר, דיש הבדל בין יו"ט לשבת בסבת האיסור גופה, דבשבת האיסור הוא במלאכה סתם, אבל ביו"ט כל האיסור הוא רק במלאכת עבודה, ומלאכת אוכל נפש לא נקראה מלאכת עבודה.