יְֽהֹוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃

ראשית דרכו. קודם בריאתו של עולם:

תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ״, וּכְתִיב: ״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם״.

תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ״. יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד דִּכְתִיב: ״עַם זוּ קָנִיתָ״ — וְאַתָּה אָמַרְתָּ הַעֲבִירֵם בְּאוּמָּה אַחֶרֶת!

חמשה קנינין קנה הקב״ה בעולמו ואלו הם תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בית המקדש קנין אחד. תורה מנין שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו שמים וארץ מנין שנא׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו׳. אברהם מנין שנא׳ ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל מנין שנאמר עד יעבור עמך ה׳ עד יעבור עם זו קנית ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. ובית המקדש מנין שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך ואומר ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו וכולם לא בראם הקב״ה אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ואומר ה׳ ימלוך לעולם ועד

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶן שֶׁנִּבְרְאוּ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. הַתּוֹרָה וְהַכִּסֵּא הַכָּבוֹד, נִבְרְאוּ. תּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז וגו'. הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, הָאָבוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, י): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר וגו'. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד, ב): זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו'. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, יז): יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם וגו'. רַבִּי אַהֲבָה בְּרַבִּי זְעִירָא אָמַר אַף הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צ, ב): בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ, וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וגו', אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם, אִם הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְאִם כִּסֵּא הַכָּבוֹד קֹדֶם לַתּוֹרָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו', קוֹדֵם לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צג, ב): נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמְרוּ, מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן, פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין, בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי. כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי בַּנָאי, הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יט): ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ וגו'. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּזְכוּת משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָה אָמַר, בִּזְכוּת שְׁלשָׁה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם, בִּזְכוּת חַלָּה, וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת, וּבִזְכוּת בִּכּוּרִים, וּמַה טַּעַם, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָא חַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, כ): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם, אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא מַעַשְׂרוֹת, הֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (דברים יח, ד): רֵאשִׁית דְּגָנְךָ, וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא בִּכּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו'.

ולפי עניני הנ"ל יתבאר כי הכל אמת. מעלת בני עליה אשר נשמתם מצד הקדומה היא יותר גדולה ממעלת התורה במקומה בסוד ישראל עלו במחשבה והם בני עליה. וכן מרומז במדרש קהלת (א, ט) בפסוק (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת כו'. איתא שם, אמר רשב"י, כתיב (ישעיה סה, כב) כי כימי העץ ימי עמי, ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל, או ישראל בשביל תורה. לא תורה בשביל ישראל. אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים. ישראל שנבראו בזכותן, על אחת כמה וכמה. וכן משמע בב"ר (א, ד), אמר ר' אבא בר כהנא, התורה קדומה לכסא כבוד שנאמר וכו'. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך וכו' עיין שם. ועל נשמות רוב בני אדם אזי מעלת התורה על נשמתם, הרי נשלם עיקר ב' כי התורה נשמת ישראל:

בִּדְבַ֣ר יְ֭הֹוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם׃

ויאמר. אמר הגאון כי פי' ויאמר כמו וירצה ואילו היה כן היה ראוי להיות אור. רק הוא כמשמעו וכן בדבר ה' שמים נעשו. כי הוא צוה ונבראו. והטעם כנוי על המעשה שלא היה ביגיעה. ועל דרך משל מלך ומשרתיו:

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״.

עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחׇכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃

אָמַר רִבִּי חִיָּיא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:י״ב ונא) עוֹשֶׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ. מַאי עוֹשֶׂה אֶרֶץ (בכחו. עשה ארץ מבעי ליה. אלא עושה ודאי תדיר ומתקן קודשא בריך הוא להאי ארץ) דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא. בְּכֹחוֹ דָּא צַדִּי''ק. מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ. תֵּבֵל דָּא אֶרֶץ דִּלְתַתָּא. בְּחָכְמָתוֹ דָּא צֶדֶק דִּכְתִיב וְהוּא (תהילים ט׳:ט׳) יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. עוֹשֶׂה אֶרֶץ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהוּא מַתְקִין אַרְעָא וּמַתְקִין אָרְחוֹי. וּבְמָּה. בְּכֹחוֹ כִּדְקָאֲמָרָן.

הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינוֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃

הלא תדעו. בשיקול הדעת שהוא העיק':

הלא תשמעו. שילמדוהו אותם אחרים:

הלא הוגד מראש. וזה למטה מכל הדעות:

מראש. מיום היותכם, ואם אין לכם דעת, הלא הבינותם מוסדות הארץ:

ומן הכתוב מה שאמר (שם מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ואמר (תהלים ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה ואמר הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״א) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם וגו׳ ‎‎ואמר (שם מב) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות ואמר (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו ואמר (שם ב) החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך ואמר (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו.

היושב על חוג. מגזרת ובמחוגה (ישעיהו מ"ד י"ג), והטעם הכלי העושה החוג, והוא הקו הסובב בעגול, והנה לעד כי הארץ עגולה לא רבועה, ואם אין צורך לפסוק, כי הדבר ידוע בראיות גמורות, וטעם היושב שהכל מלא כבודו:

הַיֹּשֵׁב֙ עַל־ח֣וּג הָאָ֔רֶץ וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כַּחֲגָבִ֑ים הַנּוֹטֶ֤ה כַדֹּק֙ שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת׃

אָֽנֹכִי֙ עָשִׂ֣יתִי אֶ֔רֶץ וְאָדָ֖ם עָלֶ֣יהָ בָרָ֑אתִי אֲנִ֗י יָדַי֙ נָט֣וּ שָׁמַ֔יִם וְכׇל־צְבָאָ֖ם צִוֵּֽיתִי׃

אנכי. ואיך תצוני על בני, וכל העולם שלי הוא, כי אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני הוא שידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי ונבראו, הטעם משל לדבור, וכן כתיב כי הוא צוה ונבראו (תהלים קמ"ח ה'):

שואל למה לא נזכר בריאת המלאכים במ"ב.
השאלה הב' למה לא נזכרה במעשה בראשית בריאת המלאכים הרוחניים בהיותם שלישו של עולם, והחלק הראשון והמשובח ממנו האם נאמר כמו שחשבו אנשים מהמעיינים שאין שם שכלים נבדלים מחומר כי אם הסבה הראשונה ית' שהוא לבדו מניע הגלגלים כלם, והיה הכדור המתנועע אחד והמניע אחד. הנה זה מלבד שהוא שקר כפי העיון האמיתי הוא כפירה כפי התורה שפרסמה מציאות המלאכים בספור האבות ובהגעת הנבואה לנביאים. ובדברי דניאל, נקבו בשמות גבריאל ומיכאל, וקבלו חכמי' ז"ל שהם נבראו בתחלת הבריאה, כיתר הדברים הנבראים כלם, שהרי כתיב הללוהו כל מלאכיו. כי הוא צוה ונבראו, ולכן אמר בתורה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כי בכלל צבא השמים, הם השכלים המניעים אותם, וכמו שאמר (מלכים א' כב. יט) ראיתי את ה' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו שהם המלאכים, ועליהם אמר ישעיה ע"ה (ישעיה מה. יב) אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. ובנבואה זכר ישעיה ג"כ שרפים עומדים ממעל לו, שקרא המלאכים בשם שרפים, לפי שהיה שליחותם לשריפה כמו שאמר והבית ימלא עשן, ואיך א"כ נכחיש מציאות'. והנה הגרמי' השמימיים, קצרה התורה בספור עניניהם, אבל עכ"פ העידה בכלל בריאתם. ויקשה א"כ, למה זה לא זכרה גם כן בדרך כלל בריאת השכלים הנבדלים, היושבים ראשונה במלכות, וכי חפשתי את כל כלי המפרשים בדבר זה, ראיתי שרש"י לא דבר בזה כלום, אך אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כסא הכבוד עומד באויר ומרחף ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו ע"כ. ולא ידענו מהו זה כסא הכבוד אשר זכר הרב, האם הוא שם לקבוץ המלאכים, ומה היה להם באויר, ולמה לא נזכר בהם בריא'. אמנם הראב"ע כבר הודעתיך מכוונתו, שלא נזכר במ"ב דבר מן העליונים, ושאין זה דעת התורה האלהית, והרמב"ן כתב וז"ל, ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש בתורה, אבל אם תזכה ותבין סוד בראשית, ולמה לא הקדים לומר אלהים ברא בראשית, תדע כי על דרך האמת יגיד הכתוב בתחתונים, וירמוז בעליונים, ומלת בראשי' תרמוז בחכמה ע"כ. ור"ל שבראשית, תורה על ספיר' חכמה שהיא היתה ראשי' הבריא', כמו שאמר ה' בחכמה יסד ארץ, ויפרש מלת אלהים על המלאכים, ויהיה פירש הכתוב הזה, שבראשית וחכמה עליונה, ברא רוצה לומר הבורא יתברך, שלא נזכר בכתוב הזה, ג' מדרגות מהנמצאים שהם אלהים, רוצה לומר המלאכים הרוחניים, והשמים שהוא שם לכל הגלגלים, והארץ שהוא שם השפלים כלם, שהם שלשת חלקי הנמצא השכלי', השמימיי, והחמרי השפל הזה, ולכן לא אמר הכתוב אלהים ברא בראשית, לפי שהיה אלהים כפי זה הפירוש נברא, ולא בורא, וכן פירשו רבינו בחיי. וגם הדעת הזה אינו נכון, לפי שבכל מעשה בראשית, נזכר שם אלהים כנוי לבורא יתברך, ואיך א"כ יפורש שם אלהים הראשון שבתחלת התורה, על המלאכים הנבראים, ושם אלהים שבשאר הפסוקים על הבורא, סבת הסבות יתברך, או נפרש כל אלהים שבא במ"ב על המלאכים, והם היו הבוראים, והוא מגונה מאד. כי אל הסבה הראשונה יתברך, נתיחסה הבריאה כלה בעצם, ובלי אמצעי לא לשום דבר מנבראיו, גם שכפי זה הפירוש יחסר בכתוב שם הבורא, שיאמר בראשית ברא, ולא יזכור מי הוא הבורא. ועם היות שנסבול החסרון אשר בזה בשאר הפסוקים, (עמוס ו' יב) אם יחרוש בבקרים (איוב ג' ט) כי לא סגר דלתי בטני, אינו ראוי שנסבלהו בפסוק הראשון מהתורה, שבו עקר אמונת חדוש הבריאה. ועוד כי אם היה אלהים מכלל הנבראים, היה ראוי שיאמר בראשית ברא את אלהים את השמים ואת הארץ, כי את הוא סימן הפעול, ולכן היה ראוי לסמכו למלת אלהים אם היו נבראים, כמו שנסמך לשמים ולארץ. ואחרי רואי כי אין מענה בפי שלשת האנשים האלה, שלמים הם אתנו מפרשי התורה. דברתי אל לבי אלכה אל הגדולים חכמי הגמרא, כי הם ידעו דרך ה'. וראיתי בבראשית רבה שאמרו אימתי נבראו המלאכים, רבי חנינא אומר בב' נבראו, שנאמר המקרה במים עליותיו וכתיב עושה מלאכיו רוחו'. רבי יוחנן אומר בחמשי נבראו, דכתיב ועוף יעופף על הארץ, וכתיב ובשתים יעופף. ואמרו שם בין על דעתיה דרבי יוחנן, בין על דעתיה דרבי חנינא, לא נברא ביום הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל הוא מותח בדרומו, וגבריאל בצפונו, והקב"ה מודד באמצע, אלא (ישעיה מ"ד כ"ד) אני ה' עושה כל, נוטה שמים לבדי, רוקע הארץ מי אתי. ואומר אני שבדעות האלה מבוארת החולשה, כי איך יתכן שיברא הקב"ה שמים וארץ מים רוח אור וחושך, קודם בריאת המלאכים לדעת רבי חנינא, אף שהראיה שהביא אינה מחוייבת, רוצה לומר שבעבור שנאמר עושה מלאכיו רוחות, אחרי המקרה במים, שיורה שנבראו בשני. כי הנה גם כן נאמר אחריו יסד ארץ על מכוניה, והיא לדעת כלם נבראת בראשון. ועוד שמאותו פסוק שמביא רבי חנינא, לא יתבאר שנבראו בשני, כי אם שנבראו אחרי הרקיע, ואפשר שיהיה זה בג' או בד' או אחר כך. ואמנם לדעת רבי יוחנן יקשה גם כן, איך היתה הגלות היבשה וצמיחת הדשאים קודם בריאת המלאכים. והראיה שהביא, היא גזרה שוה, וידוע שלא קבלה מרבו, עד הלכה למשה מסיני, כיון שבא חולק עליה, ולכן לא קבלה הרמב"ן. וגם הטעם שנתנו שניהם שלא נבראו בראשון, כדי שלא יאמרו שעזרו בבריאת העולם אין לו הכרח לדעותיהם שאם כן היה ראוי שתהיה בריאתם אחרי בריאת האדם פן יאמרו שהם השפיעו בו הנשמה. ומזה כלו יראה שאין הדעת הזה כפי הנראה מפשוטו מתישב בהיתר השאלה הזאת: גם נמצא בדבריהם ז"ל דעת אחר והוא שהמלאכים נבראו ביום ראשון בבריאת האור והטעם בזה הוא שהנבדלים מפני קוצר שכלנו להשיגם כפי אמתתם המשילה התורה ענינם לאור מפני רוחניותו והיותו סבה להשגת המראים כמו שאותם הנמצאים הנכבדים הרוחניים הם סבת ההשגה השכלי' עד שמפני זה נאמר עליו ית' (תהלים כ"ז א') ה' אורי וישעי ה' אור לי ולזה כוונו ז"ל באמרם במדרש תהלים אמר רבי סימון הבדיל הקב"ה האור לעצמו, משל למלך שראה מנה יפה אמר זו לעצמי כך כשבראו הקדוש ברוך הוא אמר אין שום בריאה יכולה להשתמש בו אלא אני הה"ד (דניאל ב כ"ב) ונהורא עמיה שריה וכבר פירש הרלב"ג המאמר הזה על זאת הכוונה להוכיח ממנו שאין אפשר שיפורש על האור המוחש כי איך יאמרו שהבדילו הקב"ה לעצמו ושאין שום בריה יכולה להשתמש בו אלא שאמרוהו על האור הרוחני השכלי. וכן תמצא שבב"ר חלקו רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר האורה נבראת תחלה ואחר כך שמים וארץ, וחד אמר שמים וארץ נבראו תחלה ואחר כך נבראת האורה. ואין ספק שלא היו חולקים באור הגשמי כי איך יסבול הדעת שיהי' האור המוחש נברא קודם שנבר' העולם כי הנה הוא מתפשט באויר מניצוץ השמש ומאיר על הארץ ואם עדין לא היה גלגל ולא שמש ולא ארץ ולא אויר איך יהיה נברא האור אלא שהיה דעתם ודבריהם באור ההוא על השכלים הנבדלים ומאמרים אחרים באו גם כן שם מורי' על זה עצמו. והרלב"ג בספר מלחמות שלו ובפירושו לתורה פי' האור הזה כפי הפשט על השכלים הנבדלים והוא בעיני דבר בלתי ראוי ולא מתישב כפי פשט הכתובים וזה מטענות. הא' כי למה יקצר מלקרא אותם מלאכי' או שרפי' או בשם אש כדרכו ויקראם אור בהיות האור הוא מקרה נמשך אחר מקרה התנועה והמלאכי' הם נכבדי' מהעצמי'. ומה שנא' בו ית' אורי וישעי אור לי הוא משל להצלה ולעזרה הבאה ממנו על דרך קומי אורי כי בא אורך העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. ומאמר ונהורא עמיה שריה על הידיעה הגלויה לפניו נאמר לא על המלאכים וראש הפסוק מוכיח על סופו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריה. ולכן עם היות ציור הנבדלים קשה על השכל האנושי הנה להיות מציאותם מפורסם בתורה היה ראוי לקראם בשמם: והשנית כי אם היתה בריאת המלאכים קודמת לשמים וארץ למה זה נזכרה בתורה אחרי כן בפסוק יהי אור. והפירוש אשר יעשו בזה בראשות ברוא אלהים את השמים ואת הארץ אמר אלהים יהי אור אינו נכון. שאם כן לא נזכרה בתורה בריאת שמים וארץ מכוונת לעצמה ואיך יאמר הכתוב מה שהיה קודם בריאת שמים וארץ אם לא זכר עדין בריא' והיה ראוי שיאמר בראשית אמר אלהים יהי אור ואחר כך יאמר וברא אלהים את השמים ואת הארץ. והטענה הג' שאם בא הכתוב לספר מה שהיה קודם בריאת שמים וארץ מה יהיה ענין והארץ היתה תהו ובהו כי בידוע הוא כי אם האור קדם לשמים ולארץ שקדם גם כן אל היו' הארץ תהו ובהו כי הקודם לעצמו הדבר קודם בהכרח למשיגיו ומה בא להודיענו: והרביעית שאם היה האור הנזכר ביום הראשון נאמר על המלאכים מה יהיה החשך שנזכר אחריו, ולמה קרא את האור השכלי יום ולחשך קרא לילה ואיך יעשה יום אחד מהאור והחשך היצדק כל זה על המלאכים והרלב"ג משיב על זה שהחשך הנזכר בפרשה הוא רמז למציאות החומר השפל שהוא בתכלית המרחק וההבדל מהאור הרוחני כי היה האור השכלי צורה ופעל גמור והחומר הראשון השפל הוא כחני חסר ושפל וחשוך בערכו אל הנבדלים ומפני קיומ' קרא אלהים לאור יום וקרא לחומר החשוך הכחני לילה לחסרונו. ושאמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד להגיד שבזה האור הרוחני עשה השם מדרגות חלוקות הולכות מהלך השלמות קצתם לקצתם כמו שהערב והבקר יתחלפו מדרגותיהם בפחות ויתר ובסוף הפסוק אמר יום אחד להגיד שזה היה פועל יום ראשון והדברים האלה הבל המה מעשה תעתועים לפי שמציאות החומר השפל לדעתו ולדעת כלם נכלל בשם ארץ. ואם עדין לא היה שם ארץ כיון שקדם בריאת האור לבריאת שמים וארץ לדעתו איך יאמר שהבדיל בינו ובין טבע הנבדלים שקרא אור גם שהחומר ההיולאני הזה המפרשים פעמים יקראוה ארץ ופעמים יכנוהו בשם תהו ובהו ופעמים מים ופעמים חשך והו' המור' שבחשך ילכו בענין ההוא. ומלבד כל זה הנה פסוק ויהי ערב ויהי בקר אי אפשר לישבו על נכון לפי שאף שיהיו מדרגות במלאכים לא יפול בהם שם בקר וערב ואתה תראה שכזה אמר בכל א' מימי בראשי' וגם בדבר שאין בו מדרגות כל שכן שלא אמר הכתוב ויהי באור ערב ובקר אלא ויהי ערב ויהי בקר סתם ואיך יוצדק זה בשכלים הנבדלים. ויותר קשה מזה אמרו יום אחד מבלי ענין ומבלי קשור כלל כיון שאינו סמוך לויהי ערב ויהי בקר ואין בו גזרה והוא אם כן מטעה לבעל הטעמים. וזה כלו מורה שהדעת הזה מהיות האור נאמר על המלאכים הוא יוצא מדרך האמת ואחשוב שחז"ל לא כוונו אליו באותם המאמרים שאמרו בענין האורה כי אם לאור אלהי שנברא לשעתו ונפסק כמו שיבא אחר זה:

ובמדרש תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, אמר רבי אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא במעשה בראשית שנאמר (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי מיד שנטו שמים כל צבאם צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר (דברים לב) האזינו השמים, צויתי את העורבים לכלכל את אליהו, שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר (דניאל ג) וריח נור לא עדת בהון, צויתי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר (דניאל ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו, צויתי את הדג שיקיא את יונה שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג, עד כאן במדרש פרקי רבינו אליעזר. המדרש הזה מוכיח שכל הנסים והנפלאות שעשה הש"י בכל הדורות על ידי הנביאים כבר הושמו בששת ימי בראשית בטבעי הדברים שנבראו כגון שתאמר ביום שני שנבדל הים הושם בטבע המים שיקרע לפני משה הים ולפני יהושע הירדן וכן לאליהו הנביא ולאלישע, וכן ביום רביעי שנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד ליהושע, ולפי זה לא היה שנוי הטבע בבריאה חדשה בשום דבר מששת ימי בראשית ואילך כי כל הנסים והאותות והמופתים שנעשו אחרי כן הכל הושמו בטבע כבר והמנהג שנשתנה לעיני הרואים לא היתה בריאה חדשה מן הטבע. ועוד דרשו רז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הם, פתיחת פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, המכתב, והלוחות. וראוי להתעורר במה שייחד י' דברים אלו לבין השמשות ושאר הנסים כלן הושמו בטבעי הדברים שנעשו בששה ימים הקודמים, והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש"י וזהו לשון נבראו שהזכירו החכמים כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע ולעיני הרואים שינוי טבע, וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש"י שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה כי כן היה ברצונו הקדום שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות.

ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ. א"ר מצינו בשלשה מקומות שהיו המלאכים מדיינין כנגד הקב"ה. באדם ובמשכן ובתורה. באדם מנין כשבקש לבראת את האדם נמלך במלאכים. אמר להם (בראשית א כו) נעשה אדם. התחילו לומר לו מה אנוש כי תזכרנו. אמר להם למחר תדעו חכמתו. כיון שבראו מה עשה הקב"ה כינס כל בהמה חיה ועוף לפני מלאכי השרת התחיל שואל להן שם כל אחד ואחד ולא היו יודעין. אמר להם הקב"ה מבקשים אתם לידע חכמתו של אדם שאני שואל אותו ואומר לי שמותן וקורא שמות לכולם. מה עשה כינס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניו שנאמר (שם ב יט) ויצר ה' אלקים מן האדמה. א"ר אחא והלא כבר נאמר (שם א כה) ויעש אלקים את חית הארץ. ומה תלמוד לומר ויצר. אלא להלן כתיב ויעש אלקים שבראן. וכאן כתיב ויצר לשון כינוס כענין שנאמר (דברים כ יט) כי תצור אל עיר. (בראשית ב יט) ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכי אין הכל צפוי לפניו. אלא מהו לראות מה יקרא לו. להראות למלאכי השרת חכמתו של אדם. ומה הוא שמו שהתקין לו הקב"ה הוא שמו שקרא אותו אדם הראשון שם לכל דבר. אמר לו הקב"ה ואתה מה שמך. אמר לו אני נאה להקראות אדם ולמה שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי אתה נאה להקראות ה' שאתה אדון על כל העולם לפיכך הוא אומר (ישעיה מב ח) אני ה' הוא שמי. שקראני אדם הראשון. מיד אמר הקב"ה למלאכים ראו חכמה שבלבו של אדם ואתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו. וכן את מוצא במתן תורה כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל התחילו המלאכים מדיינין ואומרים לפניו מה אנוש כי תזכרנו. ואמרו לפניו אישורך שתתן תורה בשמים למה שאנו קדושים ותורתך קדושה אנו טהורים ותורתך טהורה אנו חיים ותורתך חיים. אמר להם אינה ראויה להתקיים בכם שנאמר (איוב כח יג) לא תמצא בארץ החיים. וכי יש ארץ למעלה. והיכן היא מתקיימת בתחתונים שנאמר (ישעיה מה יב) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. ר' נחוניא בשם ר' יהודה אמר משל לאדם שהיה לו בן והיה אותו הבן חסר אצבע אחת והלך ללמדו אומנות (וכל עיסקה של אומנות) והיתה שם אומנות אחת שצריך כל האצבעות. אחר ימים בא אביו אצלו ומצאו שלא למד אותה האומנות. אמר לרבו לא למדתו אומנות זו. אמר לו אומנות זו צריכה כל האצבעות בנך חסר אצבע ואינו יכול ללמדה. כך אמר הקב"ה למלאכים אין התורה מתקיימת בכם למה שאין ביניכם פריה ורביה לא מיתה ולא טומאה ולא חולי אלא כולכם קדושים. וכתיב בתורה (במדבר יט יד) אדם כי ימות באהל. (ויקרא יד ב) זאת תהיה תורת המצורע. (שם יב ב) אשה כי תזריע. (שם טו יט) ואשה כי תהיה זבה. וכן (שם יא ט) את זה תאכלו. וכל הדברים האלה אין ביניכם. לכן נאמר (איוב כח יג) לא תמצא בארץ החיים. ועשה הקב"ה חסדו ונתן אותה למשה ככלותו לדבר כל הדברים אל המלאכים וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה ונשתברו הלוחות שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור תורה אלינו. וכשעלה משה לקבל פעם שניה את הלוחות אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם והלא אתמול עברו עליה שכתבת בה (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים. אמר להם הקב"ה בכל שעה קטיגטין ביני ובין ישראל והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנאמר (בראשית יח ח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הקב"ה למשה (שם כז) כתב לך את הדברים האלה. עד שאין להם מענה ותשובה. וכשביקש הקב"ה לשרות במשכן אמרו מלאכי השרת לפניו מה אנוש כי תזכרנו. רבי יהודה בשם ר' איבו ורבי יהודה ברבי סימון אמרו שניהם מפסוק אחד פיתקין היו משליכין שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק וגו'. כענין שנאמר (יואל ד ג) ועל עמי ידו גורל. ר' יודן ברבי איבו אמר אמר להן הקב"ה חייכם אני עושה שנאמר (חבקוק ג ג) כסה שמים הודו. תדע לך שכן הוא אומר (תהלים קמח א) הללויה הללו את ה' מן השמים. לכך אמר דוד ה' אדונינו מה אדיר שמך:

רבן יוחנן בן זכאי ורבי גמליאל ורבי ישמעאל ורבי אלעזר בן ערך ורבי אליעזר בן הורקנוס ורבי עקיבא היו יושבים ודורשים על מולד הלבנה, ואמרו דבר אחד אמר הקדוש ברוך הוא נבראו השמים למכון כסא מלכותו, שנאמר (תהלים לג, ו): "בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ", אבל בצבא השמים יגיעה הרבה נאמר בה, שנאמר (תהלים לג, ו): "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם", מה עשה הקב"ה נפח ברוח נשמת פיו ונבראו כל צבא השמים בבת אחת, שנאמר (תהלים לג, ו): "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם".

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי דְּהָא אִתְּמָר דְּכֵיוָן דְּיָדַע אַבְרָהָם אָבִינוּ חָכְמְתָא בָּעָא לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל שְׁאָר עַמִּין וְלָא לְאִתְדַּבָּקָא בְּהוּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלקֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וְגו', מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וַדַּאי, (מאי) רָזָא אִיהוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר. אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. אָנֹכִי דַיְיקָא כְּתִיב הָכָא אֲשֶׁר אָנֹכִי, וּכְתִיב הָתָם (ישעיה מד אנכי עשיתי ארץ. וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו.)

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ.

מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מְקַלְּסִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא גִּבּוֹר, וְהוּא חַלָּשׁ, חָכָם, עָשִׁיר, רַחֲמָנִי, נָאֶה, וּמַחֲנִיפִין לוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא (דברים י, יז), ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה (תהלים כד, ח), ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא (ישעיה מב, יג), מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' וְגוֹ' (ירמיה י, ו). אוֹמְרִין שֶׁהוּא עָשִׁיר, וְהוּא יוֹתֵר, הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְגוֹ' (דברים ג, יד). וּכְתִיב: אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ (תהלים צה, ה). לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א). לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב (חגי ב, ח), הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה (יחזקאל יח, ד).

בורא קצות הארץ. כבר פרשתי בסדר בראשית [א' א'] כי בורא קרוב מגזרת גוזר, וטעם קצות הוא הקו הסובב, ועל דעת אנשי תושיה, כי הקו איננו גוף. ואחר שהוא השם עומד לעולם, והנה הארץ לעד שהוא מעמיד אותה תמיד בתוך הגלגלים על בלימה:

אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיׇסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃