(ג) ופתח התיבה בצידה תשים: תחלה נבאר מה שאמרו בגמרא בכל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן וכו' ויש להבין זה ע"פ הקדמה זו דאי אפשר לחושך בלא אור ולרע בלא טוב כי האור יוצא וניכר מתוך החושך וכן הטוב יוצא מן הרע אך שהוא מכוסה ובהעלם שם וצריך לברר הטוב שיהיה הרע נדחה והטוב עולה למעלה ועפ"ז תבין מ"ש בספרים הקדושים של הרב הגאון מוה' יעקב יוסף הכהן בשם אא"ז נ"ע על משנה במסכת אבות ארבע מדות בהולכי לבה"מד וכו' עיי"ש וכן הוא בתפלה כשלפעמים בא לאדם מ"ז לכסות ממנו אור תורה ועבודה ח"ו אבל מן שהוא חכם עיניו בראשו ויבין כי יש אור גדול מכוסה ונעלם בתוך אותו החושך כי לית אתר פנוי מיניה וכאשר יבין זה ומאמין זה באמונה שלימה אז יתחזק בעבודתו ובאור החיים והטוב ובזה הוא מזכך ומברר הטוב מהרע שהרע נדחה היינו העכירות והפסולת ממש נדחה ונופל והטוב עולה למעלה וזהו סוד ר"ה והג' ספרים הנפתחין בר"ה והבן וכן הוא בכל דבר ודבר וזה י"ל כוונת מאמר חז"ל בכל מקום שפקרו המינים היינו שהביאו ראיה מן התורה על מינות ר"ל תשובתן בצדן היינו בצד החושך שלהם שם יש אור גדול בהעלם שמורה בהיפוך על אמונת הש"י ב"ה רק שהוא נתכסה ואינו נגלה מחמת שהחושך מכסה אותו
א"ר יוחנן כ"מ שפקרו המינים תשובתן בצידן (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו (ואומר) (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו (בראשית יא, ז) הבה נרדה ונבלה שם שפתם (בראשית יא, ה) וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל (בראשית לה, ז) כי שם נגלו אליו האלהים (בראשית לה, ג) לאל העונה אותי ביום צרתי (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם
(ד) וְתוּ דְּלָא מִתְיַשְּׁבָן מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא תַּמָּן. דְּלֵית נְהוֹרָא אֶלָּא הַהוּא דְּנָפִיק מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא, דְּכַד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא דָּא, אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, וְאִתְיָיקָּר בִּיקָרֵיהּ. וְלֵית פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא, וְלֵית טוּבָא אֶלָּא מִגּוֹ בִּישָׁא. וְכַד עָאל בַּר נָשׁ בְּאוֹרַח בִּישָׁא, וְשָׁבִיק לֵיהּ, כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, וְעַל דָּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא טוֹב וָרָע כַּחֲדָא, וּלְאִסְתַּלְּקָא לְבָתַר בְּטוֹב, וְלֵית טוֹב אֶלָּא הַהוּא דְּנָפַק מִגּוֹ בִּישָׁא. וּבְהַאי טוֹב, אִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ, וְדָא אִיהוּ פּוּלְחָנָא שְׁלִים.
(יג) אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:
(13) There are four types of charity givers. He who wishes to give, but that others should not give: his eye is evil to that which belongs to others; He who wishes that others should give, but that he himself should not give: his eye is evil towards that which is his own; He who desires that he himself should give, and that others should give: he is a pious man; He who desires that he himself should not give and that others too should not give: he is a wicked man.
(יד) אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:
(14) There are four types among those who frequent the study-house (bet midrash):He who attends but does not practice: he receives a reward for attendance. He who practices but does not attend: he receives a reward for practice. He who attends and practices: he is a pious man; He who neither attends nor practices: he is a wicked man.
ושמעתי ממורי זללה"ה פירוש בזה, על פי ביאור משנה דאבות (פ"ה מי"ג) ד' מדות בנותני צדקה וכו'. והקושיא מפורסמת איך הוא ד' מדות, דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני הצדקה. וכן (שם פ"ה מי"ח) ד' מדות בהולכי לבית המדרש וכו'. וביאר לי שאלת חלום וכו', [...] אמנם יש תועלת ויתרון לאור מן החשך, דהיינו מעלת יתרון האור ניכר מצד החשך, וכן החכם מצד הטיפש, וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודע מכח השכחה, אם כן נעשה זה כסא לזה, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם. [...] ובזה יובן כי יש ד' מדות בנותני צדקה, כי זה שאינו נותן נעשה כסא להנותן בדרך הנ"ל, ודפח"ח.
וכן יש לומר הרמז בפסוק כאן ע"פ מה שהאיר אא"ז נ"ע תיבה מרומז על מלה שה א נקרא תיבה וכמ"ש צוהר תעשה לתיבה ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התיבה שתוצא מפיך והאריך בזה וזש"ה כאן אם תראה שלפעמים נתכסה האור ואינו נראה וניכר כלל ואינו יודע מה לעשות לפתוח הכיסוי שיתגלה האור ע"ז אמר ופתח התיבה היינו הפתח לפתוח התיבה והמלה שלא תהיה סגורה ואטומה בסוד נאלמתי דומיה ח"ו בצדה תשים היינו אם תחפשנה תמצא פתח להתיבה בצדה דייקא היינו באותו החושך עצמה בוודאי ישאור גדול רק שהוא בהעלם כנ"ל ולא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא וכו' כי קרוב הדבר מאוד בפיך והבן:
ריב"ש ע"ה אמר צוהר תעשה לתיבה. שתהא התיבה מצהיר עכ"ד. כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתיחדים זע"ז, עם אלהו', ואח"כ מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה התיבה, ומתיחדים יחודים אמתיים באלהות. וצריך כל אדם לכלול נשמתו בכל בחי' ובחי' ואז מתיחדים כל העולמות כא' ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול אין שיעור.
וזהו תחתים שנים ושלישים וכו', דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו'. וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה, עולם הדבור, מדברת, והוא שיש לה צוהר, שתצא בבהירות ולעשות נחת רוח ליוצרו. וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקראת ח"ו נרגן מפריד אלוף.
ואל אמה תכלנה מלמעלה היינו אימה. או יש לומר, אחר שיצא התיבה מפיו א"צ לזכור אותה להלן, הענין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה. וכמוה יעשה כן בא אתה וכל גופך אל התיבה.
ובספר 'אור תורה' להמגיד הגדול ממעזריטש מוסיף כאן: "ויחשוב שמחה בהדיבור כשהוא מדבר". עכ''ל
הכיוון של הדברים הוא שאני ארגיש את העוצמה של המילה בשעה שאני מבטא אותה. היא עולה לה הלאה, היא פורחת לה. היא מגיעה כביכול לתעודתה. ואחר כך, כשהיא עושה את שלה, זה כבר לא ענייני. "ּבא אתה וכל ביתך אל התיבה". שתכניס את כל כולך בתוך ההגייה. הכוונה היא לא בצעקה או התאמצות אלא אדרבא, הבעש"ט אמר לנו שההגייה אמורה להיות דווקא בלחש (עיין בהמשך עמוד התפילה, אות סט). אין כאן רעש וצעקות, לפעמים צעקה חוסמת את המחשבה ומבזבז את כוחות האדם לריק. לפעמים אתה אתה רק אמור ללחוש בדביקות, לצעוק בלחש "צעק ליבם אל ה', וכדלהלן.


