Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareוַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃
(22) Then Moses caused Israel to set out from the Sea of Reeds. They went on into the wilderness of Shur; they traveled three days in the wilderness and found no water.
הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א') – לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם:
ויסע משה AND MOSES CAUSED [ISRAEL] TO JOURNEY — He made them journey against their own will, because the Egyptians had adorned their horses with ornaments of gold and silver and with precious stones, and the Israelites were finding these in the sea. Greater, indeed, was the booty they obtained at the Red Sea then the booty they had brought out of Egypt — as it is said (Song 1:11) “Circlets of gold (the booty of the Sea) will we make thee together with the studs of silver” (which we brought forth from Egypt) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 12:36). On this account he was compelled to make them journey on against their will.
דק״ל דהול״ל ויסעו מים סוף כדכתיב בכל מסעי ב״י דכבר ידוע שמשה היה המסיע והמנהל? ומשני דקמ״ל דאחר שמצאו כל אותו הממון בים לא היו רוצים לצאת משם שהיו סבורים שבכל יום ויום הים יוציא להם כמו היום, והכי אי׳ בילקוט שא״ל משה מה אתם סבורין שבכל יום ויום מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות? עמד והסיען בע״כ:
וי"ל שלא היה בדעתם לכנוס אל המדבר, רק רצו לעשות להם מושבות אצל הים וחופי אניות ומרעה צאן, והסיעם בע"כ, ויצאו אל מדבר שור הוא המדבר שבאו משם לים סוף:
אולי כי ישראל לא היו רוצים לצאת וליסע אל המדבר. אלא שהיו רוצים לשוב בדרך אשר באו בו וללכת למצרים ליקח ארצם ולהנקם מאויביהם, כי היו יודעים מוצא הערים וידעו שלא נשארו בכל הארץ אלא טף ונשים, ורצו לילך שם להחריב את הארץ ולהודיעם כח ה׳ ויכלתו. ומשה כשראה שהיו עוברים בזה מאמר השם הסיעם בעל כרחם אל מדבר שור; ובמדרש הנעלם אמרו כי לא היה זה בסיבת ביזת הים ולא בסיבה אחרת, אלא לפי שישראל השיגו מעלה והשגה גדולה בראיית השכינה. כאומרם זה אלי ואנוהו עד שנהנו כולם מזיוו. ואכלו משולחנו לחם אבירים. והתנבאו נבואות גדולות עתידות. עד שלזה הטעם לא היו רוצים ליסע משם. לראות ולהשיג השגה יותר שלימה. וזהו ויבאו מדבר שור. לראות אם יוכלו לראות ולהשיג ולשור ולהסתכל במראה השכינה. והוא כמו תשורנו ולא קרוב. ולא יכלו לראות יותר. וזהו וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חיים. ואין מים אלא תורה כמאמרם ז"ל:
וילכו דרך שלשת ימים ולא מצאו מים. הדרך היה מהלך ג' ימים. והם הלכו ביום אחד וחסרון המים היה יום אחד שאין טבעו של בשר ודם להתקיים ג' ימים בלא מים. אף כי הטף והנשים מעוברות ומיניקות שהיו בהם:
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. The distance covered was one which normally requires three days’ travel. They covered this distance in the space of only one day. This means that actually the period that they were without water was a single day. It is not normal for people, and especially such a large body of people, to keep marching for three days without having any water.
כשיצאו ישראל ממצרים נטלו מים מתוקים בכליהם כלו המים נתרעמו להם מיד שנא' וילונו העם. היה להם להמלך מיד ולא עשו אלא נתרעמו מיד. ד"א וילכו שלשת ימים דורשי רשומות אמרו ג' ימים הלכו במדבר ולא מצאו תורה שנמשלה למים ולפיכך מרדו, והילכך התקינו הקדמונים להיות קורין בתורה שני וחמישי שלא יהו שלשה ימים בלא תורה:
וילכו שלשת ימים, “they walked for a period of three days;” when the Israelites had left Egypt they had taken vessels containing drinking water with them. As soon as they ran out of water they raised their voices complaining (verse 24) Instead of displaying a minimum amount of patience, they complained immediately. An alternate interpretation: the expression וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, is an allegory; the people had been hoping to find Torah=מים=life sustaining water, but were sorely disappointed not to have found it, so they complained. In Isaiah 55,1, Torah has been equated with water. This is the reason why Ezra introduced the custom to read publicly from the Torah every Monday and Thursday, so that the people would not have to go without listening to a Torah reading for three successive days. (Talmud, tractate Baba Kamma, folio 82)
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. אין מים אלא תורה, ולכן עזרא תיקן לקרוא בשבת ובשני ובחמישי בתורה שלא יהיו ג' ימים בלא תורה. ולמה תיקן לקרוא במנחה בשבת? שלא יהיה בין כהנים ולויים וישראל מריבה שלא היו שוים כהנים ולויים עם ישראל, שישראל קורין חמשה בשבת שחרית, ובשני ובחמישי שנים, הרי שבעה. וכהנים ולויים הם ו'. לכך תיקנו מנחה בשבת ואז הם שמנה:
והיותר נכון בעיני הוא שמפני שהיה הקב"ה עתיד לתת להם בסיני תורה ומצות הוצרך במסעות הראשונות האלה להביאם בצרות ומצוקות באופן שיתחננו לפניו והוא ימלא את צורכם וידעו כי יש אלקים בישראל שהוא המוציא נוזלים מסלע וגם לחם יוכל תת כי הכל בידו כחומר ביד היוצר, ובזה יקנו למוד מועיל שבצר להם ישחרונהו וימצא להם. הנה א"כ להדריכם בשלמות האמונות והדבקות עמו ית' צריכים לקבול התורה והביאם בנסיונות אלה ומפני זה לא קבלו עונש כלל על דבריהם אשר דברו בזה לפי שמרוב שיחם וכעסם דברו... ואמר וילונו העם על משה לאמר מה נשתה להגיד שלא הכעיסוהו בדברי' רעי' ולא אמרו לו תנה לנו מים לשתות לפי שהיו עדין עיניהם מלאים מיכולת השם וחסדיו אשר עשה עמהם להפליא בים ולכן לא דברו בזה דבור שלא כהוגן בפעם ההוא ולא היתה תלונתם על צד התרעומת אלא כאומר אדוננו הביטה וראה במים האלו מה נשתה מהם כי הם מרים ועבים וגסים ואינם ראויים לשתות. ולכך לא נענשו על התלונה הזאת גם מרע"ה כשזכר להם עונותיהם במשנה תורה אמר (דברים ט' כ"ב) ובתבערה ובמסה ובקברו' התאוה מקציפים וגו' לא זכר מרה לפי שבמרה כהוגן שאלו כיון שסבלו צמאון שלשת ימי' בימי הקיץ ואח"כ מצאו מים מרים, ולבד אמרו מה נשתה ר"ל עיין כמה צער יש לנו כי אין המים האלו ראוים לשתות. ומשה צעק אל ה׳ לפי שראה צרת העם ומצוקתם כי רבה היא ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים וחז"ל אמרו שהיו המים קודם לכן מתוקים ונמרדו אז, והיה כל זה לנסיון ולקבוע בנפשם מדת הבטחון:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה׳ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃
Go proclaim to Jerusalem: Thus said GOD:I accounted to your favorThe devotion of your youth,Your love as a bride—How you followed Me in the wilderness,In a land not sown.
