מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ. וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה. אָמַר: אִם שֶׁלִּי הֵם — הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם?! אָמַר לוֹ: נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת — אֵינָהּ מַתָּנָה. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ — אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד, דַּהֲוָה סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִילָּתוֹ. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא״. אֲבָל אָמַר לֵיהּ: ״שֶׁיְּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּבֹא אַבָּא״ — ״מִדַּעְתְּךָ״ הוּא דְּאָמַר לֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמְרִין לַהּ, אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ״ הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל אֲמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — מוּתָּר. אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.
מַתְנִי' עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת וְאֵין לוֹ אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְיֵשׁ לוֹ אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ וּבְכוּלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ גּמ' הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי אָמַר רָבָא הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן יַקְרִיב אֹתוֹ מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר לִרְצֹנוֹ הָא כֵּיצַד כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְאַמַּאי הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דַּאֲנַן סָהֲדִי דְּנִיחָא לֵיהּ בְּכַפָּרָה אֶלָּא מִסֵּיפָא וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּגִיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְאַמַּאי הָא בְּלִבֵּיהּ לָא נִיחָא לֵיהּ אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים וְדִילְמָא שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים
גופא אמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא
וּתְנֵינָא זָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו
גיגית נר וקדרה לב"ש אפקורי מפקר להו. ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה, הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב"ש ידעי וכל שכן במקום ב"ה.
קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב"ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב"ש. כך נראה לי
(כ) מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ עַכּוּ''ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ''ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ. לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הָעַכּוּ''ם, אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בְּעַכּוּ''ם רוֹצֶה אֲנִי וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא וְהָעַכּוּ''ם אֲנָסוּהוּ אֵינוֹ גֵּט:
(20) When a man whom the law requires to be compelled to divorce his wife does not desire to divorce her, the court should have him beaten until he consents, at which time they should have a get written. The get is acceptable. This applies at all times and in all places.
Similarly, if gentiles beat him while telling him: "Do what the Jews are telling you to do," and the Jews have the gentiles apply pressure on him until [he consents] to divorce his wife, the divorce is acceptable. If, however, the gentiles compel him to write [a get] on their own initiative, the get is [merely] unacceptable. The rationale is that the law requires him to give a divorce.
Why is this get not void? For he is being compelled - either by Jews or by gentiles - [to divorce] against his will [and a get must be given voluntarily].
Because the concept of being compelled against one's will applies only when speaking about a person who is being compelled and forced to do something that the Torah does not obligate him to do - e.g., a person who was beaten until he consented to a sale, or to give a present. If, however, a person's evil inclination presses him to negate [the observance of] a mitzvah or to commit a transgression, and he was beaten until he performed the action he was obligated to perform, or he dissociated himself from the forbidden action, he is not considered to have been forced against his will. On the contrary, it is he himself who is forcing [his own conduct to become debased].
With regard to this person who [outwardly] refuses to divorce [his wife] - he wants to be part of the Jewish people, and he wants to perform all the mitzvot and eschew all the transgressions; it is only his evil inclination that presses him. Therefore, when he is beaten until his [evil] inclination has been weakened, and he consents [to the divorce], he is considered to have performed the divorce willfully.
[Different laws apply when] the law does not require him to divorce his wife, and a Jewish court or simple people compel him to divorce her. This get is deemed unacceptable. Since, however, it was Jews who compelled him, he [is advised] to complete the divorce [in a proper manner]. If, by contrast, gentiles compel him to divorce when it was not required, the divorce is void. Even though he tells the gentiles that he consented and tells the Jews to write and sign [a get], since the law does not require him to divorce, and he was compelled to do so by gentiles, the get is void.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ — שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בַּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד.
(יא) צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד:

