גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:
Of merriment, “What good is that?”
(ד) דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס דִּדְהוּבָא מְעָרְבָּב מָה חֶדְוָתָה עָבְדָא,
עוֹבָדָא הֲוָה בְּבַר נָשׁ מֵרַבְרְבֵי בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא בְּנוֹ אִשָּׁה, בָּרְבִיעִי עָשָׂה סְעוּדָה לַחֲכָמִים, אָמַר לִבְנוֹ עֲלֵה לָעֲלִיָּה וְהָבֵא לָנוּ יַיִן טוֹב מֵחָבִית פְּלוֹנִי, עָלָה לְהָבִיא יַיִן יָשָׁן מִן הָעֲלִיָּה הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת, הִמְתִּין לֵירֵד וְלֹא יָרַד, אָמַר אֶעֱלֶה וְאֶרְאֶה מַה טִּיבוֹ שֶׁבְּנִי מִתְעַכֵּב, עָלָה וּמְצָאוֹ שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת מֻשְׁלָךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת, הִמְתִּין אוֹתוֹ חָסִיד עַד שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ הָאוֹרְחִין כָּל סְעוּדָתָן וְגָמְרוּ לְבָרֵךְ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹתַי לֹא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְבֵית אוֹתוֹ הָאִישׁ בָּאתֶם לְבָרֵךְ בְּנוֹ, עַכְשָׁו אִמְרוּ עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים עַל בְּנוֹ, לֹא לְהַכְנִיסוֹ לַחֻפָּה בָּאתֶם הַכְנִיסוּהוּ לַקֶּבֶר. עָאל רַבִּי זַכַּאי וְאַפְטַר עֲלֵיהּ: לִשְחֹוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה.
(4) Another matter: “Of laughter, I said it is confounded” – Rabbi Pinḥas said: If the laughter is confounded, what does joy accomplish? There was an incident involving a man who was among the prominent leaders in Babylonia, whose son married a woman on a Wednesday. He made a feast for the Sages. He said to his son: ‘Go up to the attic and bring us fine wine from such and such barrel.’ He went to bring aged wine from the attic; a snake bit him and he died. [The father] waited for him to descend, and he did not descend. He said: ‘I will go up and see what is keeping my son.’ He went up and found that a snake had bitten him and he was dead, cast among the barrels. That pious man waited until the guests had eaten and drunk their entire meal and concluded reciting the blessing. He said to them: ‘My rabbis, did you not come to that man’s house to recite the groom’s blessing, to bless his son? Now recite the mourner’s blessing on his behalf for his son. Did you not come to bring him to the wedding canopy? Place him into the grave.’ Rabbi Zakai entered and concluded his [eulogy with the verse]: “Of laughter, I said it is confounded; and of joy, what does it accomplish?”
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב:
בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה...
וּמַאי דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה?
כְּתִיב טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק וּכְתִיב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל
כְּתִיב וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה וּכְתִיב וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה.
לָא קַשְׁיָא:
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק - טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה;
וְלִשְׁחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל - זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא.
וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה - שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה;
וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה - זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה
לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה
שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳.
אָמַר רַב יְהוּדָה וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה
אָמַר רָבָא וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר - אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״ אֶלָּא ״מָר עוֹבֵר״, אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״ אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבָּה; וְהָא בְּתַלְמִידָא
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא מִקַּמֵּי דְּלִפְתַּח; הָא לְבָתַר דִּפְתַח
כִּי הָא דְּרַבָּה מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחִי רַבָּנַן. לְסוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
לדבר הלכה - צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא:
לחלום טוב - אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב:
נוטפות מר - מרירות מחמת אימה:
ובדחי רבנן - נפתח לבם מחמת השמחה:
The atmosphere of laughter that attends the birth of Isaac is essentially ambiguous: "Sarah said, God has brought me laughter; everyone who hears will laugh with me" (21:6). Sarah internalizes the tensions set up by laughter as a joy at enlarged possibilities, on the one hand, and the laughter that (bitterly? cruelly?) denies any possibility but the quotidian reality. To laugh is to confront the pressures of necessity on one's individual destiny and one's infinite desires. To laugh is to counter Spinoza's first great law of thought: non ridere, non lugere, neque detestari, sed intellegere—to laugh, to suffer, to rejoice, to hate, and to weep are to affirm the reality of the self as not simply an undifferentiated part of the world of objects ruled by necessity.
The birth of Isaac (attended by multiple births and healings in the world, according to Rashi) is an outrageous flouting of law and necessity, of common wisdom and stoic, philosophical acceptance. The reaction, the explosion of laughter, may run a long gamut (from mockery to joy, as Ramban puts it), but the very fact of laughter places man firmly, absurdly at the center of his world.
...
Abraham and Sarah, by inviting the laughter to their table, share in it and modulate it. It is a fully human affirmation of affinity, a nonverbal possibility somewhere "between the wordlessness of animals and the silence of the gods." In the relationship with their peers, it enacts the oral potential that Ramban writes of, in his comment on Sarah's solitary laughter of denial: "'And Sarah laughed to herself' [18:12]: For the laughter of joy is from the mouth—'Our mouths shall be filled with laughter' [Psalms 126:2]—but inward laughter can not be said to be joyful."
The mouth filled with real laughter—like the food of the feast, audible and sensible to others—is an image representing the end of days, the overcoming of separateness and closure. In this world, it remains a mere possibility that constantly destroys itself.
מַתְנִי׳ אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּונוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ וַאֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ - לֹא יַפְסִיק.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר קְרָא וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ. מִמַּאי? דִּילְמָא חַנָּה שָׁאנֵי, דַּהֲוָת מְרִירָא לִבָּא טוּבָא. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מֵהָכָא וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. מִמַּאי? דִּילְמָא דָּוִד שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מֵהָכָא הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ - אַל תִּקְרֵי בְּהַדְרַת אֶלָּא בְּחֶרְדַּת. מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ הַדְרַת מַמָּשׁ, כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה הֲוָה מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ וַהֲדַר מְצַלֵּי. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מֵהָכָא עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה מַאי וְגִילוּ בִּרְעָדָה? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אָמַר רַבָּה בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.
אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר: וְגִילוּ בִּרְעָדָה כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.
רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.
מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ חֲזַנְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ קָבָדְחִי טוּבָא. אַיְּיתִי כָּסָא דְמוֹקְרָא בַּת אַרְבַּע מְאָה זוּזִי, וְתַבַּר קַמַּיְהוּ וְאִעֲצִיבוּ.
רַב אָשֵׁי עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ חֲזַנְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ קָא בָדְחִי טוּבָא אַיְּיתִי כָּסָא דְּזוּגִּיתָא חִיוָּרְתָּא וְתַבַּר קַמַּיְהוּ וְאִעֲצִיבוּ.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּהִלּוּלָא דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: לִישְׁרֵי לַן מָר! אֲמַר לְהוּ: וַי לַן דְּמִיתְנַן וַי לַן דְּמִיתְנַן! אָמְרִי לֵיהּ: אֲנַן מָה נַעֲנֵי בָּתְרָךְ? אֲמַר לְהוּ הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלַן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה - אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכִּי שַׁמְעַהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ.

