...דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁבָּא עַל נָשִׁים הַרְבֵּה וְאֵין יוֹדֵעַ עַל אֵיזוֹ מֵהֶן בָּא, וְכֵן הִיא שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מֵאֵיזֶה מֵהֶן קִבְּלָה — נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא אֶת בִּתּוֹ, וְאָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ, וְנִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מַמְזֵרִין. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה״... יָתֵר עַל כֵּן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְּוגוּ זֶה לָזֶה, וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ.
אִינִי?
וְהָא רַב כִּי אִיקְּלַע לְדַרְדְּשִׁיר, [מַכְרֵיז] וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא?
וְרַב נַחְמָן כִּי אִיקְּלַע לְשַׁכְנְצִיב, [מַכְרֵיז] וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא?
שָׁאנֵי רַבָּנַן, דִּפְקִיעַ שְׁמַיְיהוּ.
וְהָאָמַר רָבָא: תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה — צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים?
רַבָּנַן שְׁלוּחַיְיהוּ הֲווֹ מְשַׁדְּרִי וּמוֹדְעִי לְהוּ.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְרַבָּנַן, יַחוֹדֵי בְּעָלְמָא הוּא דִּמְיַיחֲדִי לְהוּ, דְּאָמַר מָר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.
ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב כי איקלע [כאשר היה מזדמן] לעיר דרדשיר לבדו, והיה שוהה שם זמן מסויים, היה מכריז ואמר: מאן הויא ליומא [מי, איזו אשה, רוצה להיות אשתי ליום] לזמן הקצר שאתעכב כאן. וכן רב נחמן כי איקלע [כאשר היה מזדמן] לעיר שכנציב, היה מכריז ואמר: מאן הויא ליומא [מי רוצה להיות אשתי ליום], משמע שחכמים אלה היו נושאים נשים בכמה מקומות רחוקים! ומשיבים: שאני רבנן דפקיע שמייהו [שונים חכמים שידוע שמם], ולכן גם אם יוולד להם ילד במדינה אחרת ייחסו אותו על שם אביו המפורסם, ובודאי יידעו ילדיו מיהו אביהם. על מנהג זה שנהגו אותם חכמים שואלים: והאמר [והרי אמר] רבא: אשה שתבעוה לינשא ונתפייסה (הסכימה) להינשא — צריכה לישב שבעה נקיים, שמא ראתה דם נדה ולא שמה לב לכך, ואם כן, כיצד יכלו לשאת אשה לאותו יום? הרי ספק נדה היא! ומשיבים: רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו [חכמים אלה היו שולחים שליחים קודם לבואם ומודיעים להן], כך שהאשה שהסכימה להינשא ידעה על הדבר זמן מסויים קודם לכן, וספרה לה שבעה נקיים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לרבנן [לחכמים אלה] לא היתה כוונה לבוא על נשים אלה, אלא יחודי בעלמא [ייחוד בלבד] הוא דמייחדי להו [שהיו מייחדים אותן] כדי שתהיה להם הרגשה שאשה מצויה להם, שאמר מר [החכם]: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. שמי שאין לו פת בסלו מרגיש יותר שהוא רעב, ולכן דאגו שלא יביאו עצמם למצב של תחושת מחסור.

