זכרונות גליקל מהמלן, מספר ראשון

​​​​​​​(מתורגם מיידיש ע״י אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ')
והרי כאן מעשיה יפה ונחמה לכל לבות נאנחים, שלא יתיאשו לעולם מעזרת המקום ב"ה, כמו שקרה לאותו חסיד שסבל יסורים ועניות ובכל זאת היה בוטח בה' ולא סר מדרכי ה', שעזר לו בחסר וברחמים, כמו שתקראו כאן להלן.
היֹה היה מלפנים איש חסיד, שהיו לו שני ילדים ואשה חסודה. היה לו קצת ממון, שממנו הוציא להוצאותיו, אבל לא ידע לעשות מסחר וקנין, ורק תמיד עסק בתורה. החסיד בקש תמיד למצוא איזה מקור פרנסה לפרנס את אשתו ובניו בלי שיצטרך למתנת בשר ודם, אבל המזל לא האיר לו פנים, והוא נעשה חיב לאחרים, ולא היה במה לשלם, ולא נמצא מי שירצה להיות ערב בעדו, ובעלי החובות הגישו משפטים לפני הערכאות. והשופט דן אותו – אחרי שאין לו במה לשלם ואים מי שיערוב בעדו – לחבשו בבית-האסורים. וכך עשו. האשה בכתה בכיה גדולה, כי לא היה לה במה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, ובפרט אחרי שבעלה האהוב חבוש בבית האסורים, שהיא צריכה לדאוג גם בשבילו. ובעוד היא בוכיה ומיללת נגש אליה איש זקן ושאל אותה למה היא בוכה? וכשראתה שהזקן הזה הוא בעל רחמנות, ספרה לו את כל עָניה. אמר הזקן: חדלי מבכי, ה' יוסיף לך בזכות התורה שבעלך עוסק בה ולא ישכחך, שאין הקב“ה עוזב תלמיד חכם, ואם לא עזר לו בנערותו יעזור לו בזקנותו. ואמנם יודע אני שעוד צפוים לך ולבעלך ולילדיך יסורים, אבל הקב”ה יהפוך לכם הכל לטובה, אם רק תקבלו היסורים באהבה, ועוד הוסיף הזקן לנחמה ונתן לה עצה: היי לכובסת ותפרנסי בזה את עצמך, את בעלך ואת ילדיך, אם רק לא תתביישי לבקש עבודה. האשה קבלה ברצון את דברי הנחמה ונתנה תודה להזקן, והוא הלך ולא נראה עוד. והיא הלכה לביתה והכינה קצת אוכל לבעלה לארוחת הערב, ונחמה אותו שלא יתיאש מן הפורענות ויוסיף לשקוד על התורה, והיא תעבוד ימם ולילה ובלבד שתוכל לפרנס את המשפחה. אז הרים החסיד קולו בבכי מר ועמו בכתה גם האשה,עד שהאלהים בשמים היה צריך לרחם עליהם. והאשה החכמה והחסודה נתעוררה ראשונה ואמרה: בעלי היקר! הבכי והיללה לא יתנו לילדים לחם, אלכה נא ואראה מה שיזמין לי הקב“ה להרויח משהו לפרנס את משפחתנו, והחסיד אמר לה: לכי נא, רעיתי הטובה, וה' יהיה בעזרתנו. והיא הלכה הביתה ותשכב על ילדיה. ובבוקר השכם קמה בעוד שילדיה היו ישנים ותחזור בעיר על הבתים לבקש שיתנו לה לכבס. ובני העיר רחמו עליה ונצנו לה עבודה, והיא היתה לכובסת. והעיר היתה על חוף הים, והאשה הלכה בכל יום אל החוף עם שני ילדיה וכבסה שם את הלבנים ופרשה אותם על העשב לנגבם. ופעם בעת שכבסה עברה בים ספינה והספן קרב אל החוף ועצר בעד הספינה וראה את האשה והנה היא יפת תואר והתפלא מאד על יפיה. והאשה אמרה: אדוני! למה אתה עומד ומשתאה אלי? ענה הספן ואמר: אשה חביבה! נכמרו רחמי עליך. אמרי לי: כמה משלמים לך בעד כביסת כתונת אחת. והיא ענתה: בעד כתונת גבר שתי פרוטות, כי עלי לכבסה יפה. אמר הספן: נכון אני לשלם לך ארבע פרוטות ובלבד שתהיה הכביסה יפה. ותאמר האשה: יהי כדבריך. והיא קבלה ממנו כתונת וכבסה אותה כבוס נקי מאד ופרשה על הדשא להתנגב. והספן היה עומד בספינה והסתכל איך שהיא כובסת ופרשה את הכתונת. והוא לא יכול לגשת בספינתו אל החוף ועצר אותה כאמה הרחק מן החוף, והשליך לה את ארבע הפרוטות צרורות בניר ואמר לה כי תשיב לו את הכתונת. היא קבלה את שכרה והביאה לו את הכתונת אל תוך הספינה, והנהג תפס אותה בידה ומשך אותה לתוך הספינה, והספינה זזה ותשט לה הלאה. האשה צעקה מתוך הספינה, והילדים צעקו מעל החוף, ולא נמצא מי שיעזור להם. הספינה נתרחקה, וקול האשה לא הגיע עוד לאזן הילדים. אז מהרו ובאו אל אביהם ובבכיה רבה ספרו לו מה שקרה לאמם. האיש הרים את קולו ובכה בכי רב ועצום וצעק אל ה‘: אלי, אלי, למה עזבתני בצרה גדולה? וכך בכה עד שנפלה עליו תרדמה, והנה הוא רואה בחלומו שהוא נמצא במדבר גדול, מלא חיות רעות, העומדות עליו לטרפו ולאכול את בשרו, ויחרד לבו ולא ידע אנה לפנות. והנה בא רועה עם עדר צאן. כאשר ראו החיות הרעות את הצאן עזבו אותו והתנפלו על הבהמות. אז ברח החסיד והגיע למבצר אחד גדול ויפה, העומד על שפת נהר ובו אניות רבות, וכשנכנס אל תוך המבצר הריעו אנשים לקראתו והושיבוהו על כסא מלוכה ותגדל שמחתו בספנים. ויהי בהקיצו משנתו זכר את חלומו ואמר לנפשו: החלום הזה מבשר לי כי ימי עניי יחלפו מהר וה’ יעזור לי וישוב לשמחני ע”י ספנים כשם שעינה אותי על ידם. באותו הזמן מת המלך, ויורש העצר שחרר את המדינה מכל מס לשלש שנים כדי שיקנה לעצמו שם טוב בעמו. וגם צוה לקרוא לאסירים דרור ובתוכם נשתחרר גם החסיד עם שני בניו, והוא התהלך בשוק הנה והנה ולא ידע להשתכר פרוטה לקנות לחם לבניו. וישא את עיניו והנה הוא רואה לפניו ספינה שנכונה לנסוע להודו המזרחית, והוא אמר לשני בניו: בואו ונגש לספינה, ספנים גזלו את אמכם, אולי נמצא שם את אמכם, וה' יהיה בעזרתנו. והוא נגש אל הספינה ובקש כי יתנו לו ולשני ילדיו לנסוע בספינה, עני הוא ואין לו במה לקנות פת לחם. וספר כל הקורות אותו לפני רב החובל. ורב החובל רחם עליו ויקבל אותו ואת בניו אל תוך הספינה. וגם נתן להם לאכול ולשתות כנפשם שבעם. ויהי בבואם אל תוך הים הוציא אלהים רוח סערה, והספינה וכל אנשי הספינה נטבעו רק החסיד ושני בניו ורב החובל שפרנס אותם נצולו, כי תפסו בקרש אחד מקרשי הספינה, והגלים פלטו אותם אל מדינה אחרת והחסיד בא לאיזה מדבר גדול במקום שגרים אנשים פראים. ובת המלכה של הפראים ראתה את החסיד, והיא רועה צאן ובקר במדבר והיתה ערומה כולה מכוסה שער וחגורה בעלי תאנה לכסות, והיא התקרבה אליו והראתה לו חבה ובקשה כי יקח אותה לו לאשה, ומפחד ומורא הראה גם החסיד לה אותות חבה, כאילו גם הוא רוצה לקחתה. והפראים ראו ויריעו ובחורים וזקנים יצאו מחורי משכנותיהם בהרים וירוצו אליו לשתות דמו ולאכול את בשרו ומלכם אף הוא היה בתוכם. אז נבהל החסיד מאד ולא קמה בו רוח. וכאשר ראתה זאת הבת-מלכה רמזה לו כי לא יפחד, ומאביה המלך בקשה כי יחונן את החסיד וישאירו בחיים, כי היא רוצה להיות לו לאשה. והמלך עשה את בקשתה והחסיד היה אנוס לשכב עמה בלילה והוא היה לה לבעל והיא היתה לו לאשה, אף על פי שלעתים קרובות נזכר באשתו הצנועה שהיא גם כן עלובה כמוהו, אבל אי אפשר היה לשנות כלום, ובכל זאת לא נתיאש ובטח בה' כי ירחם עליו ויביאנו אל אשתו ובניו. ברוב הימים נתעברה האשה הפראית מהחסיד וילדה לו בן פראי, והחסיד היה רועה את הצאן. וכן עברו שנתים והיה אנוס לאכול עמהם בשר פרדות פראיות וחיות והיה שוכן במערות ההרים עם אשתו הפראית, והוא ואשתו כוסו כולם שער, וגם הוא היה דומה לפרא. פעם עמד החסיד על גבעה קטנה במדבר לא רחוק מהים והוא נתן חשבון לנפשו היכן הוא נמצא ועם מי הוא מבלה ימותיו, וסוף סוף כאשר יכלה כחו יקחוהו ויאכלו את בשרו ואת עצמותיו ישברו ולא יבוא לקבר ישראל. וכי לא טוב יותר לרוץ עכשיו מהגבעה אל הים ולהטבע בו כאשר טבעו בניו? – והוא לא ידע כי פלט הים את בניו. – יבוא אליהם ויחד ישמחו בעולם הבא. בבכי תמרורים התודה החסיד לפני הקב“ה על כל חטאותיו והרים את רגליו ורץ אל הים להטבע. והנה קול קורא אליו בשמו ואמר: הוי, בן אדם מיואש! למה אתה מבקש להתיאש ולהשחית את נשמתך? לך ושוב אל הגבעה אשר ממנה ירדת, חפור שם ותמצא שם ארגז ובו כסף ואבנים טובות, עושר גדול מאד מאד, ומשוך את הארגז אל חוף הים ותעמוד שם קצת. אז תבוא ספינה מלאה אנשים כמותך הנוסעים לאנטיוכא ותקרא להם כי יקבלוך, ותציל אותך ואת הארגז, ובאחריתך תהיה למלך ותראה ימים טובים, ותפטר מכל יסוריך. כאשר שמע החסיד את הדברים האלה, שב אל הגבעה והתחיל לחפור שם כאשר אמר לו הקול הקורא, ומצא את הארגז עם זהב ואבנים טובות ומשך את הארגז עד חוף הים. וישא עיניו וירא והנה ספינה באה עם אנשים, וישא החסיד קולו ויקרא, כי יגשו אל החוף ויקחו אותו אליהם, כי גם הוא בן אדם כמוהם. והם הקשיבו לקולו כי הוא מדבר בלשון בני אדם, ונגשו אל החוף והוא ספר להם כל הקורות אותו, והם הכניסוהו מהר אל הספינה עם הארגז שלו. וכאשר הוא היה כבר בספינה שמעה אשתו הפראית את קולו והכירה כי קול בעלה הוא, לקחה את ילדה הפרא על זרועותיה ומהרה אליו, ותרא כי הוא בספינה ותקרא אליו כי יקח גם אותה עמו. אבל הוא לעג לה ואמר: מה לי ולחיות הפראיות? יש לי כבר אשה יותר טובה ממך – ועוד הוסיף לדבר לה כהנה וכהנה. כשמוע האשה את הדברים האלה, כי הוא לא יוסיף לבוא אליה, חרה אפה ותפסה את הילד ברגליו ושסעה אותו לשנים, את החצי השליכה אל תוך הספינה ואת החצי השני אכלה בחמתה ותרץ משם. והחסיד נסע עם האנשים והגיע עד אי אחד ושם יצא, פתח את הארגז והנהו מלא זהב ואבנים טובות שאין שעור לערכן. ויתן לספן את שכרו בשמחה, ויתן לסבל לשאת את הארגז אל בית מלון, וישכב בלילה על משכב התבן וחשב בלבו: אם אוכל לקנות מהמלך את האי, אז אבנה כאן ארמון ועיר. ואז תהיה פרנסתי בטוחה ולא אצטרך לפחד פן יגנבו הגנבים את כספי. ויהי בבוקר וילך אל המלך ויקן ממנו את האי, שהיה ארכו כמה מילים ויבן שם ארמון ועיר ולבסוף נבנתה מדינה שלֵמה. ואנשי העיר הכירו בחכמתו וימנוהו לראש. אז חשב על דבר אשתו ובניו שאבדו ממנו בענין רע, ותבוא מחשבה בלבו: אחרי שאשתו נחטפה על ידי ספנים ואחרי שכל הספינות עוברות על יד הארמון שלי אשר בניתי, לפיכך אצוה להכריז שכל ספינה העוברת כאן צריכה לקבל רשיון ממני ואם לאו – תוחרם הספינה וכל הרכוש אשר בה, ויעשו כן; וכל הספנים היו באים ומתיצבים לפניו והיו מסבים על שולחנו. עברו ימים רבים ומאשתו ובניו לא באה שום ידיעה. ופעם ביום חג הפסח בשֶבֶת החסיד על יד השולחן לאכול סעודת הצהרים ולבו טוב עליו, נכנס העבד ואמר כי ספינת עשירים באה, ובעל הספינה מבקש כי לא יעכבוהו הרבה זמן. אמר בחסיד: היום חג לנו ואי אפשר לי לעשות בדיקת הספינה, ובכן עליו להמתין עד אחר החג, ובינתים יבוא הנה ויסעד עמנו. וישלח החסיד איש אחד אחר רב החובל והוא בא, והחסיד קבל את פניו ובקש ממנו לשבת עמו. רב החובל בקש מאד שיתן לו לנסוע תיכף, אבל החסיד לא מלא בקשתו, והוא נאלץ לשבת עמו ולאכול, והחסיד שאל אותו מאין הוא בא ואם יש לו אשה ובנים, ורב החובל ענה כי יש לו שתי נשים, אחת בביתו והיא ילדה לו שלשה בנים והיא מנהלת הבית, והשניה היא אשה עדינה ואיננה מוכשרת לעבודת הבית, היא אשה חכמה ואותה אני מוליך עמי אל כל מקום שאני נוסע, והיא מפקחת על הספינה ומקבלת את הכסף מהנוסעים שכר הנסיעה ורושמת הכל בפנקס, ואנכי לא שכבתי עמה כל הימים. שאל החסיד: ולמה, ידידי, נמנעת מלשכב אצלה? ויען רב החובל: האשה הזאת היתה אשת איש חכם גדול, והיא קבלה ממנו איזו חידה ואמרה: מי שיוכל לפתור לי את החידה לב חכם לו כמו לבעלי ולו אתן רשות להיות עמי, ולאיש אשר לא יוכל לפתור את החידה מוטב לי למות ולא להיות עמו, או אשלח יד בנפשי, כי לא נאה שבן אכרים ירכב על סוס המלך. וישאל החסיד את רב החובל: הגידה נא לי את דבר החידה? ויען רב החובל: זאת היא החידה: צפור עפה משמים ארץ בלי כנפים ותשב על שיח קטן יפה ונחמד. היא הניעה את העץ הנה והנה; עין לא ראתה צפור זו. היא נתנה חיים לשיח שיוציא פרחים יפים. הוא משך אליו את כל הכחות שהיה אפשר לו להשיג. פתאם דלל העץ וייבש כאלו רעל בא פתע אל קרבו. הצפור עפה ממנו לאויר, ומשם התחילה לשיר ולנהום ותקרא: הוי שיחי המסכן! מי נטל ממך את כחך, שהיה לך מלפנים, וכי אי אפשר לך להשיגו שוב? כחך מידי בא לך, ועכשיו נתייבשת ומאין יבוא עזרך? זוהי, מלכי, החידה, שאין אני יודע פתרונה. החסיד שמע את החידה ונזדעזע: הלא זוהי החידה שמסר מלפנים לאשתו. וכאשר ראה רב החובל את החסיד מזדעזע, שאל אותו: על מה, אדוני, כל כך נבהלת? ויאמר החסיד: זוהי היא חידה מחוכמה מאד ואני רוצה לשמוע אותה מפי האשה בעצמה, אולי שכחת דבר-מה, או אולי הוספת דבר-מה, וכאשר אשמע את הדברים מפיה, אז אתבונן בדבר, אולי אמצא אנכי את הפתרון. וישלח החסיד את אחד מעבדיו אחריה, והעבד רץ מהר ויאמר לאשה: הִכוני להתיצב לפני המלך שלנו. עמו תאכלי ותשתי יחד עם בעלך. ויחרד לב האשה כי לא ידעה למה תובל שמה וחשבה אולי תצא מן הפחת ותפול בפח. אבל מה היה לה לעשות? עליה ללכת אל כל אשר יוליכוה, והיא לבשה בגדי חמודות והתקשטה כמו שנאה להתיצב לפני מלך. וכשנכנסה צוה החסיד להכניסה והגישו לה כסא לשבת על יד השולחן אצל רב החובל. והחסיד התבונן בה והיה מסופק אם זוהי אשתו, והיא לא הכירה אותו כלל, כי מאד נשתנו פניו אחרי שעברו שנים רבות מעת שנפרדו זה מזו. והחסיד ישב דומם והאורחים אכלו ושתו והיו שמחים. אבל החסיד לא היה יכול לשמוח וישב כאיש תפוס ברוב שרעפיו. אז אמר רב החובל אל החסיד: למה אדוני עצוב ותפוס במחשבות נוגות? אולי רע בעיניך הדבר שאנו מרבים לאכול ולשתות, הננו להפסיק, נתן לך תודה ונלך לדרכנו. ענה החסיד ואמר: חלילה! אתם אורחים חביבים שלי, ואנכי רק מעמיק לחשוב על דבר החידה ואני מבקש לשמוע מפי האשה עצמה. ורב החובל בקש את האשה כי תספר לפני המלך את החידה. והיא ספרה את החידה, כמו שנאמר קודם. והחסיד שאל: ממי למדת את החידה הזאת? ותען האשה ותאמר: היה לי בעל חסיד ורב יהודי גדול, והיה מספר לי בכל פעם ספורים מזמנים עתיקים וחידות, וחידה זו אין איש יודע את פתרונה. אמר החסיד: ומה יהיה אם ימָצא איש שיפתור את החידה, האם תודי על האמת? ותען האשה: אדוני, אין איש בעולם אשר יוכל לפתור את החידה לאמתה זולת בעלי הראשון. ויען החסיד: אנכי הוא הפותר שיוכל לפתור אותה: הצפור שעפה משמים היא נשמת האדם, והיא יושבת על שיח קטן, זהו הגוף שלו הדומה לשיח ההולך וגדל ומעלה ענפים, אלה הם ימי הנעורים הדומים לגן פורח. והצפור מנענעת את השיח ומטה אותו כחפצה. זוהי הנשמה שמושלת בגוף ואבריו נשמעים לפקודתה. ואין רואה את הצפור, כי הנשמה חבויה בתוך הגוף; והשיח מושך אליו כחות מן החוץ, עד שמתיבש, זהו האדם שאינו מסתפק במה שיש לו ומבקש תמיד למשוך אליו כל מה שעיניו רואות ועל ידי זה הוא לפעמים מאבד גם מה שיש לו. כי מה שהוא קונה בעָוֶל מאבד גם מה שקנה בצדק. ומהרה ימות האדם ויעזוב את הכל לאחרים. אז מתרוממת הצפור לעוף באויר – זוהי הנשמה והיא סופדת על הגוף ואומרת: יען כי בימי חייך לא היית שמח בחלקך ולא שקטת ולא נַחְתָּ, והנה אתה מת והכל עזבת לאחרים ולא לי ולא לך יש תועלת מכל עמלנו; וכי לא יותר טוב היה אילו היית עושה בעשרך טובות, כי אז היינו באים עכשיו בשמחה (לעולם הבא). זהו פתרון החידה לאמתה. ואם אַת תודי שזוהי האמת אז אשוב ולקחתי אותך אלי. האשה הרימה את עיניה, הסתכלה בדובר והכירה כי הוא בעלה. והיא קפצה ממקומה ונפלה על צוארו ובכתה עמו בכיה גדולה. וישמחו מאד ויעשו משתה גדול, ורב החובל מאימה ופחד נפל על ברכיו לפני החסיד ובקש שלא ימית אותו, והחסיד אמר: אחרי שלא אנסת את אשתי לדבר עבירה הנני משאירך בחיים, ואולם אחרי שלקחת מה שאינו שלך הנני לוקח את כל הרכוש שיש בספינה אלי, ורב החובל יצא נקי מנכסיו והלך לו לדרכו, והאשה נשארה על בעלה ברוב שמחה ועושר, ויספרו זה לזו את כל הקורות אותם, אבל התאבלו על בניהם, כי חשבו שהם נטבעו. והנה פעם היה ליל חם מאד והחסיד לא היה יכול לישון, וספינות רבות עברו אז בחוף, והמשרתים דברו זה עם זה לבלות את ליל הנדודים, ושני בני החסיד היו גם כן ביניהם ולא ידעו כי אביהם ואמם נמצאים כאן. ויאמרו הבחורים האלה אל חבריהם: הנה נמציא לנו איזה דבר לבלות בו את הלילה. כולם הסכימו לדבריהם. והם אמרו: אנו נחוד חידה, ומי שימצא את פתרונה יקבל עשרה זהובים, ואם לא ימצא את הפתרון יתנו המה עשרה זהובים. אמרו האנשים: אחרי ששני הבחורים הללו הם יותר נבונים ממנו על כן יואילו הם לָחוּד בראשונה. והבחורים פתחו ואמרו: ראינו אשה יפה ונחמדה, אבל אינה רואה כלום בעיניה. היא מראה את בשרה העדין, נתפשת ביד. הצעירה הזאת תקום מחר בבוקר השכם, וכל היום אין איש רואה אותה ורק בלילה היא מופיעה מקושטה בכל מיני תכשיטים, שאין בעולם כמוהם; בעינים סגורות רואים אותה ומעינים פקוחות היא נעלמת. זו היא החידה ועכשיו הגידו את הפתרון. כולם תמהו על החידה הזאת ואמרו: קשה מאד, אי-אפשר לפתרה. ביניהם היה סוחר זקן ובקש לפתור את החידה בכח. אבל הבחורים לא קבלו את פתרונו, כי אמרו שאין זה פתרון אמתי. ויתקוטטו ביניהם עד אור הבוקר ולא ידעו מי צריך לשלם למי את עשרת הזהובים. אז אמר רב החובל: שמעוני, אַחַי, לכו נא אל הארמון אל המושל והוא ידין עם מי הצדק; ושני הצדדים הסכימו וילכו אל המושל. וישאל המושל אותם: על מה השכמתם כל כך לבוא אלי? והם ספרו לו את כל הענין, את החידה ואת הפתרון של הסוחר הזקן. כאשר שמע המושל את החידה חרד חרדה גדולה, ויתבונן אל שני הבחורים ויכירם כי בניו הם, אף כי גדלו הרבה מעת שאבדו לו. המושל פנה אליהם ושאל: מאין אתם יודעים כי החידה הזאת לא נפתרה על ידי הסוחר פתרון אמת? ויענו הבחורים: אבינו היה איש חכם מאד והוא המציא את החידה ואת פתרונה. ובכן רק אנחנו או אבינו יודעים את הפתרון האמתי. אמר להם המושל: ואם אני אפתור לכם, האם בזה אהיה לכם לאב? ענו הבחורים ואמרו: אם ימָצא איש שיֵדע לפתור את החידה לאמתה סימן הוא שזהו אבינו, כי ידענו שהוא לא מסר את החידה לשום אדם ורק לנו לבניו, ואנו גם כן לא מסרנו לשום איש עד היום. אז אמר המושל: הקשיבו נא אלי, אולי אוכל אני להגיד לכם את הפתרון האמתי. לדעתי האשה היפה היא – הנעורים של הבחורים. כל היום הם חושבים על נשים יפות, ולכן בלילה הם רואים בחלומם והנה לפניהם אשה יפה, אבל היא אינה רואה כלום, מפני שהיא מופיעה רק בליל אופל, בחלום, והעינים לא תועילינה כלל. כי כאשר רק תפקחנה יגוז החלום ויעבר, ובבוקר השכם היא מתעלמת, כי אז זמן היקיצה, ובהקיץ אין איש רואה חלום. וכך היא נשארת כל היום חבויה, ורק בלילה היא מופיעה שוב מקושטה בקשוטים שלא נבראו ולא נמצאו בעולם, כי גם הקשוטים רק מעשי החלום המה. זהו הפתרון, ואם אתם מוצאים כי נכון הוא והייתם לי לבנים! הבחורים השתוממו מאד בשמעם את הפתרון, והביטו איש אל אחיו, ויכירו כי אמנם זהו אביהם, ויתנו קולם בבכי מרוב שמחה ולא יכלו לדבר מרוב התרגשות, ואביהם ואמם קפצו מכסאותיהם ויחבקו וינשקו את הצעירים ויבכו יחד בקול גדול שנשמע למרחוק. ונודע אז כי אלה הצעירים בני המושל המה. אחרי שעה מרובה התעודדו הצעירים והתחילו לדבר עם הוריהם וספרו זה לזה מה שעבר עליהם, וכולם שמחו יחד שמחה גדולה. והמושל עשה משתה גדול לכל אנשיו וישמחו יחד שמחה גדולה, והוא היה נסיך ובניו נסיכים, וצוה את בניו שילכו בדרך ה' והוא יעזור להם בכל עת. אם הקב”ה מנסה את האדם ביסורים, אז כל קרוביו עומדים מרחוק ואינם עוזרים לו, רק מיעצים כי יתרחקו הימנו, והאומלל נשאר בודד. וגם אחד מאלף אינו אומר: אחי אתה. אבל כאשר יאיר ה' פניו לאדם, אז יסָכר פי אויביו וגם כשהאויבים רבים הם. והספנים ראו ושמעו את כל אלה, ורבים מהם נתגיירו והיו שם לקהלה גדולה.