Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareדתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבעת נימין היה שנאמר (תהלים טז, יא) שובע שמחות [את] פניך אל תיקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה שנאמר (תהלים יב, א) למנצח על השמינית על נימא שמינית:
The mishna teaches: The minors would not engage in playing a lyre and in playing a harp; rather, in singing with the mouth in order to provide flavor to the music with their pure, high voices. The Gemara notes: That is to say that a lyre and a harp are two distinct instruments. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The harp used in the Temple was an instrument of seven strings, as it is stated: “In your presence is fullness [sova] of joy, in your right hand sweetness for evermore” (Psalms 16:11). Do not read the word as “fullness [sova]” but as seven [sheva]. This indicates that the “sweet harp” (see Psalms 81:3) played in the presence of God, i.e., in the Temple, has seven strings.Rabbi Yehuda continues: And the harp that will be played in the days of the Messiah will have eight strings, as it is stated: “For the Leader, on the eighth: A Psalm of David” (Psalms 12:1). This indicates that the psalms that will be recited in the time of the Messiah, son of David, will be played on the eighth string that will be added to the harp.
ואשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לספר הזוהר אשר לא זכו קדמונינו אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב ר' אליעזר מגרמייזא והרמב"ן והרשב"א והראב"ד, שכל אלו היו מכלל יודעי חן ולא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד דור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התיקונים (עי' תקון ו' כג, ב) וזה לשונו: א"ל אליהו לרב שמעון ר' כמה זכאה אנת, דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגלי לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, עכ"ל. הנה מבואר מכאן שהחיבור מהזוהר היה עתיד להיות גנוז ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים והם המלאכים עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו, וזהו שאמר ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו, עכ"ל ספר מנחת יודא:
כה אמר ה׳ צבאות אם בדרכי תלך כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. להבין מהו ענין מהלכים בין העומדים. הנה נודע שהמלאכים נק' עומדים כמ"ש שרפים עומדים. וגם הנשמות קודם בואם לעוה"ז נק' ג"כ עומדים כמ"ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. רק אחרי ירידת הנשמות לעוה"ז בהתלבשותן בגוף ונפש הבהמית נק' מהלכים... והנה נודע כי תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז לא ירדה בשביל עצמה כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה אלא עיקר ירידתה להתלבש בנה"ב כדי להיות בחי' אתכפייא ואתהפכא בנה"ב עד שלא יהיה לה כ"א רצון א' לאביה שבשמים וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ... והענין כמ"ש סוס ורוכבו רמה בים. שהסוס בטל לגבי רוכבו שבלתי הרוכב אין מעלת הסוס כלום אבל כשיש רוכב עליו ניכר מעלת הסוס ביותר שיכול לרוץ למקום שאין הרוכב יכול לילך מצד עצמו. וכך בחי' נה"ב מצד עצמה היא מקושרת למטה אבל כשרוכב עליה הנה"א המתלבשת בה הנה זאת תהיה העלאת הנפש הבהמית ביתר שאת וביתר עז במס"נ ממש. והיינו לפי ששרשה ממקום עליון יותר מלפני מלך מלך כו' ורב יעבד כו'... וזהו ענין הנס שהי' בחנוכה שהי' תחלה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה:
להבין ענין נרות חנוכה, דהגם שנרות חנוכה תקנום מפני הנס שהי' בנרות המקדש, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, מ"מ ה"ה חלוקים בכמה ענינים: במספרם - דבהמנורה שבמקדש היו ז' נרות. ונרות חנוכה הם שמונה. במקום עמידתם - דהמנורה היתה בפנים (בתוך הקודש) ובדרום (ימין). ונרות חנוכה מצוה להניחם מבחוץ ובשמאל. ובזמן הדלקתם - דנרות המקדש הדליקו מפלג המנחה, משך זמן (שעה ורביעי) קודם שתשקע החמה, ונר חנוכה מצותה היא משתשקע החמה. ומוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמשך פדה בשלום ה'תש"ד) עוד דיוק בזה שנר חנוכה מצוה להניחה מבחוץ, דלא מצינו מצוה (מלבד פרה אדומה) שצריכה להיות בחוץ (רשות הרבים) דוקא. ומבאר בההמשך, דהטעם בפשטות על זה שנר חנוכה הוא מבחוץ הוא בשביל פרסומי ניסא. אבל לכאורה טעם זה אינו מספיק, שהרי גם הנס דפורים מפרסמים ע"י משתה של שמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואעפ"כ אין עושים זה ברה"ר:
ובאמת כי לא נפל הענין כן דרך מקרה רק לרצון מכוון מאתו יתברך, וכן נבחרו בתורה השביעיות בימים ובשבועות ובשנים ובשבועות השנים גם בחגים ובכלים הפנימיים שבמקדש כשבעת נרות המנורה ופעמים ימנה הכתוב ששה ועושה השביעי בסופן מקודש ומכלל ההקף, ופעמים שימנה שבעה ימי הקף שלם ואחר המנין השלם יעשה השמיני מקודש ועומד בפני עצמו שימר ההקף, הנה בתחילת בריאת העולם מנה ששה וקדש השביעי שבת לה׳ ואחר עשה שבעה שבועות למנין שלם וקדש חג העצרת לאחר מלאת המנין, ואפשר כי על זה רמז באמרו בכתוב (ויקרא כ"ג) שבע שבתות תמימות תהיינה לפי שאין כן במספר הימים וכן השמטה והיובל עשה שש שנים ימי עבודה והשמטה והמנוחה בשנה השביעית בימי המעשה והשבת ומפני שהשנה השביעית מכלל מספר ההקף אינה משתמטת אלא בסופה. והיובל בימי הספירה והחג ששנת היובל זולתי מספר שני השבועיות ועל כן שדות חוזרין לבעליהן בתחלתו וכן העבדים. וכן בחגים בחג הפסח מנה ששה וקדש השביעי עצרת והוא מכלל ההקף ואינו חג בפני עצמו. ובחג הסוכות עשה הקף שלם וביום השמיני קדש חג העצרת ולפיכך הוא חג בפני עצמו:
וְלָכֵן, אַל יִפּוֹל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד, גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא, וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ לְאַכֽפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא תָּמִיד:
Therefore, no person should feel depressed, nor should his heart become exceedingly troubled, even though he be engaged all his days in this conflict, for perhaps because of this was he created and this is his service—constantly to subjugate the sitra achara.
עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד דְּכָלְיָא רִיגְלָא דְתַרְמוֹדָאֵי.
The expression until traffic in the marketplace ceases is mentioned here, and the Gemara asks: Until when exactly is this time? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Until the traffic of the people of Tadmor [tarmoda’ei] ceases. They sold kindling wood and remained in the marketplace later than everyone else. People who discovered at sunset that they had exhausted their wood supply could purchase wood from them.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַלָּאָה רָזִין עֲמִיקִין דְּאוֹרַיְיתָא, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּגִין (ישעיהו י״א:ט׳) דְּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. וּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ל״ד) וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה׳ כִּי כוּלָם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:
(דניאל י״ב:י׳) וְהַמַשְׂכִּילִים יָבִינוּ, מִסִּטְרָא דְּבִינָה, דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיִּי, בְּגִינַיְיהוּ אִתְּמַר, (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דברים ל״ב:י״ב) ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:
אם היינו חושבים כל הזמן רק על זה, לא היתה קמה תנועת החסידות. אין החסידות באה לחלוק על מה שהיה מקובל ביהדות בדורות קודמים, אלא באה לפתוח שערים חדשים שאינם עומדים בשום סתירה לש"ס ולפוסקים...
מה שהתנגד הגאון מווילנה לתנועת החסידות, היה מפני החשש שמא מתוך תנועה זו תצמח החלשה בקיום מצות. אבל אחרי ניסיון של מאתיים שנה... לו ראה הגאון מווילנה את ההתפתחות הזאת [=של הקפדה והידור במצות יותר מאחרים], בודאי לא היה מתנגד לתנועת החסידות.
כלל הוא בגמרא: גזירה ונתגלה טעמה, בטל הטעם – בטלה הגזירה.
אני רוצה לשאול אותך: וכי אתה עושה הכול לפי דעת הגאון מווילנה? וכי הגאון מווילנה אמר לתלמידיו לקרוא עיתון או ללמוד גיאוגרפיה? בזמנו של הגאון לא למדו 'מוסר' בישיבות. ראו בזה ביטול תורה. אחרי שחלה ירידה בדורות האחרונים ראו צורך גם בישיבות [שחונכו בדרך הגר"א] ללמוד מוסר... יש מחלה חדשה – משתמשים בתרופה חדשה:
