אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ, מַאי ״מִצְוָה רַבָּה״? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ. חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָא מִינַּוַּול, וְהַאי לָא קָא מִינַּוַּול. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״. רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב – אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: הַאי קָא מִצְטַעַר, וְהַאי לָא קָא מִצְטַעַר. אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב״. שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.
איפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [מלך פרס] שדרה ארנקא דדינרי לקמיה [שלחה ארנק דינרים לפני] רב יוסף, אמרה לו: ליהוי [שיהיה] למצוה רבה [גדולה]. יתיב [ישב] רב יוסף וקא מעיין [והיה מעיין] בה בשאלה זו, מאי [מה פירוש] "מצוה רבה" [גדולה] שיוכל לקיים בה את התנאי במתנה זו? אמר ליה [לו] אביי: מדתני [ממה ששנה] רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה [למד מכאן] כי
פדיון שבוים מצוה רבה היא. אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] שפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי" (ירמיה טו, ב). ואמר ר' יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות רגיל — אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הכתוב, ואם תרצה אמור מן הסברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הסברה]: האי קא מינוול והאי לא קא מינוול [זה במיתת חרב מתנוול, וזה במיתה רגילה, אינו מתנוול]. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהילים קטז, טו). רעב קשה מחרב — איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה בדבר], שכן האי קא [זה] מצטער הרבה קודם לכן, והאי לא קא [וזה אינו] מצטער. איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט). שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [שכולם נמצאים בו] שהרי בשבי יש רעב וחרב ומוות.
פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים. פרנסת עניים קודם מלכסותם ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויים. שהשבוי עומד בסכנת מות וחרב ורעב... ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
רבי אליהו הכהן מאזמיר מביא טעם אחר שמצוות פדיון שבויים היא מצווה גדולה כל כך:
לגודל מצות פדיון שבוים שבח הבורא ברוך הוא עצמו בפדיון שבוים דהיינו שאמר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ כי רצה להזכיר מצות פדיון שבויים של ס' רבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם... עוד יש לומר למה פדיון שבויים גדול מבריאת שמים וארץ יש לומר משום שתכלית בריאת שמים וארץ הוא בעבור האדם וכיון שכן כשהאדם בצער הגלות שהוא בתוך המות כי העולם חשך בעדו נמצא שבריאת שמים וארץ לגביה היה לבטלה לכן גדול פדיון שבויים לבריאת שמים וארץ ונכון.
בשנת התקפ"ב במהפכה של הערלים שבאו לעירנו אזמיר יע"א הרבה שבוים ששבו אותם ולא היו יכולים בני העיר להספיק להם אם יכולים ב"ד לכוף לכל שאר הערים הקרובות אליהם שגם המה בצדקתם יתנו סיוע לזה... ושלי"ת כל הערים אשר סביבותינו דהן תחת ממשלת אזמיר יע"א נכתב להם וכל מקום לפום חיליה שלחו מתם לעזר וסיוע מן הבא בידם אשריך ישראל קדושים.


