מַתְנִי׳ אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם... גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ – מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא הוּא, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא לִגְרְבוּ וְלַיְיתוֹ טְפֵי? תָּא שְׁמַע: דְּלֵוִי בַּר דַּרְגָּא פַּרְקַהּ לִבְרַתֵּיהּ בִּתְלֵיסַר אַלְפֵי דִּינְרֵי זָהָב. אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאן לֵימָא לַן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד? דִּילְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עֲבַד.
משנה אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן הרגילים, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין מן השבאים, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין. גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האי [זה] הביטוי "מפני תיקון העולם", האם כוונתו משום דוחקא דצבורא [דוחק הציבור] הוא, שאם עולים המחירים ביותר הרי זה גורם דוחק לציבור שצריכים לפדות אותם, או דילמא [שמא] משום שלא לגרבו ולייתו טפי [יחטפו ויביאו שבויים יותר], כדי שלא יהיה כדאי לשובים לשבות דווקא שבויים יהודים? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה שלוי בר דרגא פרקא לברתיה [פדה את בתו] שנשבתה בתליסר [בשלושה עשר] אלפי דינרי זהב, משמע שפודים את השבויים יותר מדמיהם אם אדם פרטי רוצה בכך. ומכאן עולה שסיבת התקנה היא דוחק הציבור ואינה ענין לאדם פרטי. שאם מן הסיבה השניה — גם לאדם פרטי יהיה אסור לפדות ביותר מדמי השבוי. אמר אביי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שברצון חכמים עבד [עשה] דבר זה? דילמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבד [עשה], ואם כן, אין מכאן הוכחה.
מה ההבדל בין הטעמים?
עיינו בסיפור הבא וחשבו האם יש מקרים בהם כן ראוי לפדות שבויים יותר מכדי דמיהן?
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר: ״מִי נָתַן לִמְשִׁיסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים״? עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: ״הֲלֹא ה׳ זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ״. אָמַר: מוּבְטְחַנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה! שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכׇל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמַנּוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע.
ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם וליכא משום דוחקא לא משום איגרויי שאם אבדו ישראל ממון או מתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות"ח אין לנו כיוצא בו... ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדאו בממון הרבה.
כל ממון שפוסקין עליו - כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל גיטין דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא אי נמי משום דמופלג בחכמה היה:
כיוון זה מתאים עם גישתו של המהרי"ק שראינו בדף 4, שנפסק להלכה גם בשולחן ערוך:
(ג) כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים:
(3) Every moment that one delays unnecessarily the ransoming of a captive, it is as if he were to shed blood.
כך למשל במקורות הבאים:
וכן כשיש סכנת נפשות, תוספות גיטין נ"ח א' [ד"ה כל]:
ואם בקשו להרגו פודין אותו מיד אפילו וכו'... ואפילו ביותר מכדי דמיהן.
כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרי' בשוק שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשר' דינרין ופודין אותו בק' או יותר... אם יש בהם מי שמוכן לזה פודין אותו בכל ממון או שמא יש בהם קטנים יעבירום על הדת נמצא שאין אנו פודין אלא הדת ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדות ומיסרין אותם ביסורים קשים ממות: ואע"פי שיש לבעל הדין לומר על כל התנאים הללו אומר התנא אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מ"מ יש לדחות דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן וכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה דכתיב נדיבי עמים עם אלהי אברהם:


