Shliach Oseh Shalachmanuso?
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
ShareCan one rely on a shliach and assume that the mishloach manos he sent was in fact delivered?
מה ששאל גבי משלוח מנות הרי כיון דדברי קבלה כד"ת דמיא ובשל תורה לא שייך חזקה שע"ש ואיך סומך עליו ואין לומר דכתיב ומשלוח מנות דהוי ע"י שליח א"כ יצטרך ע"י שליח דוקא ולא ע"י עצמו. הנה זה טעות חדא דודאי מדכתיב משלוח מנות ודאי משמע דמהני ע"י שליח ואין לומר דדוקא שליח זה אינו דאם לא הוי מצי עביד מעצמו לא הוי מצי משוי שליח דכל מידי דלא מצי עביד מדינא ודאי לא משוי שליח ואיך קראו שלוחו וברפ"ב דקדושין השתא בשליחו מקדש בו מבעיא ודלמא דוקא ע"י שליח ובע"כ מטעם הנ"ל ועוד בלא זה ובלי הכתוב לק"מ חדא דהרי השליח חוזר ואומר שעשה שליחותו וע"א נאמן באיסורין והש"ס בסוגיא דחזקה שע"ש מיירי הכל באינו חוזר ואומר שעשה שליחותו אבל בחוזר ואומר מהני מדין ע"א נאמן באיסורין ואף דנאמר דהוי אתחזק חיובא מ"מ בע"א באיסורין באיתחזק איסורא אם נאמן הוי גופו ספקא דדינא עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז וכאן נהי דחזקה שע"ש לא הוי חזקה אלימתא להועיל בדאורייתא עכ"פ מהני דאיתרע חזקת חיוב ובפרט כיון דעכ"פ התחיל לשלוח הוי כמו זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת א"א כמ"ש הפ"י בגיטין כ"ח א"כ כאן נמי ע"א נאמן שמסר לידו ועוד אף לא חזר ואמר כיון דהוי מלתא דעל"ג אם יחזור לו השני כדרך העולם ואף בלא זה הרי אפשר בשאלה ובזה ודאי מהני חזקה דשע"ש כיון דהוי נמי מלתא דעל"ג מיד ונהי דבעדות אשה לא מהני טעם על"ג התם הוי דבר שבערוה ועוד שם לא שייך חזקה דשע"ש אבל כאן בצירוף חזקה דשע"ש ודאי מהני צירוף על"ג היכי דהוי תרתי יחד גם כבר כתבנו בתשובה דאין כל על"ג שוין דהיכי דאין על"ג מיד הוי בעיא בש"ס אבל היכי דעל"ג מיד מהני ודאי כמו ביבמה גבי אשתמודעינהו דמהני בודאי ובע"כ אין כל על"ג שוין וא"ש:
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב — אֵינוֹ עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. גְּמָ׳ וְקָטָן לָא? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: קָטָן גּוֹבֶה אֶת הָעֵירוּב! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כָּאן בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב. מַאן? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, הָכָא נָמֵי — בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ? כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הָכָא נָמֵי — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב חִסְדָּא וְרַב יְחִיאֵל? אַהָא אִתְּמַר, דְּתַנְיָא: נְתָנוֹ לַפִּיל וְהוֹלִיכוֹ, לַקּוֹף וְהוֹלִיכוֹ, אֵין זֶה עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְדִילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. וְדִילְמָא לָא מְקַבֵּל לֵיהּ מִינֵּיהּ? אָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁל תּוֹרָה — אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
The Gemara asks: Where were these principles of Rav Ḥisda and Rav Yeḥiel stated? The Gemara answers: They were stated with regard to the following, as it was taught in a baraita: If one gave the eiruv to a trained elephant, and it brought it to the place where he wanted the eiruv deposited, or if he gave it to a monkey, and it brought it to the proper location, it is not a valid eiruv. But if he told another person to receive it from the animal, it is a valid eiruv. The Gemara asks: But perhaps the animal will not bring the eiruv to the person appointed to receive it? Rav Ḥisda said: The baraita is referring to a case where the person sending the eiruv stands and watches it from afar until it reaches the person designated to receive the eiruv. The Gemara asks further: But perhaps the person appointed to receive the eiruv will not accept it from the elephant or monkey. Rav Yeḥiel said: There is a legal presumption that an agent fulfills his agency.
בְּשֶׁל סוֹפְרִים — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּתְנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר, הוּתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד. וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. וְהָא חָדָשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְקָתָנֵי: הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ. לָאו מִשּׁוּם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ? וְרַב נַחְמָן? הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ
However, with regard to rabbinic laws, we do rely on the presumption that an agent fulfills his agency. And Rav Sheshet disagreed and said: With regard to both this, Torah law, and that, rabbinic law, we rely on the presumption that an agent fulfills his agency. Rav Sheshet said: From where do I say this? As we learned in a mishna: Once the omer has been offered, the grain from the new crop is immediately permitted. The Torah prohibits eating from the new crop of grain until the omer sacrifice is offered on the second day of Passover (Leviticus 23:14); once the omer is offered, it is immediately permitted to partake of the new grain. And those far from Jerusalem, who do not know whether or not the omer has already been offered, are permitted to eat from the new crop from midday and on, as the omer must surely have been offered by this time. Isn’t the prohibition to eat from the new crop a Torah law? And nevertheless, it was taught: And those far from Jerusalem are permitted to eat from the new crop from midday and on. Is this not because we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency? The priests in the Temple serve as the agents of the entire Jewish people, and it may be assumed that they have performed the mission entrusted to them. The Gemara asks: And how does Rav Naḥman, who holds that with respect to Torah laws we may not rely on the presumption that an agent fulfills his agency, refute this proof? He can respond as follows: There, the agents may be trusted for the reason that was explicitly taught: Because we know that the court will not be indolent in offering the omer sacrifice; however, the same cannot be said of ordinary agents.
דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלֶּה הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית אֲסוּרִין, בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם. שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים — הֵם אֲסוּרִים, לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן מוּתָּרִין. מָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה צְרִיכִין חִיזּוּק. הַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ יוֹם שֶׁלִּפְנֵי יוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם! אָמַר רַב אָשֵׁי: גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם דִּבְרֵי קַבָּלָה הוּא, וְדִבְרֵי קַבָּלָה כְּדִבְרֵי תוֹרָה דָּמוּ.
As it is taught in a baraita: These days that are written in Megillat Ta’anit are days on which fasting is prohibited, as are both the day before them and the day after them. With regard to Shabbatot and Festivals, fasting on them is forbidden, but on the day before them and the day after them fasting is permitted. What is the difference between this class of days and that class of days? These days, Shabbatot and Festivals, are by Torah law, and Torah laws do not need reinforcement, and therefore even if a fast day were decreed on the day before or after them, the Festival itself would not be nullified; whereas those days mentioned in Megillat Ta’anit are by rabbinic law, and rabbinic laws need reinforcement, and therefore fasting is prohibited even on the day before and the day after. The Gemara raises yet another difficulty: The prohibition against fasting on the second of Tishrei, derive it from the fact that it is the day before the day that Gedaliah, son of Ahikam, was killed, and since in Temple times the fast of Gedaliah was celebrated as a festive day, fasting should also be prohibited on the preceding day. Rav Ashi said: The fast of Gedaliah, son of Ahikam, is derived from the texts of the tradition, i.e., Prophets and Writings, and as the texts of the tradition are treated like Torah statements for this purpose, they too do not need reinforcement.
דא״כ תיפוק ליה דהו״ל יום שנהרג בו גדליה. שעושין אותו י״ט בזמן שיש שלום דבשלמא אי אמרת לאחר החרבן מוקמינן לה קודם שרצו להתענות בד׳ הצומות ולפיכך רשאין לקבוע בו י״ט ופריק רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ופרכינן שלפניו תיפוק ליה משום דהו״ל יום שלאחר ר״ח ונראה דה״ה דהו״מ פריך תיפוק ליה דהו״ל שני של ר״ה בגבולין אלא דא״כ מצי פריק שלא נצרכה אלא לירושלם ולבית הועד שעושין יום א׳ ומ״מ קשה לי אמאי לא פרכינן תיפוק ליה דהו״ל יום שלאחר ר״ח ואפילו בירושלם וי״ל דהאי מקשה מידע ידע דימים טובים דאורייתא לא בעי חיזוק וקס״ד דר״ח לאו דאורייתא ולהכי פריך מינה והא דמתרצינן ר״ח דאורייתא ודאותבינן לא בעי חיזוק אין עיקר התירוץ אלא מאי דקאמר ר״ח דאורייתא הוא וה״ק וכבר ידעת דאורייתא לא בעי חיזוק וכדתניא וכו׳ ופרכינן ותיפוק ליה דהו״ל יום שלפני גדליה ופריק רב אשי אליבא דרב גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא מדכתיב יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ודברי קבלה כדברי תורה דמי לענין זה שאינם צריכין חיזוק. והא דאמרינן שבתות וי״ט לפניהן ולאחריהן מותרין אתיא כמ״ד בשלהי בכל מערבין דע״ש מתענה ומשלים והלכה כמותו כדאיתא התם א״נ אפילו למ״ד כדי שלא יכנס לשבת מעונה ה״ק לפניהן מותרין והוא שלא ישלים שיאכל מעט קודם בין השמשות וי״ט הכתובים במגלת תענית לפניהן אסורין אפי׳ בלא השלמה:
שְׁתְּמוֹדְעִינְהוּ פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר בְּעֵדִים וְחַד אָמַר אֲפִילּוּ קָרוֹב אֲפִילּוּ אִשָּׁה וְהִלְכְתָא גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא וַאֲפִילּוּ קָרוֹב וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה
The Gemara clarifies the intention of the phrase: And we identified him as the brother of the deceased. Rav Aḥa and Ravina disagree concerning this phrase: One said that this identification must be made through legally valid witnesses, and the other one said that even the testimony of a relative and even the testimony a woman is accepted in this case. The Gemara concludes: And the halakha is that the identification of the brother is considered to be merely revealing the facts of the matter, and therefore, even a relative and even a woman may tender this information.
ואשתמודעינוהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב אפי' אשה פי' בכל מילתא דעבידי לגלוי לא משקר ופסיק תלמודא דה"ל גלויי מילתא בעלמא הוא:
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת עֵד אֶחָד בִּיבָמָה מַהוּ טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקַּר וְהָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר אוֹ דִלְמָא טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּאִיהִי דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא וְהָכָא כֵּיוָן דְּזִימְנִין דְּרָחֲמָא לֵיהּ לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת תְּנֵיתוּהָ אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִיךְ וְנִתְיַיבְּמָה וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ חִילּוּף הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא תְּרֵי וּתְרֵי מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי סְמוֹךְ אַהָנֵי וְעוֹד מַמְזֵר סְפֵק מַמְזֵר הוּא וְכִי תֵּימָא לָא דָּק וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ חַד וְטַעְמָא דַּאֲתוֹ בֵּי תְרֵי אַכְחֲשׁוּהּ הָא לָאו הָכִי מְהֵימַן וְאִיכָּא דְּאָמַר הָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דַּאֲפִילּוּ אִיהִי נָמֵי מְהֵימְנָא דִּתְנַן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעְלִי תִּנָּשֵׂא מֵת בַּעְלִי תִּתְיַיבֵּם כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ לְמִישְׁרֵי יְבָמָה לְעָלְמָא מַאי טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּמִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקַּר הָכָא נָמֵי לָא מְשַׁקַּר אוֹ דִלְמָא טַעְמָא דְּעֵד אֶחָד מִשּׁוּם דְּאִיהִי דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא וְהָא לָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא דְּמִיסְנָא הוּא...
hates the yavam, and she would therefore take advantage of any testimony to rid herself of him. Rav Sheshet said to them that you learned it in the mishna. If they said to her: Your husband died and afterward your child died, and she married another man, and afterward they said to her that the matters were reversed, she must leave the other man, and the first child and the last one are each a mamzer.