Megilla - 4 Verses Aloud
Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareאִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מׇרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי׃
In the fortress Shushan lived a Jew by the name of Mordecai, son of Jair son of Shimei son of Kish, a Benjaminite.
נוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקו"ר, והם איש יהודי וכו', בלילה ההוא וכו', ומרדכי יצא וכו', ליהודים היתה אורה וכו', וכשאומר פסוק בלילה ההוא בקול רם וניגון יסיים תיבת המלך בקו"ר וניגון ביותר, ויש נוהגים לור ג"כ פסוק כי מרדכי היהודי וכו' ופה עירנו לא נהגו בפסוק זה:
כדי לעורר את השמחה ולמשוך את תשומת ליבם של הילדים, נהגו הקהל לקרוא ארבעה פסוקים בקול רם, פסוקים שהם עיקר התחלת הנס וסופו, ולאחר מכן החזן חוזר וקוראם מהמגילה (רמ"א תרצ, יז, משנה ברורה תרפט, טז, עפ"י מרדכי ולבוש). (ואלו הם הפסוקים: 'איש יהודי', 'ומרדכי יצא', 'ליהודים', 'כי מרדכי').
In order to stimulate joy and grab the children’s attention, there is a custom for the congregation to read aloud four verses that essentially signal the beginning and end of the miracle. Afterward, the reader reads these verses again from the scroll (Rema 690:17; MB 689:16; based on Mordechai and Levush). (The verses are: “A Jewish man” [Esther 2:5]; “Mordechai left” [ibid. 8:15]; “The Jews” [ibid. 8:16]; and “For Mordechai” [ibid. 10:3].)
מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושטה כאיגרת להראו' הנס וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך: הגה יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם דהיינו איש יהודי וגו' ומרדכי יצא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' כי מרדכי היהודי וגו' וכן נוהגין במדינות אלו [הגהות מיימוני פ"א וכל בו ואבודרהם] והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים את המגילה בב"ה [אבודרהם] ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבע [ב"י בשם א"ח]:
17. It is a custom of all Jews that the reader reads and spreads out [the Megillah] like a letter in order to make the miracle seen. And when one finishes, one goes back and wraps it all up and makes a blessing. RAMA: There is what is written that we say four verses of redemption in a loud voice, [the verses are] "A Jewish Man", "And Mordechai went out", "The Jews had light", "Because Mordechai the Jew" and such is the custom in our lands. [Hagahos Maimoni; Kol Bo; Avudraham]. And then the reader goes back and reads these verses. It is also written that the young children are accustomed to draw pictures of Haman on trees or stones or to write the name of Haman on themselves and to strike one against the other in order to blot out his name according to "The name of Amalek shall surely be erased" (Devarim 25:19) and "But the fame of the wicked rots". (Proverbs 10:7). From this is derived the custom that we strike Haman wen we read the Megillah in the synagogue [Avudraham]. We must not nullify any custom nor should we ridicule [any custom] because "לא לחנם הוקבע". [Beis Yosef]
וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹקֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ֠ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהֹוָה־אֱ֠לֹקֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ {פ}
Therefore, when your God ה' grants you safety from all your enemies around you, in the land that your God ה' is giving you as a hereditary portion, you shall blot out the memory of Amalek from under heaven. Do not forget!
זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב׃
The name of the righteous is invoked in blessing,
But the fame of the wicked rots.
But the fame of the wicked rots.
טעם שנהגו שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ. כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הקבעו. רמ"א שם סעיף י"ז וסמך לדבר והיה" אם" בן" הכות הרשע ס"ת המן מטה משה:
Beur HaGra on Shulchan Arukh, Orach Chayim
Commentary
Author:Vilna Gaon
Commentary of the Vilna Gaon on Shulchan Arukh, mainly containing source references. Because of its brief style it is often difficult to determine the author's intention, as a result of which a number of supercommentaries have been written on this work.
Composed: Shklow (c.1748 – c.1798 CE)
יש שכתבו כו'. וכתבו הג"מ ומרדכי משום שמחה ולעורר התינוקות שישמעו קריאת המגילה. ובסוטה ל' ב' ר"נ אומר כסופר הפורס על שמע כו' וכ' הגאונים מכאן נהגו לומר פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד כגון בברכת ק"ש שהש"ץ מוציאן וכשמגיע למי כמוכה ומלוך אומרין כולם ביחד בקול רם ולא אסור משום דברים שבכתב כמ"ש בתענית כ"ח א' אר"י וכי יחיד כו' אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורא את שמע:
קו) שם הגה. יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים וכו' וכתב התניא דאינו לא חובה ולא מנהג אלא שמחת תינוקות וקולות לפניהם כדי שישמחו. וגם בראיתם שיניי בזה שואלים מה זאת ומתוך כך אתה בא לספר גבורותיו של הקב"ה למען ישמחו ולמען ילמדו ליראה איתו כל הימים. מט"מ סי' תתר"ג:
קז) שם בהגה. והחזן חוזר וקורא אותן. כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב. מ"ב אד' נ"ח. ועיין לעיל סעי' ג':
(נח) בקול רם - משום שמחה ומה שחוזר וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:
The Flexibility of the Verses Recited Aloud
As can be seen from the sources above, the list of verses recited aloud is not fixed; it even varies from version to version of the same source. This is hinted at in Sefer Ha’ittur (Provence, 12 th century, Vol. 2, p. 224) which states that the congregation says aloud “some verses”. The confusion is especially obvious in Sefer Hamanhig. Manuscript A in the Refael edition states that there are three verses and then proceeds to list four ; the other manuscripts do not mention the number three; while Sefer Abudraham which quotes Sefer Hamanhig explicitly mentions the number four ! Indeed, Orhot Hayyim mentions the custom of reciting four verses aloud and adds: “And there are places where they do not say “A Jewish man” (2:5) and they say other verses and everything follows the custom”.
Source: Rabbi Prof. David Golinkin, Schecter Institute (11/03/2008)
כתב אבין הירחי נהגו בצרפת ובפרובינציא לומר שליח צבור התחלת ארבעת אלו הפסוקים במגלה והצבור משלימין אותם בקול רם ואחר כך חוזר שליח צבור אותם איש יהודי, ומרדכי יושב, ליהודים, כי מרדכי, וכל זה להרבות השמחה לילדים ולכל. וכן כתב בעל משמרת המועדות ופירש כי הטעם הוא כדי לעורר הלב אם יתנמנם אחד מהם שלא ירדם, ואומרים אלו הפסוקים מפני שהם כתובים גבי מרדכי ומשום כבודו ושענין הנס היה על ידו. ואף המקרא שהוא בסוף צריך לעורר משום כוונת הברכה האחרונה ומשום כבודו של מרדכי ע"כ. ורבינו סעדיה לא הזכיר אלא שני פסוקים בלבד ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי וכן נוהגין ברוב המקומות בספרד.
וזה הוסד מפי רבינו תנוח נפשו בצרור החיים. איש יהודי וגו' ומרדכי יצא, ליהודים היתה אורה וכי מרדכי היהודי, שנהגו העם לומר בפה אחד בשעת מקרא מגילה אינו חובה ואינו מנהג אלא שמחת תינוקות, אבל מקרא שלש עשרה מידות שנהגו העם לומר בשעת קריאת התורה בתענית, מנהג כשר הוא לפי שהן דברי חנונים ורחמים והם הם שלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם (ודין) [ודרך] הוא ששליח צבור מתחיל ראש הפסוק ושותק עד שיפסוק המקרא מפי הציבור ואחד חוזר וגומר, ואינו אלא לרמז לצבור לאמרו, ולא מפני שהוא חובה להתחיל(ם) ולשתוק, וכן נהגו לומר וסלחת לעונינו ולחטאתינו וגו'.