Purim 2024

וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מׇרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃

The Jews accordingly assumed as an obligation that which they had begun to practice and which Mordecai prescribed for them.

וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מׇרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כׇּל־רֹאֶֽיהָ׃

When the turn came for Esther daughter of Abihail—the uncle of Mordecai, who had adopted her as his own daughter—to go to the king, she did not ask for anything but what Hegai, the king’s eunuch, guardian of the women, advised. Yet Esther won the admiration of all who saw her.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע נָשִׁים יְפֵיפִיּוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם: שָׂרָה (וַאֲבִיגַיִל, רָחָב) וְאֶסְתֵּר, וּלְמַאן דְּאָמַר אֶסְתֵּר יְרַקְרוֹקֶת הָיְתָה — מַפֵּיק אֶסְתֵּר וּמְעַיֵּיל וַשְׁתִּי.

To complete the discussion about the prophetesses, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: There were four women of extraordinary beauty in the world: Sarah, and Abigail, Rahab, and Esther. And according to the one who said that Esther was greenish in color, lacking natural beauty, only that a cord of divine grace was strung around her, remove Esther from the list and insert Vashti in her place, for she was indeed beautiful.

וּמַאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃ {ס}

And Esther’s ordinance validating these observances of Purim was recorded in a scroll.

פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְגָא בֵּיהּ, וּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג, וּמַה דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא אָסוּר בֵּיהּ נְעִילַת הַסַּנְדָל, בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּמַר בָּהּ (שיר ז ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב, וְעִנּוּגָא וְחֶדְוָה וְכַמָּה טָבִין מְזוּמָנִין לְגַבָּהּ, וְדָא יְהֵא בְזִמְנָא דְפוּרְקָנָא בַעֲגָלָא.

It is called “Purim” because of Yom HaKippurim [which can be read as “the day that is like Purim”], for, in the future, people will rejoice on Yom Kippur, and will transform its required afflictions to delight. Although the Divine Presence forbade the wearing of shoes on Yom Kippur, at that time people will quote the verse, “How beautiful are your footsteps in sandals, O prince’s daughter” (Shir HaShirim/Song of Songs 7:2), and pleasure, joy, and much good will happen on that day – this will be the case in the time of the coming Redemption.

אלי אלי כו' כפל לומר אלי זה פעמים כמ"ש ז"ל שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה לבית הצלמים וצעקה אלי אלי למה עזבתני ויהיה הענין אם אלי היית טרם אנשא לערל גם אלי היית אחרי כן עם היותי אתו בחדרי משכיתו אשר לא יחסרו שם צלמים כי שם הוא עיקרם ואם כן אפוא למה עזבתני ולא אשאג מדאגה מדבר אולי בהפרדך ממני לא יושיט לי המלך את שרביט הזהב וימיתני כי נקל זה בעיני בערך ישועת ישראל שתתבטל בהסתלקך ממני וזהו רחוק מישועתי דברי שאגתי. או יאמר לא אדע אם מה שנסתלקת הוא בעבור טומאת המקום או להיותך רחוק ממבוקשי ואם הוא למען היותך רחוק מישועתי הן דברי שאגתי. או יאמר במאמר מרדכי אליה אם החרש תחרישי רוח וכו' ואת ובית אביך כו' ככתוב אצלנו בביאור המגלה והוא כי בית שאול אשמים על עזבו את אגג חי והוליד בלילה ההוא אבי אבות המן הרע ועל כן אמר הנה לא תבצר גאולה מישראל כי רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו על דבר המן המחטיא את ישראל בסעודה ויטם להרג ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות לכפר בעד בית אביך בל תאבד את והם וזה תאמר מה שאני שואגת הוא על היותך רחוק מישועתי של עצמי אם לא תעשה התשועה על ידי כי לישראל רוח והצלה יעמוד ממקום אחר. או יאמר אם בצאתי מבית הצלמים לדבר אל המלך היתה שכינה שבה אלי החרשתי אך היות רחוק מישועתי לפני המלך הנה דברי שאגתי אולי לא תשוב לי:

אלי, (חלק זה מתחלק לשני חלקים, תחלתו התאוננות על העזיבה והסתרת פנים) (ב' י"א), וסופו תפלה לה' שיושיעו (י"א י"ז) אתה אלי ! אשר אך אתה הוא אלי, לא זולתך, אתה אלי מעולם, ועתה למה עזבתני? למה עזבתני באופן אשר אתה רחוק מישועתי ורחוק מדברי שאגתי, ר"ל לא לבד שהתרחקת ממני עד שלא תהיה קרוב אלי להיות ישועתי בעת הצורך, התרחקת עוד יותר עד שלא תוכל לשמוע אף את דברי שאגתי, באופן שלא תדע מצרתי כלל, וזה התאוננות א' על העזיבה והסתרת פנים:
״וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים, נִסְתַּלְּקָה הֵימֶנָּה שְׁכִינָה. אָמְרָה: ״אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי״?! שֶׁמָּא אַתָּה דָּן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְעַל אוֹנֶס כְּרָצוֹן?
§ The Gemara returns to its explanation of the verses of the Megilla. The verse states with regard to Esther: “And she stood in the inner court of the king’s house” (Esther 5:1). Rabbi Levi said: Once she reached the chamber of the idols, which was in the inner court, the Divine Presence left her. She immediately said: “My God, my God, why have You forsaken me?” (Psalms 22:2). Perhaps it is because You judge an unintentional sin as one performed intentionally, and an action done due to circumstances beyond one’s control as one done willingly.