Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareהיא הצווי שנצטוינו ללמד חכמת התורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך. ולשון ספרי ושננתם לבניך אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוין בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם אמרו ושננתם שיהיו מחודדים בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לומר לא תהא מגמגם לו אלא תהא אומר לו מיד. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם, למען ילמדו, והזירוז על מצוה זו והחריצות עליה מפוזר בהרבה מקומות בתלמוד. ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר בה ולמדתם אותם את בניכם אמרו בניכם ולא בנותיכם כמו שנתבאר בגמר קדושין
נשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה. אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יט) "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ. שֶׁכָּל הַחַיָּב לִלְמֹד חַיָּב לְלַמֵּד:
כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". וְלֹא בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ז) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב ג) "וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים". אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוָּה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶּן בְּנוֹ. לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ:
A woman is not obligated to teach her son, for only those who are obligated to learn are obligated to teach. Just as a person is obligated to teach his son, so, too, is he obligated to teach his grandson, as [Deuteronomy 4:9] commands: "And you shall teach them to your sons and your grandsons."
[Furthermore, this charge is not confined] to one's children and grandchildren alone. Rather, it is a mitzvah for each and every wise man to teach all students, even though they are not his children, as [Deuteronomy 6:7] states: "And you shall teach them to your sons..." The oral tradition explains: "Your sons," these are your students, for students are also called sons, as [II Kings 2:3] states: "And the sons of the prophets went forth."
If so, why do the commandments [explicitly mention] one's son and grandson? To grant precedence to one's son over one's grandson, and one's grandson over the son of a colleague.
ביאור הגר״א על משלי טו:יב
׳אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. תן לחכם ויחכם עוד.׳ - פירוש, כי יש שתי בחינות תוכחה, צריך לילך לבית העושה עוול להוכיחו, וללמד אינו צריך לילך להרוצה ללמוד, אלא כשיבוא אליו אז מצוה על הרב ללמדו, וזהו ׳הוכח לחכם׳, פירוש שתלך אליו להוכיחו ׳ויאהבך׳. ׳תן לחכם׳ כשיבוא אצלך ללמוד תן לו ויחכם עוד.
When he begins to speak, he should teach him Torah tzivah lanu Moshe... (Deuteronomy 33:4) and Shema Yisrael... (ibid. 6:4).
Afterwards, he should teach him [selected verses], little by little, verse by verse, until he is six or seven - depending on his health - [at which time] he should take him to a teacher of young children.
Even if he is a poor man who derives his livelihood from charity and begs from door to door, even if he is a husband and [a father of] children, he must establish a fixed time for Torah study during the day and at night, as [Joshua 1:8] commands: "You shall think about it day and night."
אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן.
אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:
Even though she will receive a reward, the Sages commanded that a person should not teach his daughter Torah, because most women cannot concentrate their attention on study, and thus transform the words of Torah into idle matters because of their lack of understanding.
[Thus,] our Sages declared: "Whoever teaches his daughter Torah is like one who teaches her tales and parables." This applies to the Oral Law. [With regard to] the Written Law: at the outset, one should not teach one's daughter. However, if one teaches her, it is not considered as if she was taught idle things.
אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בתו תורה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה — מְלַמְּדָהּ תִּיפְלוּת. תִּיפְלוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כְּאִילּוּ לִמְּדָהּ תִּיפְלוּת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּכְתִיב: ״אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה״, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה חׇכְמָה בְּאָדָם — נִכְנְסָה עִמּוֹ עַרְמוּמִית.
רש״י
כאילו - שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע:
פירוש הרב קאפח על משנה תורה
...פירשו לנו רבותינו כי תורה שבע״פ האמור כאן אין הכוונה הלכות פסוקות אלא עצם הלמידיות בי״ג מדות...לפיכך נראה שאין המניעה אלא הלמידה במדות...ותלו את המניעה רק באב וכל אב רואה את בתו חכמה, אבל נראה שאין מניעה שהיא תלמד סוגית גמרא, כן אין מניעה שמורה ידריכנה אם חשקה נפשה בכך...ולפיכך אין מניעה גם על האב מללמד את בתו הלכות פסוקות בפרט דיני שבת ויו״ט, ועדיף ממקרא כי הוא חייה וחיי ביתה.