וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Therefore, write down this poem and teach it to the people of Israel; put it in their mouths, in order that this poem may be My witness against the people of Israel.
אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא
Rava says: With regard to the mitzva for every Jew to write himself a Torah scroll, even if a person’s ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzva to write a scroll of one’s own, as it is stated: “Now, therefore, write for yourselves this song and teach it to the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). Abaye raised an objection to him from a baraita concerning the king’s Torah scroll: And he writes himself a Torah scroll for his sake, so that he does not beautify himself with the Torah scroll of others. Read precisely, this indicates that a king, yes, he is included in the halakha not to have a scroll inherited from his ancestors suffice, but an ordinary person is not.
וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפי' אות אחת מעלה עליו כאילו כתבו
And Rabbi Yehoshua bar Abba says that Rav Giddel says that Rav says: One who purchases a Torah scroll in the marketplace is akin to one who snatches a mitzva in the marketplace, as the proper manner in which to perform the mitzva of writing a Torah scroll is to write one for himself. And if he himself writes a Torah scroll, the verse ascribes him credit as though he received it at Mount Sinai. Rav Sheshet says: If he emended even a single letter of the Torah scroll, thereby completing it, the verse ascribes him credit as though he had written it in its entirety.
היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו, והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת. ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו את השירה כל התורה שכוללת זאת השירה. ולשון גמרא (סנהדרין כ"א:) אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר כתבו לכם איתיביה אביי כותב לו ספר תורה לעצמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא. והיתה התשובה לא נצרכה אלא לשתי תורות כדתניא וכותב לו שתי תורות, כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שנים כמו שהתבאר בפרק שני מסנהדרין (שם). וכבר התבארו משפטי מצוה זו, רוצה לומר כתיבת ספר תורה ותנאיה בפרק שלישי ממנחות ובמסכת שבת פ' ט"ז. (אתם נצבים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה):
That is that He commanded us that every man among us should write a Torah scroll for himself. And if he writes it with his hand, Scripture accounts it to him as if he received it at Mount Sinai. But if it is impossible for him to write it, he should buy it or hire someone to write it for him. And this is His saying, "write for yourselves this song " (Deuteronomy 31:19). And it is not permitted to write [only] sections. For when He said, "this song," He intended the whole Torah, which includes this song (of Haazinu). And the language of the Gemara (Sanhedrin 21b) is, "Rabbah said, 'Even if his ancestors left him a Torah scroll, it is a commandment to write a scroll of his own, as it is stated, "write for yourselves."' Abaye raised an objection to him (from a baraita concerning the king’s Torah scroll), '"And he writes himself a Torah scroll for himself, so that he does not become proud from the Torah scroll of his ancestors." A king, yes, but an ordinary person, no!'" And the answer was, "No, [the ruling of that baraita] was only necessary [to teach that the king is commanded to write] two Torahs; as it is taught in a baraita, 'And he must write two Torahs for himself.'" This means to say that the difference between a king and an ordinary person is that every man is obligated to write a Torah scroll, whereas a king, two - as it is explained in the second chapter of Sanhedrin. And the regulations of this commandment - meaning to say, the writing of a Torah scroll and its stipulations - have already been explained in the third chapter of Menachot and in Shabbat, Chapter 16. (See Parashat Nitzavim; Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll.)
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:
It is a positive commandment for each and every Jewish man to write a Torah scroll for himself, as [implied by the commandment (Deuteronomy 31:19)]: "And now, write down this song for yourselves," i.e., write down the [entire] Torah which contains this song. [The basis for this interpretation is] that the Torah should not be written passage by passage.
Even if a person's ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzvah to write one himself. If a person writes the scroll by hand, it is considered as if he received it on Mount Sinai. If he does not know how to write himself, [he should have] others write it for him.
Anyone who checks even a single letter of a Torah scroll is considered as if he wrote the entire scroll.
Even if a person's ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzvah to write one himself. If a person writes the scroll by hand, it is considered as if he received it on Mount Sinai. If he does not know how to write himself, [he should have] others write it for him.
Anyone who checks even a single letter of a Torah scroll is considered as if he wrote the entire scroll.
וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יח) ״וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ״ וְגוֹ׳. וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. זֶה שֶׁהָיָה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְזֶה שֶׁכָּתַב אוֹ שֶׁנִּכְתַּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד. וְאִם יָצָא לַמִּלְחָמָה סֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו״:
A king is commanded to write another Torah scroll for himself, for the sake of his sovereignty, in addition to the scroll which he possessed while a commoner, as [Deuteronomy 17:18] states: "And when he sits on his royal throne, he shall write...." This scroll should be checked against the scroll in the Temple Courtyard by the Supreme Sanhedrin.
The one which he possessed while he was a commoner should be placed in his storage chambers, and the one that he wrote - or had written for him - while he was a king, should be with him at all times. When he goes out to war, his Torah scroll should be with him. When he returns, it should be with him. When he sits in judgment, it should be with him. When he dines, it should be opposite him, as [Deuteronomy 17:19] states: "And it shall be with him and he shall read it all the days of his life."
The one which he possessed while he was a commoner should be placed in his storage chambers, and the one that he wrote - or had written for him - while he was a king, should be with him at all times. When he goes out to war, his Torah scroll should be with him. When he returns, it should be with him. When he sits in judgment, it should be with him. When he dines, it should be opposite him, as [Deuteronomy 17:19] states: "And it shall be with him and he shall read it all the days of his life."
הלכות ספר תורה
מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
Laws of Torah Scrolls
וכתב א"א ז"ל שזזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים וכו' אבל האידנא שכותב ס"ת ומניחים אותו בב"ה וכו' עד אם לא ללמוד תורה ולישא אשה בהל' ס"ת ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וממרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין דורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדים בהן אלא מניחים אותם בב"ה לקרות בהם ברבים וא"כ הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שג"ז בכלל מצות כתיבת ספר תורה ושזה יותר מצוה מלכתוב ספר תורה ולהניחו בב"ה לקרות ברבים אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירותם על דברי הרא"ש שכ"כ הגאונים:
מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה כו' נראה דה"ק שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בת"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבע"פ שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתוייג' כהלכתו ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור ע"י תורה שבע"פ כדאמרו על ר"ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכתבי התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כ"א בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לס"ת משא"כ בזמנינו שנעשה לנו כהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל. ועיין בח"מ סימן צ"ז בדין סידור שכתב רבינו ז"ל אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת כו' משמע דיש יותר צורך בס"ת מבשאר ספריו. ואף ששם בשם ר"י אברצלוני כ"כ מ"מ לא פליג שם רבינו עליו ולא כתב שסברת הרא"ש הוא בהיפך ואפשר משום דשם אין זה עיקר מקומי לא הזכירוהו א"נ לענין מכירת ס"ת ולתנו למלוה בחובו ס"ת הוי רבותא טפי וק"ל ועיין בדרישה: (כי מצות כתיבת התורה כצ"ל עכ"ה):
האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
2) Nowadays the commandment is to copy the five books of Moses, the Mishna, and the Talmud with its commentaries. [These books] can only be sold [in order to gather funds] to study Torah or to marry a woman.
האידנא כו'. שעיקר הכתיבה משום ללמוד בה וכמ"ש ועתה כתבו כו' ולמדה כו' ולדידהו לא חיתה נכתבת אלא תורה שבכתב כמ"ש בפ' הנזקין (ס' ב') ובתמורה דברים שבע"פ כו':
(ליקוט) האידנא כו'. עבב"י וכ"כ המ"מ וכן עיקר וכ"כ ט"ז (ע"כ):
(ליקוט) האידנא כו'. עבב"י וכ"כ המ"מ וכן עיקר וכ"כ ט"ז (ע"כ):
האידנא כו'. כתב הפרישה נראה דה"ק הרא"ש שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתויגת כהלכתה ומדוייקת בחסרות ויתרות ופסקי הטעמים כו' אבל בזמנינו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך נמצא בדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה ע"כ וכן נראה עיקר כהרא"ש ודלא כהב"י וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזה"ז אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וש"ס ופירושיהן. מיהו גם העט"ז ומ"מ ריש הלכות ס"ת נמשכו לדברי הב"י:
האידנא מצוה כו'. וכ"כ הטור בשם הרא"ש ופירש ב"י דלא בא לפטור אותנו מכתיבת ס"ת דאדרבה יש גם לנו לכתוב וללמוד בה אלא בא לומר שיש מצוה גם בכתיבת ספרי' אלו ובדרישה חולק עליו דאין לנו ללמוד מס"ת ולזלזל בכבודה דדוקא בדורות הראשונים היו מוכרחים לכך שהיה אסור להם לכתוב דפין דפין אלא כולם בגלילה וגם היו דורשין קוצי האותיות בס"ת משא"כ עכשיו ועל כן אין לנו המצות עשה הזאת לכתוב ס"ת אלא בכתיבת שאר ספרים ע"כ ואף שלפי משמעו' הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי ב"י דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:
כתבו הרא"ש והטור שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה. אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהן ברבים – מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה, ומשנה וגמרא ופירושיהן, להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריין. ולכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם, וגם שלא למוכרם, אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. עד כאן לשונם.
יש שפירשו בכוונתם דאין כוונתם לפטור בזמן הזה מכתיבת ספר תורה, אלא כוונתם דעתה יש גם מצוה באלו. דהיאך נבטל מצות עשה של "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (בית יוסף וב"ח, וט"ז סעיף קטן ד, ומעדני יום טוב)? וראיה ברורה לזה שאין כתיבת ספר תורה מפני הלימוד, שהרי אמרינן בגמרא דאף על פי שהניחו לו אבותיו, מצוה לכתוב משלו. ואם עיקר המצוה הוא מפני הלימוד – הרי יש לו במה ללמוד. אלא וודאי שזהו מצוה בפני עצמה (שאגת אריה סימן ל"ו). ויש אומרים דאינו כן, וכוונתם לפטור האידנא מכתיבת ספר תורה, דעיקר המצוה הוא מפני הלימוד. ועתה אין לומדין מספרי תורה אלא מחומשים ומשניות וגמרא (דרישה וש"ך סעיף קטן ה).
ולשון הרא"ש והטור משמע להדיא כן. דאם כפירוש הראשון הוה ליה לומר דהאידנא יש '''גם''' מצוה במשנה וגמרא. ועוד: שהרי מפורש כתבו דעיקר המצוה הוא כדי ללמוד בה. ועוד שסיימו בדבריהם: "ולכן הם הם הספרים שאדם מצוה לכותבם", דמבואר להדיא דרק הם מצוה ולא ספר תורה. וכדברי הרא"ש והטור כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים, עיין שם. אמנם ממה שאמרו בגמרא דלא מהני מה שהניחו לו אבותיו – הוי קושיא גדולה על דבריהם. אך באמת כשנדקדק בזה אין כאן קושיא כלל, דוודאי מקרא מלא הוא דתכלית הכתיבה הוא כדי ללמד, כדכתיב: "ולמדה וגו'". אלא שהתורה גזרה שהוא בעצמו צריך לכתוב מה שצריך ללמוד. ולכן האידנא גם כן צריך לקנות בעצמו משניות וגמרא.
אמנם נראה לעניות דעתי דגם לזה אין אנו צריכין. דבאמת הרא"ש והטור לא הביאו כלל מימרא זו ד"אף על פי שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו", עיין שם (והב"ח נדחק בזה). ונראה לי שפירשו פירוש אחר בזה. דהכי איתא בסנהדרין (סנהדרין כא א): אמר רבה: אף על פי שהניחו וכו' איתיביה אביי: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. מלך אִין, הדיוט לא. לא צריכא, לשתי תורות וכו' עיין שם. ואינו מובן: דאם הקושיא הוא רק מה שאינו יוצא בשל אביו, מאי קמתרץ "לא צריכא, לשתי תורות"? ומה בכך? הא שתי תורות במלך כתורה אחת בהדיוט, ואכתי משמע מלך אין הדיוט לא? ונראה לי דאביי שני קושיות מקשה: דבאמת זולת מימרא זו דרבה לא מצינו בש"ס שיהא חיוב על כל אחד לכתוב ספר תורה. דהך דמנחות שהבאנו דלוקח ספר תורה מן השוק הוה כחוטף מצוה, כתבו כאילו קבלה מהר סיני – לא מבואר שם שיש חיוב בזה אלא שיש שכר על זה. שהרי עיקר המצוה הוא מקרא ד"ועתה כתבו לכם וגו'", ואינו מובא זה במנחות שם. ולכן אביי מקשה בשתים: "מלך אִין, הדיוט לא" – כלומר: דווקא מלך מצווה בכתיבת ספר תורה ולא הדיוט, וכל שכן שהדיוט יוצא בשל אחרים. ולזה מתרץ לשתי תורות אעיקרא דקושיא, שאין ההדיוט מצווה כלל בכתיבת ספר תורה. לזה מתרץ דלעולם ההדיוט מצווה, רק המלך מצווה בשתי תורות. ועל זה שנינו: וכותב לו ספר תורה לשמו. אבל על מה שאמר רבה שאף על פי שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו – איפריך מהברייתא, דרק מלך לא יתנאה בשל אחרים ולא הדיוט. ולכן השמיטו זה.

