At the Foot of Mt. Sinai: Mundane and Magnificent

(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ (ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ (ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ (ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃ (ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃ (ח) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃ (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ (ס) (יב) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃ (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃ (טו) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃ (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃ (יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃ (פ)

(1) Then He said to Moses, “Come up to the LORD, with Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel, and bow low from afar. (2) Moses alone shall come near the LORD; but the others shall not come near, nor shall the people come up with him.” (3) Moses went and repeated to the people all the commands of the LORD and all the rules; and all the people answered with one voice, saying, “All the things that the LORD has commanded we will do!” (4) Moses then wrote down all the commands of the LORD. Early in the morning, he set up an altar at the foot of the mountain, with twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He designated some young men among the Israelites, and they offered burnt offerings and sacrificed bulls as offerings of well-being to the LORD. (6) Moses took one part of the blood and put it in basins, and the other part of the blood he dashed against the altar. (7) Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that the LORD has spoken we will faithfully do!” (8) Moses took the blood and dashed it on the people and said, “This is the blood of the covenant that the LORD now makes with you concerning all these commands.” (9) Then Moses and Aaron, Nadab and Abihu, and seventy elders of Israel ascended; (10) and they saw the God of Israel: under His feet there was the likeness of a pavement of sapphire, like the very sky for purity. (11) Yet He did not raise His hand against the leaders of the Israelites; they beheld God, and they ate and drank. (12) The LORD said to Moses, “Come up to Me on the mountain and wait there, and I will give you the stone tablets with the teachings and commandments which I have inscribed to instruct them.” (13) So Moses and his attendant Joshua arose, and Moses ascended the mountain of God. (14) To the elders he had said, “Wait here for us until we return to you. You have Aaron and Hur with you; let anyone who has a legal matter approach them.” (15) When Moses had ascended the mountain, the cloud covered the mountain. (16) The Presence of the LORD abode on Mount Sinai, and the cloud hid it for six days. On the seventh day He called to Moses from the midst of the cloud. (17) Now the Presence of the LORD appeared in the sight of the Israelites as a consuming fire on the top of the mountain. (18) Moses went inside the cloud and ascended the mountain; and Moses remained on the mountain forty days and forty nights.

(י) ויראו אל אלהי ישראל. נִסְתַּכְּלוּ וְהֵצִיצוּ וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּבָּ"ה לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לְנָדָב וַאֲבִיהוּא עַד יוֹם חֲנֻכַּת הַמִּשְׁכָּן, וְלַזְּקֵנִים עַד וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א) – בַּקְּצִינִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה (תנחומא)

כמעשה לבנת הספיר. הִיא הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, לִזְכּוֹר צָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים בְּמַעֲשֵׂה לְבֵנִים (ויקרא רבה)

וכעצם השמים לטהר. מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ הָיָה אוֹר וְחֶדְוָה לְפָנָיו:,וכעצם. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן מַרְאֶה:,לטהר. לְשׁוֹן בָּרוּר וְצָלוּל:

(יא) ואל אצילי. הֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא וְהַזְּקֵנִים:,לא שלח ידו. מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד (תנחומא, ויקרא רבה כ')

ויחזו את האלהים. הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כַּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא, וְאֻנְקְלוּס לֹא תִרְגֵּם כֵּן., אֲצִילֵי. לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ (ישעיהו מלכים א), וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ (במדבר י"א), שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה (יחזקאל מלכים א):

(10) ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL — They gazed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that He did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) “And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה” — those who were the קצינים “nobles” of the camp (Midrash Tanchuma 4:3:16)., כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE — This had been before Him during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel’s woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus Rabbah 23:8)., וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY — This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before Him., וכעצם — Translate it as the Targum does: “as the appearance”., לטהר means FOR BRIGHTNESS AND CLEARNESS.

(11) ואל אצילי AND UPON THE NOBLES — these were Nadab and Abihu and the elders —, לא שלח ידו HE LAID NOT HIS HAND — This implies that they well deserved that God should stretch forth His hand against them (Midrash Tanchuma 4:3:16)., ויחזו את האלהים AND THEY BEHELD GOD [AND DID EAT AND DRINK] — They gazed at him intimately as though their association with Him were a matter of eating and drinking. Thus does the Midrash Tanchuma 4:3:16 explain it. Onkelos, however, does not translate the passage this way (i. e. he does not take it in a depreciative sense that Nadab and Abihu and the elders acted improperly. His translation is: they beheld God’s Glory and rejoiced in their offerings which were accepted as though they were eating and drinking). —, אצילי means “the great men”, as, (Isaiah 41:9) “I called thee from the chief men (אציליה) thereof”; (Numbers 11:17) “And he increased (ויאצל) some of the spirit” (cf. Rashi on Numbers 11:17 and Onkelos on 11:25); (Ezekiel 41:8) “six cubits in its size (largeness) (אצילה‎)”.

(י) ויראו את אלהי ישראל פירש ר''א במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' נצב על המזבח (עמוס ט א). ,ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו).,וכעצם השמים לטוהר, שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב) והנה בכאן כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם (י כ) כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת:

ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (לעיל יט כה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט) ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:

(יא) ואל אצילי בני ישראל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן מאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות: ,וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל ה': ,וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה: ,וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי''ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ''א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש''ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי''א כט כא~כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:

THEY SAW THE GOD OF ISRAEL- Ibn Ezra explains that this "sight" is that of prophecy as in "I saw God standing by the alter" (Amos 9:1)

UNDER HIS FEET LIKE A PAVEMENT OF SAPPHIRE- This is like what Ezekial saw[in his vision] "appearance like sapphire, a semblance of a throne (Ezek. 1:26)

LIKE THE VERY SKY FOR PURITY- That they saw under the pavement of sapphire like the very sky for purity, that is the expanse which is the "expanse, with an awe inspiring gleam as of crystal, was spread above their heads" (Ezek. 1:22)...Essentially, this is like Ezekial's vision

V'AL DERECH HAEMET- Because it repeats during the giving of the Torah "God spoke" (Ex. 19:25/20:1) and it says "God has shown us His Glory and Majestic Presence and we heard His voice from amidst the fire."(Deut. 5:21) It is explained there that they saw "Elohei Yisrael" and it doesn't say as it says in every other place "Adonai Elohei Yisrael", in mentioning this it means to say that the elders received a vision that was more intense than the rest of the people that saw "on the earth the great fire." (Deut. 4:36)

(י) כמעשה לבנת הספיר. כ׳ הרמב״ן ז״ל הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא. ובעניי איני מבין מה ענין כסא לתחת רגליו. אלא כך הענין. דכבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ד׳ פי׳ הכתוב השמים כסאי והארץ הדם רגלי. דכמו מלך בו״ד יושב על כסאו בהיכלו ומשגיח על המדינה וכל מעיינו בה והיא התכלית כך הקב״ה כ״י בשמים כסאו ודן ומחשב על הארץ איך להנהיגה לפי מעשה בה״א. והארץ היא התכלית של בריאת שו״א. וזהו לשון הדום רגלי מלשון סוף כמו רגל ההר. פי׳ סוף השתלשלות ההשגחה. כי ע״ז התכלית נברא הכל כדי שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כמ״ש כ״פ. והנה בשה״ש בשבח של כנ״י להקב״ה אמר המשורר הק׳ ראשו כתם פז. וכן על סוף הפעולה שהוא מכונים גשם אדנים אמר שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. והכונה שכמו ראש המחשבה נקיה וטהורה ככתם פז כך סוף פעולה דומה לפז בלי עירוב דעת ומעשה אחר ח״ו. אמנם בינתים והשתלשלות המעשים נעלם מכח אנוש להבין טהרתן באשר נסבכו בחשבונות רבים ע״י אמצעים שלוחי ה׳. וע״ז נאמר למשה לא תוכל לראות. ובא זה המשל שבשיר הקדוש בתורה ובמראה יחזקאל ע״ש אבן הספיר באשר הוא אבן מוצק ונקי מכל סיג וחלאה. וראה יחזקאל הכסא שהוא ראש המחשבה כמראה אבן ספיר. והאצילים ראו תחת רגליו היינו סוף מעשה כמעשה לבנת הספיר נקי מכל סיג האמצעים המגיעים לידי סוף מעשה ואין בם כי אם רצון כבוד ה׳ לבדו. וזהו סיפי׳ דקרא. וכעצם השמים לטוהר. כמו השמים מקום מחשבה ודאי נקי מכל השתתפות דעת אחרת ח״ו. כך ראו תחת רגליו שנעשה רצונו ית׳ לבדו ואין לזר אתו:

(יא) לא שלח ידו. כחו (וכך פי׳ ר״נ גאון בס׳ המפתח המקרא כי אשא אל שמים ידי כמו שיבואר במקומו) והכונה כי מי שזוכה לראות מראות אלהים. והקב״ה מופיע עליו אור רצונו ית׳ שיראה ויתבונן ונותן לו כח לסבול משא הקדוש ולהיות מרכבה לשכינה. ה״ז מוצא בזה תענוג נפלא באור פני מלך חיים ית׳ ושבע נפשו ואינו תאב לאכול באותה שעה כמש״כ בס׳ בראשית ג׳ א׳. אבל האצילים האלה פרצו גבול והציצו במה שלא הורשו להתבונן והקב״ה לא שלח ידו להופיע אור פניו ית׳ להם ולא הי׳ בהם כח אלהי לסבול משא הקדוש והיו ראוים להיות נפגעים לולי זכות של אותו יום. מכ״מ זה הי׳ עונשם שלא שבע נפשם עונג רוחני עד ויחזו את האלהים. המה ראו מה שראו באלקות. ומכ״מ ויאכלו וישתו. נדרשו לאכול ולשתות. וכך פי׳ הראב״ע בשם ר״י הלוי ז״ל ועל דבריו יש להוסיף עפ״י מה שכבר נתבאר לעיל ד׳ כ׳ אשר משא מראות אלהים למי שאינו כדאי באותה שעה. היא למשא רב עד שיכול להמית. וזהו העונש. וכאן שלא הגיע העונש בתקפו מכ״מ הי׳ במשא מחליש כחם הרבה. והיו מוכרחים תומ״י לאכול ולשתות להשיב נפשם: