Avos 1:14 אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי (all)
Toggle Reader Menu Display Settings
Options
Menu iconSave
Menu iconCopy
Menu iconAdd to Collection
Menu iconExport to Google Docs
Menu iconShare
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי
משנה אבות א׳:י״ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:

Pirkei Avot 1:14

He [also] used to say: If I am not for myself, who is for me? But if I am for my own self [only], what am I? And if not now, when?

Chidushei HaRim
  • אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי Each Yid has own tafkid, no one can fulfill - but I need other's help to be maslim my tafkid, can't do it in vacuum
  • וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי just like in realm of nefesh, each has unique tafkid - so too in realm of zman, each chelek of zman has it's particular chiyuv for us to utilize, this second diff from preceding & following
  • אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי must be mishtadel for parnassa
  • וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי but must realize hishtadlus not the siba, not kochi, on our we accomplish nothing
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי
  • RM: shabbos m'ein olam haba before kiddush be mitzyayer if didnt prepare (mesilas yesharim, chazal)
  • Yosef: ish chacham v'navon, why chacham, just organizer, aizehu chacham roeh es nolad
  • TA: Korach mashal of pottery
https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5764-shemos/
https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5764-shemos/?print-posts=pdf
What Constitutes a “Gadol”?
The pasuk [verse] in this week’s parsha says, “The boy grew up (vayigdal hayeled) and she brought him to the daughter of Pharoah and he was a son to her. She called his name Moshe, as she said ‘For I drew him from the water'” [Shemos 2:10]. The very next pasuk says, “It happened in those days that Moshe grew up (vayigdal Moshe) and went out to his brethren and saw their burdens” [2:11].
The Ramban comments that these two juxtaposed pasukim both use the same term — ‘vayigdal’ — to indicate the growth of Moshe. The Ramban points out that the first pasuk is referring to Moshe’s physical growth and the second pasuk is referring to his spiritual growth. In the first pasuk, Moshe grew physically. In the second pasuk, he became a ‘Gadol’ — a man of spiritual stature. This pasuk provides an insight into who the Torah considers to be an ‘Adam Gadol’ [great person].
The Medrash, on the phrase “Moshe grew up and went out to his brethren and saw their burdens,” states that Moshe saw their burden and cried over them. He would moan “Woe is me over your fate. If only it could be me who would suffer rather than you.” He would then roll up his sleeves, so to speak, and participate in their hard labor.
The juxtaposition of the term “Gadol” (which the Ramba”n attributes to spiritual greatness) and the mention of Moshe’s participation in the suffering of his brethren is a clear indication that the Torah’s definition of a Gadol is someone who cares about the fate of his fellow Jew. The degree to which a person feels the pain and trouble of another Jew, defines how much of a “Gadol” he is.
This is one of the true hallmarks of the great personages amongst the Jewish people. An “Adam Gadol” in Israel is not just a person who is proficient in Torah. It is not only a person who is meticulous about his performance of mitzvos. It is not only a person who is perfect in his personality characteristics (midos). The true Gadol b’Yisroel is the person who empathizes with and encompasses the troubles and the needs of his brethren among the children of Israel.
If we picture in our minds people — past or present — who earned the title “Gadol b’Yisrael”, invariably we one of the characteristics of such a person was his participation in the needs of the masses.
How does one attain such a level of spirituality? Rav Shimon Shkop (1860-1940), in his introduction to his classic Shaarei Yosher, writes as follows: There is an implicit dichotomy in every human being. From the moment that a every person arrives in this world, he is interested in one thing and one thing only — himself! When a child is brought into this world and wants to be fed at 2 o’clock in the morning, the child does not care whether his mother is sleeping or not sleeping. “I’m hungry. I want to be fed.” That is the only thing that interests the child.
As a child becomes a toddler, aware of the fact that there are other people in the world beside himself, he is still most concerned with himself. This is what the human condition is all about. People are primarily worried about themselves. Yet, there is an obligation upon a human being to worry about more than just himself. He needs to worry about the next person as well. But invariably worrying about the next fellow contradicts the innate human condition, which is to worry primarily about oneself.
Rav Shimon Shkop asks, “How does one bridge this dichotomy between worrying about myself and worrying about the next person?” The ‘trick’ is, he said, to expand the parameters of what defines ‘myself’.
Most normal people do have a bigger “I” than merely themselves. When a person gets married, his definition of “I” changes. “A man’s wife is like his own self.” When a person does something for his wife, he does not think of it in terms of “I’m doing a favor for someone else.” His “I” has grown to encompass more than himself. It includes his wife as well.
For the most self-centered individuals, their “I” stops at their nose. Other individuals have an “I” that encompasses a spouse, parents, and children. The entire family circle is generally not viewed as “someone else” when we do favors for them.
Rav Shimon says that the “I” of a great person, one who walks in the path of Torah, encompasses the entire Jewish nation. When a person can expand the parameters of his own “I” to include his entire society, he is a greater person. The bigger the definition of “I”, the bigger is the measure of greatness (gadlus).
Rav Shimon then provides this astute interpretation of the famous Mishneh in Avos [1:14]: “If I am not for myself, who will be for me?” Of course, Rav Shimon says, a person must worry about himself, because ultimately if he does not worry about himself, who will worry about him? But “k’sheANI l’atzmi” — when my whole “I” just consists of myself, then what am I? I am just a self-centered individual whose “I” ends at his nose.
In 1905 there was a fire in Brisk. In olden times without the equipment and efficiency of today’s fire departments, fires used to be fought with “bucket brigades.” Inevitably, a large portion of the city burnt down in flames. People were without houses. In that period, Rav Chaim of Brisk did not sleep in his bed. He slept in a room off of the shul. His family tried to convince him to come back to his normal sleeping quarters. He responded, “How can I sleep in the comfort of my bed when there are people who do not have a roof over their heads?”
This is an “Adam Gadol.” Rav Chaim was a person whose “I” was defined in terms of his entire city and in terms of his entire people.
This could also be the interpretation of the age-old prayer (recited at a circumcision) of “This little child will become a Gadol” (zeh haKatan Gadol yiheyeh). Of the millions and millions of little children who have had this prayer recited at their circumcisions how many have really gone on to become “Gedolim”?
Perhaps we are not necessarily requesting that the little baby become a “Gadol” in learning only. A person can become an “Adam Gadol” in other ways as well. This eight-day-old baby, who is now only interested in one thing – himself, will one day become a “Gadol”. He should grow up and expand his horizons such that he becomes more than a self-centered individual (ANI l’atzmi).
People are born with clenched hands. After 120 years, when a person dies, the custom is to unclench the fists. A common proverb is that when a person enters the world, he acts like he wants to grasp it all for himself. But when a person leaves the world, he leaves with his hands open. The task in life is to open up a person’s hands so that his concern is not just the “I”, but extends to the entire world.
  • R Aryeh Levine: "our leg hurts"
  • v'havta l'rayacha kamocha - how?? R Shkop - expand the ani!
  • http://www.aishdas.org/asp/ShaareiYosher.pdf
  • "atem keruim adam" beilus trial r meir shapiro response - rubashkin
  • https://theyeshiva.net/jewish/item/6427/rosh-hashanah-5771-rosh-hashanah-insights
  • https://torah.org/torah-portion/legacy-5774-achareimos/
  • https://www.shluchim.org/files/weekly/engfile_757.pdf
  • https://www.shemayisrael.co.il/orgs/baiskaila/html/appendix__the_jewish_response.html
  • https://assets.torahtidbits.com/2023/06/27232208/1522-Balak-R.Hauer_.pdf
  • https://aish.com/the-damascus-affair/
Wrote Rav Meir Shapiro:

Human beings are referenced in the Torah using a variety of terms: adam, ish, enosh, and gever. Each of those terms other than adam has a singular and plural form: one ish, two ishim; one enosh, two anashim; one gever, two gvarim, while “adam” has no plural form as it symbolizes how all people can constitute a single entity, everyone feeling they are part of the same body.
That quality, taught Rav Meir, is manifest specifically in Klal Yisrael who uphold mutual responsibility as a core value, kol Yisrael areivim zeh la’zeh. As all of us constitute one Adam, no individual Jew can be separated from the entirety of the Jewish people. When one Jew named Mendel Beilis is on trial for murder, the hearts of Jews across Russia, Poland, England, and America, along with every Jew everywhere, are beating in rhythm with his and feel as if they are sitting with him on the bench of the accused. That inherent unity and fundamental solidarity of the Jewish people is why we are called adam.
  • https://www.torah-box.net/parsha/exodus/beshalach/beshalach-taking-responsibility_1148.html
  • https://www.koltorah.org/articles/you-have-a-new-message-listen-to-it-by-rabbi-josh-kahn-1
  • https://www.koltorah.org/articles/take-it-to-heart-by-rabbi-scott-friedman
  • https://www.yna.edu/emails/newsletter/5769/beshalach/newsletter.pdf
שמות ב׳:י׳-י״א

(י)וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃

(יא) וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃

Exodus 2:10-11

(10) When the child grew up, she brought him to Pharaoh’s daughter, who made him her son. She named him Moses,*Moses Heb. Mosheh from Egyptian for “born of”; here associated with mashah “draw out.” explaining, “I drew him out of the water.”(11) Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen.

רמב"ן על שמות ב׳:י״א:א׳-ב׳

ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת:

וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:

Ramban on Exodus 2:11:1-2

AND WHEN MOSES WAS GROWN UP HE WENT OUT UNTO HIS BRETHREN. This is to be understood that he grew to manhood. It has already been said, And the child grew, which means that it was no longer necessary to wean him, and then the mother brought him to Pharaoh’s daughter, and he became her son, for he was to stand in the presence of kings. After that, he grew to manhood in maturity of mind. AND HE WENT OUT UNTO HIS BRETHREN. This indicates that they told him he was a Jew, and he desired to see them because they were his brethren. Now he looked on their burdens and toils and could not bear [the sight of his people enslaved]. This was why he killed the Egyptian who was smiting the oppressed Hebrew.

ברטנורא על משנה אבות א׳:י״ד:ג׳

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו. בָּעוֹלָם הַזֶּה:

Bartenura on Pirkei Avot 1:14:3

”And if not now": in this world.

ברטנורא על משנה אבות א׳:י״ד:ד׳

אֵימָתָי. כִּי אַחַר הַמָּוֶת אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת עוֹד. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִם לֹא עַכְשָׁיו בִּימֵי הַבַּחֲרוּת, אֵימָתַי, שֶׁמָּא בִּימֵי הַזִּקְנָה לֹא יַעֲלֶה לְיָדִי:

Bartenura on Pirkei Avot 1:14:4

”when?”: Since after death, it is impossible to merit any more. Another explanation: “If not now” in the days of youth, “when,” lest in the days of old age, I will not succeed.

יכין אבות א׳:נ״ד:א׳

וכשאני לעצמי מה אני
(ב) בשיחשוב ויתגאה על כל דבר קל שעשה כאילו עשה גדולות ונוראות בעולם, ואומר בלבו הן כל אלה ידי עשתה ואיך לא ירום לבבי.

על זה משיב, וכשאני לעצמי מה אני, ר"ל הן ידעתי כי לא למען הטוב בעבור שהוא טוב, לא לבעבור כי כך רצון הבורא, עשיתי, רק לעצמי להתפאר עשיתי, וכל מעשי מלוכלכים בגאות, ובמה נחשב מעשה כזאת

[או ר"ל כשאני יושב בדד לעצמי ובודק א"ע יפה. אז כמה וכמה חסרונות אמצא בעצמי, אף שנעלמים מכל אדם, די לי שידועים ליודע תעלומות ולי לעצמי. ואיך לא ישתבר לבי בקרבי. כמאמר המלך החסיד, ואהי שפל בעיני]:

Yachin on Pirkei Avot 1:54:1

...

מדרש שמואל על אבות א׳:י״ד:א׳-י״ב

לפי שעיקר העבודה והיראה אל האדם היא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו ואעפ"כ כובש אותו תחתיו, וכענין "אשרי איש ירא את יהוה" בעודו איש, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה, כי אחרי זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה,

לכן אמר התנא - אם בעת זקנתי (שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי) אני שב (בתשובה) אל אלהי, מי ילמד עלי סנגוריא, כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטוא לכך אני שב בתשובה, וזה שאמר אם אני כבר זקנתי מהיות איש ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי, אם כן כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור, וזה שאמר מי לי, מי ילמד עלי זכות?

אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור שאני לעצמי וברשותי וזה שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי, דבר גדול אני עושה, וזה שאמר מה אני מלשון "מה רב טובך" כלומר כמה וכמה טובה אני עושה, וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי שאם לא עכשיו - שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן:

ואפשר עוד שהזהיר התנא שלא יתגאה האדם בעשרו וברוב בניו כי היום או למחר ימות וילך לו בלי חמדה ויעזוב כל אשר לו, וזה שאמר אם אין אני לי כדרך קל וחומר, אם אין אני דהיינו גופי, אם אפילו גופי אינו שלי, כי בכל עת ובכל רגע אני מעותד למות ופתאום יבא אידי, ולקברי אובל, מי הוא הדבר שיקרא שלי? לא עשרי ולא בני אינם שלי, שאם גופי עצמי אינו שלי כ"ש הדברים שהם חוץ ממני, ואם כן היאך אתגאה בהם?

ואמר וכשאני לעצמי כלומר אם יעלה בדעתי לומר שעדיין אני בחור וכפי טבע העולם עדיין לא הגיע זמני ליפטר מן העולם כי עדיין אני לעצמי שאני בחור, עדיין מה אני כמו "ונחנו מה" כי גם הבחורים מעותדים למיתה כמו הזקנים וא"כ אף שאני בחור אני הבל וריק ואפשר שאמות ואעזוב לאחרים חילי. וכיון שאף לבחור המיתה מצויה, אם לא אעבוד יוצרי עכשיו, אימתי אעבדנו? כי אפשר שאמות ולא יהיה לי זמן לעובדו:

ואפשר עוד כי בהיות שמחוייב כל אדם להוכיח את חבירו (כעין שאמר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך") לא יאמר אדם אחר שחבירי חייבים להוכיח אותי אם יראו בי עון אשר חטא, מה לי להזהר עוד ולפשפש במעשי, די לי שאני מקבל על עצמי להיות מקבל תוכחת מכל מי שיוכיחני, וכל אשר יאמרו אלי אעשה, אבל כל עוד שאין שום אדם מוכיח אותי מוכחא מילתא שאין בי שום דופי וכל חבירי לא ימצאו בי עון אשר חטא

לז"א אם אין אני מפשפש במעשי ומשתדל בעדי להוכיח ולהיישיר את עצמי, מי לי כלו' מי יוכיח אותי? כי חבירי אפשר שאינם נותנים לב עלי ובין כה וכה אני מאבד את עצמי לדעת,

ואמר וכשאני לעצמי ביען צריך לאדם להיות עושה ומעשה, זוכה לעצמו ומזכה לאחרים, שלא די לו שהוא בעצמו ילך בדרכי יושר כי צריך לו ג"כ שידריך את אחרים, ולכן אמר וכשאני משתדל בעדי להיישיר את עצמי מה אני כלומר מה אני עשיתי, כלום יצאתי ידי חובתי? לא בודאי כי עדיין צריך אני להשתדל להיישיר את אחרים באופן כי צריך לאדם לעשות שני דברים הפכיים, אל הנוגע לעצמו יחשוב שאינו מוטל על שום אדם להוכיחו ומוכיח אין בלתו, ואל הנוגע לאחרים יחשוב שמוטל עליו להוכיח את חבירו ואם לאו ישא עליו חטא,

ואמר ואם לא עכשיו אימתי דכיון שמוטל עלי לעשות שני דברים הללו להשתדל בעדי ובעד אחרים א"כ היום קצר והמלאכה מרובה ולכן אם לא עכשיו אימתי:

והחסיד ז"ל כתב בשם הר"י ן' שושן ז"ל אם לא עכשיו אימתי לפי שהנני מחוייב לעבוד את אלהי כל ימי חיי מבלי חסרון כלל, ולכן אם אתבטל רגע אחד מתי אשלם מה שחסרתי בו, כי אין ראוי להתהלל ביום מחר כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו וכן אמר פרעה כלו מעשיכם דבר יום ביומו ואל תתהללו ביום מחר כי גם הוא מי התירו לכם הלא אתם חייבים לעשות למחר כהיום, וא"כ אימתי תמלאו ותשלימו החסרון של היום, ונכון הוא:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב אם אין אני לי מי לי לפי שאין מי שיכריח לאדם לעשות טוב או רע והבחירה ביד האדם, לכך אמר אם אין אני לי לא יש שר ומושל שיכריח אותי לדרך הטוב ואמר וכשאני לעצמי, מה אני כלומר זה שאני לעצמי ובבחירתי אין מי שיכריחני בזה, מה אני! כמו "מה רב טובך" לפי שאני נחשב עי"ז יותר מהמלאכים לפי שהמלאכים הם הכרחיים...

או יאמר אע"פ שאני מעורר את עצמי לעבודת השם יתברך איני יכול לעשות אחד מני אלף ממה שאני חייב לעשות לבורא שהפליא עמי הפלא ופלא.

ורבינו יונה ז"ל כתב אם לא עכשיו בימי הנערות, אימתי? כי בימי הזקנה לא יוכל לעשות. וכן אמר דוד המלך ע"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר"ל כי הנטע בעודו קטן יוכל לגדלו שיהיה עצו ישר ולא עקום, אך אחר שגדל עקום קשה הוא לתקנו, כן האדם בעודו נער נקל הוא לסור מן הרע ולהיות גדל בדרך הטוב אך אם הזקין ברשעתו לא יוכל להניח דרכו הרע, וכענין שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה עכ"ל:

Midrash Shmuel on Avot 1:14:1-12

...

רבי חיים מוולוז'ין, רוח חיים על אבות, פרק א משנה יד
היצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד, איך אפשר לעסוק בתורה, הלא מוכרח אתה לעסוק בפרנסה, לפרנס את אשתך ובני ביתך הקטנים, ומה גם בעיתים הללו, שעול הפרנסה כבד עד מאד, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו.
אבל באמת אמרו חז"ל, שקודם יצירת הולד נגזר על הטיפה מה תהא עליה, עשיר או עני, והוא בדרך כלל, על כל שנותיו, ועל כל שנה בפרט אמרו 'מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה'. נמצא, עם כל יגיעותיו, לא יגיע לו מאומה יותר ממה שנקצב, וזה היה יכול להשיג אף במעט עמל.
אבל בדברי תורה – הכל לפי היגיעה, וכל אשר יוסיף להתייגע, יוסיף דעת. וזהו שאמר בעסק התורה "אם אין אני לי מי לי", כי הכל תלוי בי. ובעניני עולם הזה "כשאני לעצמי מה אני", ואך ביהוה יתברך תוחלתי וסברי.
רש"י על משנה אבות א׳:י״ד:ג׳

ואם לא עכשיו אימתי. בזמן שאני חי. אימתי שכל מי שטרח בע״ש יש לו מה יאכל בשבת אבל מי שלא טרח מה יאכל [וזהו ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין]:

Rashi on Avot 1:14:3

...

מגן אבות א׳:י״ד:ב׳

ויש לפרש אם אין אני מוכיח ומעורר לעצמי, מי לי זולתי שיעוררני, התעוררות אחרים היא לפי שעה והתעוררתו לעצמו הוא תדיר.

ואפילו אעורר לעצמי מה אני להשלי' חובתי כי היצר הרע ושאור שבעיס' המעכבין ...כן אמרו לו הצדיקים יצר הרע שנתת בנו הוא רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואפי' נטרח הרבה לא נוכל להשלי' רצון בוראינו ית'. וזהו שנא' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. ואם אפילו אהיה לעצמי לא אוכל להשלים רצוני כל שכן אם אתעצל בעבודתו ית שלא יעל' בידי כלום. וזהו שנא' על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה:

Magen Avot on Avot 1:14:2

...

User uploaded image
A cab driver who was driving Rabbi Yechezkel Levenstein, mashgiach of Mir in Europe and later in Ponevezh, related that he once witnessed an open miracle. When secular Israelis finish their army service, they typically unwind by touring some exotic location. After his discharge, this cab driver had gone with a few of his buddies to tour a mountainous region in Africa.
One night, they awoke in their tent to hear one of their friends screaming in terror. The boy was enveloped by a huge boa constrictor, which was squeezing him to death. They had no idea how to free their friend, and they were afraid to do anything to the snake, for fear that they would antagonize it and make it squeeze even harder. Facing what seemed to be inevitable, a member of the group told his friend, “I know that when Jews are about to die, they recite Shema. You should recite it now.” As soon as the ex-soldier screamed, “Shema Yisrael, Hashem Elokeinu, Hashem Echad,” the snake unwound itself and slithered away into the darkness of night.

“The miracle changed my friend’s life,” the cab driver concluded. “He went directly back to Israel, and is now a thoroughly religious Jew.” “And what about you?” Rav Yechezkel asked. “Me?” the driver responded in a quizzical tone. “The Rav doesn’t understand — the snake wasn’t wrapped around me, it was wrapped around my friend.”
מגן אבות א׳:י״ד:ג׳

אם לא עכשיו אימתי. אם לא אהיה לעצמי עכשיו בזמן הבחרות אימתי? שמא בעת הזקנה אולי לא אוכל מפני חולשת הזקנ' או מפני הרגל הבטול או מפני סיבות מבטלות אותי, וגם אם אשתדל בימי הזקנה בכל כחי הרי אבדתי זמן הבחרות וכליתי אותו בהבל. וזהו שאמר שלמה ע"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לאיסור ממנה.

וכן אמר דוד ע"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר"ל כי כמו שהנטע בעודו קטן ורך אדם יכול לתקנו שלא יתגדל עקום ויעלה ישר, כן הבנים בנעוריהם אדם יכול לחנכם ביראת יהוה וזהו מצות חינוך שאדם חייב בבניו...

ועוד המעשה הטוב בימי הבחרות יותר נרצה מימי הזקנה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך:

Magen Avot on Avot 1:14:3

...

שערי תשובה ב׳:כ״ו

וְהִנֵּה נַחְתּוֹם הָעִנְיָן הַזֶּה בְּמַאֲמָר נִכְבָּד אֲשֶׁר לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל זַ"ל. הָיָה הִלֵּל עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי. בֵּאוּר הַדָּבָר. אִם הָאָדָם לֹא יְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ מָה יוֹעִילוּהוּ הַמּוּסָרִים. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנָסִים בְּלִבּוֹ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. יִשְׁכָּחֵם הַיֵּצֶר וְיַעֲבִירֵם מִלְּבָבוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו':ד') וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר... אָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם בְּשָׁמְעוֹ הַמּוּסָר לְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ וְלָשׁוּם הַדְּבָרִים אֶל לִבּוֹ וְלַחְשֹׁב בָּהֶם תָּמִיד. וַעֲלֵיהֶם יוֹסִיף לֶקַח וּמִלִּבּוֹ יוֹצִיא מִילִין. וְיִתְבּוֹדֵד בְּחַדְרֵי רוּחוֹ וְיָשׁוּב יַהֲפֹךְ יַד תּוֹכַחְתּוֹ עַל נַפְשׁוֹ. וְלֹא יִסְמֹךְ עַל תּוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ לְבַדּוֹ. וְתוֹכַחְתּוֹ לַבְּקָרִים וְלִרְגָעִים תִּהְיֶה עַד אֲשֶׁר תְּקַבֵּל נַפְשׁוֹ הַמּוּסָר. וְעַד אֲשֶׁר תִּטְהַר.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי. גַּם כְּשֶׁאֲנִי לִי לְהִשְׁתַּדֵּל לְתַקֵּן נַפְשִׁי בְּכָל כֹּחִי וַאֲנִי הוֹגֶה בַּחָכְמָה בְּכָל עֵת. מָה אֲנִי. כִּי הַשָּׂגַת הָאָדָם קְצָרָה וְדַלָּה. וְעִם הַטֹּרַח וְהַתִּקּוּן יַשִּׂיג מְעַט מִן הַמַּעֲלוֹת. רְאֵה מִי אָנֹכִי וּמָה חַיַּי כְּשֶׁאֵין אֲנִי לְעַצְמִי לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִטְרֹחַ לְתַקֵּן נַפְשִׁי...

וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי. אֵין רָאוּי לִי לְאַחֵר יוֹם אוֹ יוֹמַיִם הִשְׁתַּדְּלוּתִי בְּתִקּוּן נַפְשִׁי וּבִקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה. כִּי אִם אוֹמַר אֲקַוֶּה לְעֵת הַפְּנַאי וְעַד הֱיוֹת בְּיָדִי כֶּסֶף דֵּי סִפּוּקִי. הִנֵּה טִרְדוֹת הָעוֹלָם אֵינָן פּוֹסְקוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה.

Sha'arei Teshuvah 2:26

And behold we shall conclude this topic with an esteemed statement of the Sages of Israel, may there memory be blessed: Hillel, peace be upon him, used to say (Avot 1:14), "If I am not for myself, who is for me? And if not now, when?" The explanation of the content is [that] if a person does not arouse his soul, what effect can reproof have? For even if they enter his heart on the day that he hears them, the impulse will forget them and drive them out of his heart, like the matter of that which was stated (Hosea 6:4) "when your goodness is like a morning cloud." And it is [also] stated (Proverbs 10:20), "The tongue of a righteous man is choice silver, but the heart of the wicked is of little worth (kimeat)." Its explanation is that the reproof of a righteous man is pure without any dross, and his speech is chosen. But the heart of the evildoers that listen to his reproof is [only for] one instant. This is from the usage (Psalms 81:15), "then would I subdue their enemies instantly (kimeat)" - the meaning of which is, in an instant would I subdue their enemies. And [only] an understanding and refined heart is called a heart, as it is stated (Proverbs 15:32), "he who heeds reproof acquires heart"; and (Proverbs 17:16), "to purchase wisdom, when he has no heart?" Indeed, a man must arouse his heart when he hears reproof and place the things into his heart, to constantly think about them. And he should add teaching from his own heart and produce words. He should also meditate in the chambers of his spirit and repent, to turn the hand of the reproof upon himself and not just rely upon the rebuke of the rebuker. [Otherwise. that] rebuke will be like morning clouds, and for [fleeting] instants, until he takes the reproof upon himself and until he purifies himself. "But if I am for my own self [only], what am I?" Even when I am for myself and I reflect upon wisdom all the time, what am I? For the grasp of a man is short and weak. So [even] with the effort and the refinement, he will only attain a little of the virtues - see what I am and what my life is when I am not for myself, to make efforts to refine my soul. And the comparison here is to a field that is inferior. For with great toil and refinement, and with much work, it will bring out a small [amount of] seed. But if they do not toil in its refinement, it will not produce [anything] and no grass will grow in it besides thorns and brambles. However there is benefit in sowing a superior field - even if he does not toil in working it. And our Rabbis, may their memory be blessed, said about this matter (Avot D' Rabbi Natan 16), "That which it is written (Psalms 103:14), 'For He knows our formation' - there is a [relevant] metaphor of a king that gave a field to his servants and warned them to work it and guard it, and to bring him thirty kor from it each year. And they toiled on it and worked it well, but only bought five kor in front of the king. He said to them, 'What have you done?' They said to him, 'Our master, the king, the field that you gave us was inferior, and we worked it with all of our strength. But with all of the toil, it did not make more grain than this.'" "And if not now, when?" It is not appropriate for me to delay my efforts, a day or two, in refining my soul and fixing set times for Torah [study]. For if I say, "I shall hope for leisure time and until I have enough money in my hands for my needs" - behold the distractions of the world do not stop. As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avot 2:4), "Say not, 'When I shall have leisure I shall study,' lest you will not have leisure."

חתם סופר על התורה, כי תצא ב׳

כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו כתוב בפרקי דאבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי

הנה אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו והנה יחשוב אדם כי לא יצא למלחמה עם היצה"ר ולכבוש יצרו אשר צריך כח וגבורה כדאמרו איזהו גבור וכו' לא יעשה שום התפעלות לזה רק יבטח ביהוה כי יעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה הלזו אבל האמת לא כן הוא כי מי שחושב כן לעולם לא יהי' שונאו נכנע תחתיו רק שצריך האדם ללחום תמיד ולכבוש יצרו בכחו ובאפשרו בטבעו והשאר משמים יסייעהו וכבר אמרו הבא לטהר מסייעין לו ותחלה צריך האדם לבוא לטהר ואח"כ מסייעין אותו וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי דהיינו אם אין האדם פועל פעולות לעצמו מי הוא אשר יעזרהו, וכשאני לעצמי דהיינו לאחר שפעל מה הוא רק יצרפו שניהם יחד כמ"ש

ואמר אם לא עכשיו אימתי דהיינו שיחשוב אדם כי לא ילחום נגד היצה"ר רק ימתין עד שיזקין והגיעו ימים אשר אין בהם חפץ לתאוות עוה"ז ואז ישוב אל יהוה וירחמהו אבל כבר אמרו ז"ל אשרי איש ירא יהוה - כשהוא איש כשהוא בגבורתו ובכחו אז יפעל פעולה שלימה, והיינו אם לא עכשיו אימתי

וזהו ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם דהיינו אתם דבוקים ביהוה אך חיים כולכם היום ותכנעו שונאיכם לפניכם שהבא לטהר מסייעין לו וא"ש

וזהו שהתחלנו בו כי תצא למלחמה על אויבך דהיינו מלחמת יצה"ר כי תצא למלחמה אז ונתנו יהוה אלהיך בידך כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים וכאשר הארכתי:

Chatam Sofer on Torah, Ki Teitzei 2

...

עבודה זרה י״ז א:י״ב-ט״ז

והתניא אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה

הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה

אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה

אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה

אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו לד, ד) ונמקו כל צבא השמים

אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא...בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי

Avodah Zarah 17a:12-16

The Gemara asks: And is it correct that one who repents of the sin of forbidden sexual intercourse does not die? But isn’t it taught in a baraita: They said about Rabbi Elazar ben Durdayya that he was so promiscuous that he did not leave one prostitute in the world with whom he did not engage in sexual intercourse. Once, he heard that there was one prostitute in one of the cities overseas who would take a purse full of dinars as her payment. He took a purse full of dinars and went and crossed seven rivers to reach her. When they were engaged in the matters to which they were accustomed, a euphemism for intercourse, she passed wind and said: Just as this passed wind will not return to its place, so too Elazar ben Durdayya will not be accepted in repentance, even if he were to try to repent. This statement deeply shocked Elazar ben Durdayya, and he went and sat between two mountains and hills and said: Mountains and hills, pray for mercy on my behalf, so that my repentance will be accepted. They said to him: Before we pray for mercy on your behalf, we must pray for mercy on our own behalf, as it is stated: “For the mountains may depart, and the hills be removed” (Isaiah 54:10). He said: Heaven and earth, pray for mercy on my behalf. They said to him: Before we pray for mercy on your behalf, we must pray for mercy on our own behalf, as it is stated: “For the heavens shall vanish away like smoke, and the earth shall wax old like a garment” (Isaiah 51:6). He said: Sun and moon, pray for mercy on my behalf. They said to him: Before we pray for mercy on your behalf, we must pray for mercy on our own behalf, as it is stated: “Then the moon shall be confounded, and the sun ashamed” (Isaiah 24:23). He said: Stars and constellations, pray for mercy on my behalf. They said to him: Before we pray for mercy on your behalf, we must pray for mercy on our own behalf, as it is stated: “And all the hosts of heaven shall molder away” (Isaiah 34:4). Elazar ben Durdayya said: Clearly the matter depends on nothing other than myself. He placed his head between his knees and cried loudly until his soul left his body. A Divine Voice emerged and said: Rabbi Elazar ben Durdayya is destined for life in the World-to-Come. The Gemara explains the difficulty presented by this story: And here Elazar ben Durdayya was guilty of the sin of forbidden sexual intercourse, and yet he died once he repented. The Gemara answers: There too, since he was attached so strongly to the sin, to an extent that transcended the physical temptation he felt, it is similar to heresy, as it had become like a form of idol worship for him. When Rabbi Yehuda HaNasi heard this story of Elazar ben Durdayya, he wept and said: There is one who acquires his share in the World-to-Come only after many years of toil, and there is one who acquires his share in the World-to-Come in one moment. And Rabbi Yehuda HaNasi further says: Not only are penitents accepted, but they are even called: Rabbi, as the Divine Voice referred to Elazar ben Durdayya as Rabbi Elazar ben Durdayya.

Sifsei Chaim: we soothe our conscience blaming our spiritual matzav on circumstances (chevrusa, yeshiva, less distractions, better head) & therefore no motivation to change b/c out of our control.
The yeshua will only come when he realizes אין הדבר תלוי אלא בי with YOUR chevrusa, YOUR yeshiva, YOUR circumstances (R Naftali Amsterdam)
ALSO:
User uploaded image
User uploaded image
משלי י״ד:י׳

לֵ֗ב י֭וֹדֵעַ מָרַּ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּ֝בְשִׂמְחָת֗וֹ לֹא־יִתְעָ֥רַב זָֽר׃

Proverbs 14:10

The heart alone knows its bitterness,
And no outsider can share in its joy.

מאמר תורת הבית, הוספות א׳:ב׳

ואף שחיוב גדול הוא מה"ת על כל אב להדריך גם בנו לעבודתו מה"ת ונשנה ד"ז כמה פעמים בתורה כמו שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלהיך בחורב וגו' ושננתם לבניך ודברת בם וגו' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת וכן עוד כמה פסוקים

(ומי שבניו עדיין קטנים ונשמעין לו יזהר שלא לשמוע לעצת היצר להפסיקם מתורתם למען תכלית, כי רואים אנחנו בעו"ה עתה התכלית אשר הבאנו לבנינו במה אשר הסרנום מתורתם)

מ"מ אם רואה שבניו כבר סרו מדרך ד' ואין דבריו נשמעין להם עכ"פ אל יתרפה מחמת זה בעצמו ואדרבה יוסיף אומץ ויתחזק בעצמו לתורה ועבודה בכל כחותיו.

וזה האיש ישים תמיד מאמר הלל באבות אם אני לי מי לי. הא למה זה דומה למי שנשברה ספינתו ונפל בים הוא ובניו. הוא עומל בכל כחו להציל את עצמו ובניו. אמנם כשהוא רואה ומתבונן כי לשווא כל עמלו שבניו כבר נשתקעו בעומק בתהום משים כל נפשו וכוחותיו להציל את עצמו עכ"פ:

Ma'amar Torat HaBayit, Addenda 1:2

...

שמירת הלשון, חלק שני כ״ט:א׳

יְבֹאַר בּוֹ הַהִשְׁתַּדְּלוּת וְהַזְּרִיזוּת הַנִּצְרָכוֹת לָאָדָם לְהַשָּׂגַּת תּוֹרָה וּמִצְוֹת. אִיתָא בְּאָבוֹת פֶּרֶק א' (י"ג): הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי,וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי.

וּבַאֲשֶׁר כִּי הַתַּנָּא הִלֵּל הָיָה רָגִיל לוֹמַר מַאֲמָר זֶה, בְּוַדַּאי נִמְצָאִים בּוֹ עִקָּרִים וִיסוֹדוֹת לְזֵרוּז הָאָדָם לִפְעֻלּוֹתָיו וּדְרָכָיו בָּעוֹלָם לַהֲבִיאוֹ לְאָשְׁרוֹ הַנִּצְחִי, וּבְוַדַּאי נִכְלָלִים בִּדְבָרָיו רַעֲיוֹנוֹת נִשְׂגָּבִים וּבֵאוּרִים שׁוֹנִים. וּבֵאַרְנוּ בְּהַרְחָבָה בְּמָקּוֹם אַחֵר, אַךְ לִפְשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים בָּאתִי לְבָאֵר כָּעֵת, דְּבָא הַתַּנָּא לְהַזְכִּיר לָנוּ גֹּדֶל חִיּוּב זְרִיזוּת הָאָדָם לְתוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

דְּהִנֵּה בְּעִנְיְנֵי עִסְקֵי הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה אָדָם שׁוֹבֵת מִמְּלָאכָה יוֹם יוֹם, וְנִשְׁאַל לוֹ מַה זֹּאת, בַּמֶּה תְּפַרְנֵס עַצְמְךָ וּבֵיתֶךָ בִּהְיוֹתְךָ בָּטֵל? תְּשׁוּבַת הָאִישׁ בִּשְׁלֹשָה פָּנִים:

א. אִישׁ אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ בֵּית חֲרֹשֶת, אֲשֶׁר פּוֹעֲלִים רַבִּים עוֹשִׂים שָׁם וּמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, וְיַגִּיעַ לוֹ דֵּי פַּרְנָסַת בֵּיתוֹ מֵהֶם, עַל כֵּן מוֹצֵא לוֹ זְמַן לָשֶׁבֶת בָּטֵל.

ב. אִישׁ אֲשֶׁר עוֹסֵק בִּמְלָאכָה הַמַּעֲשֶּׁרֶת: לוֹטֵשׁ אֲבָנִים, נוֹקֵב מַרְגָּלִיּוֹת וְכַדּוֹמֶה, אֲשֶׁר בְּאֵיזֶה שָׁעוֹת בַּיּוֹם שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, יָבִיא דֵּי פַּרְנָסַת בֵּיתוֹ, וּשְׁאָר הַזְּמַן הוֹלֵךְ בָּטֵל. ג. אִישׁ אֲשֶׁר עִקַּר מִסְחָרוֹ אֵיזֶה שָׁבוּעוֹת בַּשָּׁנָה, זְמַן הַשּׁוּק שֶׁנּוֹסֵעַ לְשָׁם מִדֵּי שָׁנָה, וּמַרְוִיחַ בְּזֶה הַזְּמַן דֵּי סִפּוּקוֹ לְכָל הַשָּׁנָה וְיוֹשֵׁב כָּל הַשָּׁנָה בְּאֵין עֲבוֹדָה.

וְעַל זֶה בָּא הַתַּנָּא לְהַזְכִּיר לָנוּ, שֶׁבִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, שֶׁהוּא לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ בְּעוֹלַם הַנֶּצַח, אֵין כָּאן אַף אַחַת מִתְּשׁוּבוֹת הָאֵלּוּ לַמִּתְרַשֵּׁל בִּמְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ.

א. אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי, שֶׁפּוֹעֲלָיו וְעוֹזְרָיו לֹא יָבִיאוּ לוֹ כְּלָל לְפַרְנָסַת נַפְשׁוֹ, וְרַק עָלָיו בְּעַצְמוֹ דַּוְקָא לְהָבִיא אָשְׁרָהּ וְחַיּוּתָהּ. וְזֶה שֶׁאָמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי, הַיְנוּ בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ רַק לִי, הַיְנוּ לְעֶצֶם הָאָדָם, שֶׁהוּא נִשְׁמָתוֹ הַקַּיֶּמֶת. אִם לֹא אֶשְׁתַּדֵּל בְּעַצְמִי עֲבוּרָהּ בְּהַשָּׂגַת קַנְיָנֶיהָ, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, מִי יָבִיא לִי חַיּוּת וְאֹשֶר עֲבוּרָהּ? כִּי דָּבָר הַזֶּה לֹא נִקְנֶה בְּשׁוּם קַנְיָן, וְרַק עֲמַל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לְנַפְשׁוֹ, [וּמַה שֶּׁמַּשִּׂיג חֵלֶק הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַחְזָקָּתוֹ, הֲלֹא גַּם כֵּן בְּמַעֲשָׂיו הוּא, שֶׁמַּחֲזִיק בְּהוֹנוֹ].

ב. וְעִל הַטַּעֲנָה הַשְּׁנִיָה שֶׁל יוֹשֵׁב וּבָטֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין צֹרֶךְ לוֹ לַעֲמֹל כָּל הַיּוֹם בִּמְלַאכְתּוֹ, שֶׁדַּי לוֹ לְפַרְנָסַת בֵּיתוֹ רַק מְעַט הַזְּמַן שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, עַל זֶה אָמַר הַתַּנָּא, שֶׁבַּעֲבוֹדַת צָרְכֵי נִשְׁמָתוֹ לֹא כֵן הוּא, כִּי הַזְּמַן קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, שֶׁאַף אִם הָיוּ מְסוּרִים כָּל עֲבוֹדָתוֹ וַעֲמָלוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו רַק לְקִנְיַן נַפְשׁוֹ לְהַשִּׂיג תּוֹרַת יהוה וּלְקַיֵּם מִצְוֹתָיו, גַּם כֵּן מַה נֶּחְשָׁב הוּא עֲמָלוֹ בְּיָמָיו הַקְּצוּבִין לְצֹרֶךְ חַיֵּי נִשְׁמָתוֹ הַנִּצְחִיִּים חַיֵּי עַד?

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, שֶׁאֶהְיֶה מָסוּר בְּכָל עֲמָלִי רַק לְעַצְמִי, הַיְנוּ לְנִשְׁמָתִי, שֶׁהוּא עֶצֶם הָאָדָם. מָה אֲנִי מַה חֲשׁוּבָה עֲבוֹדָתִי בַּיָּמִים הַקְּצוּבִין לַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה? וְהוּא כְּמַאֲמַר מַר עוּקבָא, (כתובות סז:), כְּשֶׁרָאָה חֶשְׁבּוֹן צִדְקוֹתָיו שֶׁעָלָה לְמַעְלָה, אָמַר: אוֹרְחָא רַחִיקְתָּא וּזְוִידָאִי קַלִּילָא (הדרך רחוקה וצידתי מועטת), שֶׁלְּאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ לֹא נֶחְשֶׁבֶת הַצֵּדָה כְּלָל, וּבִזְבֵּז עוֹד חֲצִי מָמוֹנוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבוֹא הָאָדָם לְחֶשְׁבּוֹן יְמֵי חַיָּיו, יִרְאֶה, שֶׁרַק מְעַט מִזְּעֵיר עוֹשֶׂה לְעַצְמוֹ וְרֹב עֲמָלוֹ לַהֶבֶל הוּא.

וְאִם כֵּן, אֵיךְ יִפְעַל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא לְפַקֵּחַ עַל כָּל פָּנִים עַל שָׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת לוֹ מֵעֲבוֹדָה, לְהַשִּׂיג בָּהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁהֵם קִנְיְנֵי עַצְמוֹ? הָאָדָם הֶעָמֵל לְפַרְנָסַת בֵּיתוֹ, לִמְזוֹן אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הַקְּטַנִּים, וְכָל שֶׁכֵּן לִדְמֵי מְלַמֵּד שֶׁמְלַמְּדָם תּוֹרָה, אִישׁ כָּזֶה אֵין עֲמָלוֹ לָרִיק, וְלֹא לְבַד זְמַן קְבִיעוּתוֹ לַתּוֹרָה, אֶלָּא כָּל עֲמָלוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִשָּׂא פְּרִי בַּעֲמָלוֹ. אֲבָל אִם יַעֲמֹל הָאָדָם כָּל הַיּוֹם לְפַרְנָסַת בֵּיתוֹ בְּהַרְחָבָה, לִשְׂכֹּר דִּירוֹת רְחָבוֹת, מַלְבּוּשִׁים יָפִים יוֹתֵר מִכְּפִי הַדָּרוּשׁ בְּהֶכְרֵחַ לְפִי עֶרְכּוֹ, בְּוַדַּאי עֲמָלוֹ לֹא לוֹ הוּא, כִּי מַה יִּשָּׂא בַּעֲמָלוֹ? וְכָל שֶׁכֵּן אִם יְפַזֵּר כֶּסֶף עֲמָלוֹ לְחִנּוּךְ בָּנָיו בַּדְּרָכִים הַחֲדָשִׁים לְהַשְׂכִּילָם בְּהַשְׂכָּלוֹת זָרוֹת, וּמִתּוֹרַת יהוה יְסִירֵם, הֲלֹא עֲמָלוֹ לֹא לוֹ הוּא, וְאַדְּרַבָּה, עוֹד עָלָיו לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל מִפְעָלָיו, שֶׁהֵסִיר בָּנָיו מִתּוֹרַת יהוה. וְכֵן אִם יַעֲמֹל עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה לְמַעַןִ הַנִּיחַ בְּרָכָה לְבָנָיו אַחֲרָיו, גַּם כֵּן לֹא לוֹ הוּא, וּכְמַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ (גיטין מ"ז.), שֶׁהִנִּיחַ לְבָנָיו קַבָּא דְּמוֹרִיקָא (פירוש: קב של כרכום), קָרָא אֲנַפְשֵׁהּ (עַל עַצְמוֹ) (תְּהִלִּים מ"ט י"א): "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם". וְעַל כָּל אֵלֶּה בָּא הִלֵּל לְזָרֵז, שֶׁיּוֹקִיר הָאָדָם אֶת עִתּוֹתָיו, שֶׁלֹּא יֵלְכוּ לְבַטָּלָה. וּבַל יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ, כִּי: דַּי לִי תּוֹרָתִי וַעֲבוֹדָתִי הַמֻּעָט לְצָרְכֵי נִשְׁמָתִי. לֹא כֵן הוּא, כִּי אַף אִם יִהְיֶה מָסוּר כָּל עֲמָלוֹ רַק לְעַצְמוֹ, מַה נֶּחְשָׁב הוּא? וְאַף כִּי בַּזְּמַן שֶׁרֹב עֲמָלוֹ לֹא לוֹ הוּא, מַה הוּא?

ג. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי. נֶגֶד הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנִּמְצֵאת בָּעוֹלָם לְשׁוֹבְתֵי מִמְּלָאכָה, שֶׁעִקַּר פַּרְנָסָתָם הוּא יוֹם הַשּׁוּק, יָרִיד הַגָּדוֹל, וּבָזֶה יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה בְּהַרְחָבָה. טַעֲנָה זוֹ גּוּפָא מְחַיֶּבֶת אֶת הָאָדָם לִזְרִיזוּת יְתֵרָה, כִּי הִנֵּה, אִם נִרְאֶה לָאָדָם הַזֶּה, שֶׁבְּיוֹם הַשּׁוּק עַצְמוֹ הוֹלֵךְ גַּם כֵּן בָּטֵל וּמְבַלֶּה זְמַנּוֹ לָרִיק, הֲלֹא הַשְּׁאֵלָה גְּדוֹלָה, כִּי אִם גַּם עַתָּה בְּיוֹם הַשּׁוּק לֹא תַּעֲבֹד עֲבוֹדָתְךָ, הֲלֹא תִּגְוַע בָּרָעָב כָּל הַשָּׁנָה. כֵּן, אָחִי, הֲלֹא הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא יוֹמֵי דְשׁוּקֵי (יום השוק), שֶׁבּוֹ צָרִיךְ הָאָדָם לִקְנוֹת סְחוֹרָתוֹ שֶׁיְּחַיֶּה בָּהּ אֶת נַפְשׁוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו הָאֲרֻכִּים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וְאִם עַכְשָׁיו, בְּיוֹם הַשּׁוּק, יִתְנַהֵג בְּעַצְלוּת וְיִשְׁבֹּת מֵעֲבוֹדָתוֹ, הֲלֹא תִּגְוַע נַפְשׁוֹ בָּרָעָב בָּעוֹלָם שֶׁיִּחְיֶה בּוֹ חַיֵּי עַד, וְזֶה שֶׁאָמַר: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי? וְכֵן כָּתוּב בְּקֹהֶלֶת (ט' י'): "כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה", הַיְנוּ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה בַּעֲצַלְתַּיִם מְלַאכְתֶּךָ, וְרַק עַד שֶׁכֹּחֲךָ מַגִּיעַ עֲשֵׂה, כִּי רַק עַכְשָׁיו הוּא זְמַן הַמַּעֲשֶׂה, וְאֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְגוֹ' כַּשְּׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה, כִּי כְּבָר נִפְסְקָה כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם, וְרַק מֵהַמּוּכָן לוֹ מֵעֲמָלוֹ בִּימֵי חַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה יְחַיֶּה שָׁם אֶת נַפְשׁוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ערובין כ"ב.): הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם, וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, וּמָחָר רַק לְקַבֵּל שְׂכָרָם. וְעַל כֵּן כַּמָּה גְּדוֹלָה הַזְּרִיזוּת שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק הַזֶּה, שֶׁלֹּא רַק לְשָׁנָה אַחַת צָרִיךְ לוֹ לְהָכִין פֹּה, רַק לְיָמִים וְשָׁנִים אֲרֻכִּים אֵין מִסְפָּר, וְכָל עֵרֶךְ אָשְׁרוֹ וְטוּבוֹ שָׁם רַק לְפִי הֲכָנָתוֹ פֹּה, הֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ הֵן עַל יְדֵי בָּנָיו. וְאִם אָמְנָם יִרְאֶה, כִּי מִבָּנָיו אֵין לוֹ לְקַוּוֹת לְרֹב טוֹב, יִרְאֶה לְזַכּוֹת נַפְשׁוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, לְחַנֵּךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ.

וְכָל זֶה נִכְלָל בַּכְּלָל: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי. וּבֶאֱמֶת בַּלָּשׁוֹן: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, נִכְלָל שֶׁעַל כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה וְיוֹם וָיוֹם, צָרִיךְ הָאָדָם לַחֲשֹׁב, אִם לֹא עַכְשָׁיו, דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַע לָאָדָם כָּל יוֹם וָיוֹם, מַה שֶּׁעָלָיו לְהַשִּׂיג מִתּוֹרַת יהוה וַעֲבוֹדָתוֹ, וּמַה שֶּׁיְּפַתֶּנּוּ הַיֵּצֶר, שֶׁלְּמָחָר יִפְרַע עֲבוּר יוֹם זֶה, טָעוּת הִיא, כִּי מָחָר חִיּוּב בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, וְעֵת שֶׁל עַכְשָׁיו הַנֶּחְסָר לוֹ, לֹא יוּכַל לְמַלְאוֹתוֹ, וְרַק מִיּוֹם לְעֶרֶב נִמְצָא בַּחֲזַ"ל: יָזֵיף בִּימָמָא וּפָרַע בְּלֵילְיָא (לוה מזמנו ביום ופרע קביעת הלימוד בלילה), וְזֶהוּ שֶׁדִּיְּקָה הַתּוֹרָה (דברים ד' ט'): "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ". וְכֵן נֶאֱמַר בְּקֹהֶלֶת (ט' ט'): "רְאֵה חַיִּים וְגוֹ' כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ", הַיְנוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַף יוֹם אֶחָד לְבַטָּלָה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א' הֲלָכָה י') מִקְרָא דְּ"וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", דְּלֹא יְבַטֵּל מִתּוֹרַת יהוה אַף יוֹם אֶחָד, עַד יוֹם הָאַחֲרוֹן. וְזֶהוּ שֶׁרָמַז הַכָּתוּב: אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ: לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתְּךָ. רֵעֲךָ זֶהוּ הַיֵּצֶר הַטּוֹב, שֶׁהוּא רֵעַ אֲמִתִּי לָאָדָם, וּמְיַעֵץ לָאָדָם מַה שֶּׁיִּיטַב לוֹ לָעוֹלָם. הג"ה.[ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הָאָדָם צָרִיךְ לֵידַע, שֶׁבָּא לָעוֹלָם הַזֶּה רַק לִזְמַן קָצוּב בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְעָתִיד הוּא לַחֲזֹר לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, וּכְמוֹ דִּכְתִיב (דברים ז' י"א): "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם". וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם. אָכֵן הַיֵּצֶר מְפַתֶּה לָאָדָם בְּבַחֲרוּתוֹ, שֶׁעוֹד יֵשׁ לוֹ שָׁנִים הַרְבֵּה לִחְיוֹת, וּבֶאֱמֶת טָעוּת הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה, שֶׁכָּל יוֹם נִתָּן לוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן מְצֻמְצָם (וּכְמוֹ דִּכְתִיב (איוב ז' א'): "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵ אָרֶץ"), וְלֹא יָכוֹל לִפְטֹר עַצְמוֹ בְּיוֹם זֶה עַל יְדֵי יוֹם שֶׁאַחֲרָיו. וְהָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ אִישׁ, שֶׁבָּא לָגוּר בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה עַל זְמַן מְיֻחָד, וּכְמוֹ דִּכְתִיב (תהילים קי"ט י"ט): "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ, אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ", וְצָרִיךְ לָחוּס עַל כָּל יוֹם וָיוֹם, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְבַטָּלָה. וְאָמַרְתִּי מָשָׁל נִמְרָץ עַל זֶה: אִישׁ אֶחָד, בִּשְׁבִיל רֹב עֲנִיּוּתוֹ, עָזַב מוֹלַדְתּוֹ לָנוּד בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה (אַפְרִיקָא וְכַדּוֹמֶה) כְּדֵי לְהַחֲיוֹת בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְהָיָה שָׁם אֵיזֶה עַשְׂרוֹת שָׁנִים. וְהָיָה עַצְלָן גָּדוֹל בְּטִבְעוֹ וְהוֹלֵךְ בָּטֵל בִּתְמִידוּת. וּפְגָשׁוֹ אִישׁ אֶחָד מִמַּכִּירָיו מֵעִירוֹ וּשְׁאָלוֹ: לָמָּה אַתָּה הוֹלֵךְ בָּטֵל וְלֹא תִּרְאֶה לְהִשְׂתַּכֵּר, שֶׁעַל זֶה הָיְתָה נְסִיעָתְךָ? וְהֵשִׁיב לוֹ: מַה תִּתְפַּלֵּא עָלַי, עוֹד יֵשׁ לִי שְׁהוּת, כִּי מִיּוֹם בִּיאָתִי לְפֹה הוּא עֲדַיִן רַק כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה. וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: הַאִם חֲסַר דֵּעָה אַתָּה? אֲפִלּוּ אִם הָיִיתָ אֶזְרָח פֹּה וְהָיִיתָ הוֹלֵךְ בָּטֵל בִּתְמִידוּת, גַּם כֵּן אֵין זֶה דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, כַּיָּדוּעַ לַכֹּל, וּבִפְרָט שֶׁאַתָּה גֵּר פֹּה וְעָזַבְתָּ אֶרֶץ מוֹלַדְתְּךָ לָבוֹא פֹּה וּלְהִשְׂתַּכֵּר מֻעַט וְלַחֲזֹר לִמְקוֹמְךָ, הָיָה לְךָ לְהִתְבּוֹנֵן עַל כָּל יוֹם וָיוֹם לְחַפֵּשׂ אֵיזֶה דָּבָר לְהִשְׂתַּכֵּר בַּאֲשֶׁר תִּמְצָא, וְלֹא יֵלֵךְ שׁוּם יוֹם לְבַטָּלָה, וְאַתָּה מֵשִׁיב שֶׁאַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל פֹּה עֶשְׂרִים שָׁנָה? תְּשׁוּבָה כָּזוֹ הִיא שַׁיֶּכֶת לְשׁוֹטִים וְלֹא לַאֲנָשִׁים. וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן מֵאֵלָיו: נִשְׁמַת הָאָדָם, כְּשֶׁהוּרְדָה לָאָרֶץ, הִיא כְּמוֹ גֵּר מַמָּשׁ, (מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּשָּׁמַיִם הִיא כְּמוֹ תּוֹשָׁב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל"ט י"ג): "גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ, תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי") שֶׁבָּא לָגוּר פֹּה כְּדֵי לְהַשִּׂיג תּוֹרָה וּמִצְוֹת, כִּי לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׂתַּכֵּר מְאוּמָה, וְנִקְּצָב לוֹ זְמַן מְיֻחָד עַל זֶה, וְאַחַר כָּךְ לַחֲזֹר לִמְקּוֹר שָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה וְלִצְרֹר שָׁם בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יהוה אֱלֹהָיו. וְצָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן עַל כָּל יוֹם וָיוֹם וְעַל כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ לְאִישׁ, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה גֵּרוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבַטָּלָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ [הַיְנוּ לִזְמַן קָצוּב], אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ". וְהָאִישׁ שֶׁמֵּשִׁיב: עֲדַיִן אֲנִי כְּבֶן עֶשְׂרִים אוֹ כְּבֶן שְׁלֹשׁים וְיֵשׁ לִי שְׁהוּת, הוּא בִּתְשׁוּבָתוֹ כְּמוֹ הֶחָכָם הַבַּטְלָן הַנִּזְכָּר לְעֵיל].

Shemirat HaLashon, Book II 29:1

In this chapter there will be explained the exertion and the zeal required for the attainment of Torah and mitzvoth.

אהבת חסד, חלק שלישי ד׳:ו׳

ועתה נבאר מה שאמר הכתוב: "בכחך עשה". דלכאורה יתר היא תבת "בכחך"; אבל באמת, כון לזה ענין גדול. והוא, דכל אדם יראה לתקן בעצמו ובכחותיו בכל אשר תמצא ידו - בין בעניני למוד התורה, ובין במעשים טובים ולא יסמך שבניו ישלימו אחריו במעשיהם, ויעלו את מדרגתו, כי בודאי גם בניו יהיו טרודים בעסקיהם, ולא יהיה להם שהות לתקן מעשיהם; ויסמכו על בניהם אחריהם, והם גם כן על זרעם, ולשוא תשאר תקותו.

[ומי לנו גדול מהלל שבדורות הראשונים, שבניו היו בודאי קדושי עליון, ואף על פי כן איתא באבות (א' י"ד), שהוא היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי". ואם כן, מה נאמר אנחנו אזובי הקיר, שאנו רואין, בעונותינו הרבים, שהדורות הולכין ומתדלדלין, ומי יודע הדור שאחריו החכם יהיה או סכל].

על כן יעץ אותנו שלמה המלך עליו השלום: "כל אשר וגו' בכחך עשה". הינו, שיראה להשלים הכל בעצמו בעוד כחותיו בו.

Ahavat Chesed, Part III 4:6

...

שערי תשובה ב׳:כ״ו

וְהִנֵּה נַחְתּוֹם הָעִנְיָן הַזֶּה בְּמַאֲמָר נִכְבָּד אֲשֶׁר לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל זַ"ל. הָיָה הִלֵּל עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי.

בֵּאוּר הַדָּבָר. אִם הָאָדָם לֹא יְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ מָה יוֹעִילוּהוּ הַמּוּסָרִים. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנָסִים בְּלִבּוֹ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. יִשְׁכָּחֵם הַיֵּצֶר וְיַעֲבִירֵם מִלְּבָבוֹ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו':ד') וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר. וְנֶאֱמַר (משלי י':כ') כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט. פֵּרוּשׁוֹ – מוּסַר הַצַּדִּיק זַךְ בְּלִי סִיג וּלְשׁוֹנוֹ נִבְחַר. אֲבָל לֵב הָרְשָׁעִים הַשּׁוֹמְעִים מוּסָרוֹ רֶגַע אֶחָד הוּא. מִלְּשׁוֹן (תהילים פ"א:ט"ו) כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ. עִנְיָנוֹ כְּרֶגַע אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ. וְיִקָּרֵא לֵב הַלֵּב הַנָּבוֹן וְהַמְּתֻקָּן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו:ל"ב) וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב (משלי י"ז:ט"ז) לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן.

אָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם בְּשָׁמְעוֹ הַמּוּסָר לְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ וְלָשׁוּם הַדְּבָרִים אֶל לִבּוֹ וְלַחְשֹׁב בָּהֶם תָּמִיד. וַעֲלֵיהֶם יוֹסִיף לֶקַח וּמִלִּבּוֹ יוֹצִיא מִילִין. וְיִתְבּוֹדֵד בְּחַדְרֵי רוּחוֹ וְיָשׁוּב יַהֲפֹךְ יַד תּוֹכַחְתּוֹ עַל נַפְשׁוֹ. וְלֹא יִסְמֹךְ עַל תּוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ לְבַדּוֹ. וְתוֹכַחְתּוֹ לַבְּקָרִים וְלִרְגָעִים תִּהְיֶה עַד אֲשֶׁר תְּקַבֵּל נַפְשׁוֹ הַמּוּסָר. וְעַד אֲשֶׁר תִּטְהַר.

Sha'arei Teshuvah 2:26

And behold we shall conclude this topic with an esteemed statement of the Sages of Israel, may there memory be blessed: Hillel, peace be upon him, used to say (Avot 1:14), "If I am not for myself, who is for me? And if not now, when?" The explanation of the content is [that] if a person does not arouse his soul, what effect can reproof have? For even if they enter his heart on the day that he hears them, the impulse will forget them and drive them out of his heart, like the matter of that which was stated (Hosea 6:4) "when your goodness is like a morning cloud." And it is [also] stated (Proverbs 10:20), "The tongue of a righteous man is choice silver, but the heart of the wicked is of little worth (kimeat)." Its explanation is that the reproof of a righteous man is pure without any dross, and his speech is chosen. But the heart of the evildoers that listen to his reproof is [only for] one instant. This is from the usage (Psalms 81:15), "then would I subdue their enemies instantly (kimeat)" - the meaning of which is, in an instant would I subdue their enemies. And [only] an understanding and refined heart is called a heart, as it is stated (Proverbs 15:32), "he who heeds reproof acquires heart"; and (Proverbs 17:16), "to purchase wisdom, when he has no heart?" Indeed, a man must arouse his heart when he hears reproof and place the things into his heart, to constantly think about them. And he should add teaching from his own heart and produce words. He should also meditate in the chambers of his spirit and repent, to turn the hand of the reproof upon himself and not just rely upon the rebuke of the rebuker. [Otherwise. that] rebuke will be like morning clouds, and for [fleeting] instants, until he takes the reproof upon himself and until he purifies himself. "But if I am for my own self [only], what am I?" Even when I am for myself and I reflect upon wisdom all the time, what am I? For the grasp of a man is short and weak. So [even] with the effort and the refinement, he will only attain a little of the virtues - see what I am and what my life is when I am not for myself, to make efforts to refine my soul. And the comparison here is to a field that is inferior. For with great toil and refinement, and with much work, it will bring out a small [amount of] seed. But if they do not toil in its refinement, it will not produce [anything] and no grass will grow in it besides thorns and brambles. However there is benefit in sowing a superior field - even if he does not toil in working it. And our Rabbis, may their memory be blessed, said about this matter (Avot D' Rabbi Natan 16), "That which it is written (Psalms 103:14), 'For He knows our formation' - there is a [relevant] metaphor of a king that gave a field to his servants and warned them to work it and guard it, and to bring him thirty kor from it each year. And they toiled on it and worked it well, but only bought five kor in front of the king. He said to them, 'What have you done?' They said to him, 'Our master, the king, the field that you gave us was inferior, and we worked it with all of our strength. But with all of the toil, it did not make more grain than this.'" "And if not now, when?" It is not appropriate for me to delay my efforts, a day or two, in refining my soul and fixing set times for Torah [study]. For if I say, "I shall hope for leisure time and until I have enough money in my hands for my needs" - behold the distractions of the world do not stop. As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avot 2:4), "Say not, 'When I shall have leisure I shall study,' lest you will not have leisure."

שערי תשובה ב׳:כ״ו-ל״ד

וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי.

אֵין רָאוּי לִי לְאַחֵר יוֹם אוֹ יוֹמַיִם הִשְׁתַּדְּלוּתִי בְּתִקּוּן נַפְשִׁי וּבִקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה. כִּי אִם אוֹמַר אֲקַוֶּה לְעֵת הַפְּנַאי וְעַד הֱיוֹת בְּיָדִי כֶּסֶף דֵּי סִפּוּקִי. הִנֵּה טִרְדוֹת הָעוֹלָם אֵינָן פּוֹסְקוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה.

(כז) וְהַשֵּׁנִית – אַחֲרֵי אֲשֶׁר יֶאֱסֹף וְיִכְנֹס עוֹד יִכְסוֹף לֶאֱסֹף. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה וּמִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹת מָאתַיִם הִשִּׂיגָה יָדוֹ מָאתַיִם מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת. וְכֵן כְּתִיב (קהלת יהוה:ט') אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף.

(כח) וְהַשְּׁלִישִׁית – הַזְּמַן מִתְמַעֵט וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מְלֶאכֶת הַתּוֹרָה. וְתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ. וְהַשָּׂגַת הַמַּעֲלוֹת כְּמוֹ הָאַהֲבָה. וְהַיִּרְאָה. וְהַדְּבֵקוּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה.

(כט) הָרְבִיעִית – כַּאֲשֶׁר יְאֻחַר תִּקּוּן נַפְשׁוֹ יִקְרֵהוּ עָוֹן וְיִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרוֹת תָּמִיד.

(ל) הַחֲמִישִׁית – בְּאִחוּר תִּקּוּן הַנֶּפֶשׁ הַיֵּצֶר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר. וְיִקְשֶׁה עָלָיו לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ אַחַר כֵּן. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ"ד:ל"א) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים וְג'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כַּאֲשֶׁר הַיֵּצֶר קָשׁוּר בַּעֲבֵרָה יִדְמֶה כְּעִנְיַן הַמִּינוּת וְלֹא תַּשִּׂיג יָדוֹ לְטַהֲרָתוֹ. וְאָמְרוּ בַּמּוּסָרִים, הַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר שִׁלְטוֹן.

(לא) הַשִּׁשִּׁית – אוּלַי לֹא יִמָּשְׁכוּ יָמָיו וְיָמוּת טֶרֶם יַשְׁלִים חוֹק הַתְּשׁוּבָה. עַל כֵּן הִזְהִיר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (קהלת ט':ח') בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים.

(לב) הַשְּׁבִיעִית – בְּהִתְאַחֲרוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה, יִהְיוּ עֲוֹנֹתָיו יְשָׁנִים וְיִשְׁכַּח יְגוֹנָם וְלֹא יִדְאַג לָהֶם כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה.

(לג) הַשְּׁמִינִית – בְּבוֹאוֹ בַּיָּמִים וְיֻחְלַשׁ כֹּחַ הַיֵּצֶר לֹא יְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַתְּשׁוּבָה כַּאֲשֶׁר בְּתִקּוּן לְבָבוֹ בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע"ז יט.) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יהוה. בְּעוֹדוֹ אִישׁ. וְאָמְרוּ כַּאֲשֶׁר לֹא תִּמְצָא יַד הַגַּנָּב לִגְנֹב יַחֲזִיק נַפְשׁוֹ כְּאִישׁ שָׁלוֹם.

(לד) הַתְּשִׁיעִית – בִּימֵי הַזִּקְנָה. בְּהֶעְדֵּר כֹּחַ הַהַרְגָּשׁוֹת אֵינֶנּוּ עוֹצֵר כֹּחַ לְחַדֵּשׁ מְסִלּוֹת בִּלְבָבוֹ. וְלַעֲרֹךְ מַחֲשָׁבוֹת לְהִלָּחֵם בָּהֶם בְּיִצְרוֹ לְהַשִּׂיג הַמַּעֲלוֹת לִטְרֹחַ וְלַעֲמֹל בַּתּוֹרָה וּבַפְּעֻלּוֹת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת י"ב:א') וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ יָמִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ.

עַל כֵּן רָאוּי לָאָדָם לְהָחִישׁ מִפְלָט לְנַפְשׁוֹ כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר (תהילים קי"ט:ס') חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ....

Sha'arei Teshuvah 2:26-34

And behold we shall conclude this topic with an esteemed statement of the Sages of Israel, may there memory be blessed: Hillel, peace be upon him, used to say (Avot 1:14), "If I am not for myself, who is for me? And if not now, when?" The explanation of the content is [that] if a person does not arouse his soul, what effect can reproof have? For even if they enter his heart on the day that he hears them, the impulse will forget them and drive them out of his heart, like the matter of that which was stated (Hosea 6:4) "when your goodness is like a morning cloud." And it is [also] stated (Proverbs 10:20), "The tongue of a righteous man is choice silver, but the heart of the wicked is of little worth (kimeat)." Its explanation is that the reproof of a righteous man is pure without any dross, and his speech is chosen. But the heart of the evildoers that listen to his reproof is [only for] one instant. This is from the usage (Psalms 81:15), "then would I subdue their enemies instantly (kimeat)" - the meaning of which is, in an instant would I subdue their enemies. And [only] an understanding and refined heart is called a heart, as it is stated (Proverbs 15:32), "he who heeds reproof acquires heart"; and (Proverbs 17:16), "to purchase wisdom, when he has no heart?" Indeed, a man must arouse his heart when he hears reproof and place the things into his heart, to constantly think about them. And he should add teaching from his own heart and produce words. He should also meditate in the chambers of his spirit and repent, to turn the hand of the reproof upon himself and not just rely upon the rebuke of the rebuker. [Otherwise. that] rebuke will be like morning clouds, and for [fleeting] instants, until he takes the reproof upon himself and until he purifies himself. "But if I am for my own self [only], what am I?" Even when I am for myself and I reflect upon wisdom all the time, what am I? For the grasp of a man is short and weak. So [even] with the effort and the refinement, he will only attain a little of the virtues - see what I am and what my life is when I am not for myself, to make efforts to refine my soul. And the comparison here is to a field that is inferior. For with great toil and refinement, and with much work, it will bring out a small [amount of] seed. But if they do not toil in its refinement, it will not produce [anything] and no grass will grow in it besides thorns and brambles. However there is benefit in sowing a superior field - even if he does not toil in working it. And our Rabbis, may their memory be blessed, said about this matter (Avot D' Rabbi Natan 16), "That which it is written (Psalms 103:14), 'For He knows our formation' - there is a [relevant] metaphor of a king that gave a field to his servants and warned them to work it and guard it, and to bring him thirty kor from it each year. And they toiled on it and worked it well, but only bought five kor in front of the king. He said to them, 'What have you done?' They said to him, 'Our master, the king, the field that you gave us was inferior, and we worked it with all of our strength. But with all of the toil, it did not make more grain than this.'" "And if not now, when?" It is not appropriate for me to delay my efforts, a day or two, in refining my soul and fixing set times for Torah [study]. For if I say, "I shall hope for leisure time and until I have enough money in my hands for my needs" - behold the distractions of the world do not stop. As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avot 2:4), "Say not, 'When I shall have leisure I shall study,' lest you will not have leisure." And the second [reason not to delay] is after he gathers and brings in [produce or other income], he will still long to gather. As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Kohelet Rabbah 1:13), "A man does not depart the world with half of what he desires in his hands. If he has a hundred in his hands, he will desire to make two hundred; if his hands attained two hundred, he desires to make them four hundred." And so is it written (Ecclesiastes 5:9), "A lover of money never has his fill of money." And the third [reason] is that the time decreases and the work is plentiful: The work of Torah [study], refinement of the soul and attainment of the virtues - such as love, fear and cleaving. As they, may their memory be blessed, said (Avot 2:15), "the day is short, and the work is plentiful." The fourth [reason] is that when refinement of the soul is delayed, iniquity will happen and he will constantly stumble over transgressions. The fifth [reason] is that with the delay of the refinement of the soul, the impulse continually strengthens. So it will be more difficult for him to refine his soul afterwards, as it is written (Proverbs 24:31), "It was all overgrown with thorns, etc." And our Rabbis, may their memory be blessed, said that when the impulse is connected to transgression, it will become similar to the matter of heresy - and his hands will not attain his purification. And they said in the ethical teachings, "Habit about anything controls." The sixth [reason] is that maybe his days will not be long and he will die before he completes the measure of his repentance. Therefore, Solomon warned (Ecclesiastes 9:8), "Let your clothes always be white." The seventh [reason] is that with his delay in repentance, his iniquities will be old, and he will forget their anguish. So he will not worry about them as [he would have] earlier. The eighth [reason] is that in his getting on in days and the weakening of the strength of the impulse, he will not receive the [same] reward for the repentance as it would be for the refinement of his heart during the days of his youth. And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Avodah Zarah 19a), "'Happy is the man who fears the Lord' (Psalms 112:1) - when he is still a man." And they [also] said (Sanhedrin 22a), "When the thief is lacking [what] to steal, he makes himself like a man of peace." The ninth [reason] is that during the days of his old age - with the absence of the power of emotion - he does not have the reserve of strength to create new paths in his heart, to arrange thoughts with which to fight his impulse, to attain virtues and to toil and strive in Torah and in [his] actions (and in the worlds). As it is written (Ecclesiastes 12:1), "So remember your Creator in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, 'I have no pleasure in them.'" Therefore, it is appropriate for a person to rush to save his soul, like the matter that is stated (Psalms 119:60), "I have rushed and not delayed to keep Your commandments."

User Profile Picture
t n

Part of Collections