Introduction to Derech Chaim

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו'). האדם אשר ברא הש"י על האדמה סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך ולא אור הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה'. ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם שנתן לו הש"י השכל אשר הוא נר מאיר, ובהלו נר השכל על ראשו ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם לא במה שבחר הש"י בו, כמו שהם ישראל שבחר הש"י בהם מכל העמים ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי. ולכך אל דבר זה שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם הש"י וכדכתיב (דברים י"ג) אחרי ה' תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקו, אין כח במאור הזה שהוא השכל להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו. ואיך אפשר דבר זה שיהיה המאור הזה הוא השכל הבוחר הדברים הראוים אל האדם במה שהוא אדם, רק הדבר הזה הם מעשים הרצוים אל הש"י ומה שמרחיק האדם מן הש"י אשר בחר בו, עד שבזה יוכל האדם להגיע אל הצלחתו האחרונה ולהיותו דבק בו ית', ודבר זה הוא למעלה מן השכל. לכך המאור אשר הוא להגיה חושך האדם אשר יושב בו הוא התורה והמצוה, וזהו דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי הם בלבד המאירים לאדם בחשך עד שהלילה כיום יאיר. ופירוש נר מצוה ותורה אור, ר"ל כי המצוה דומה לנר אשר האור שלו אינו אור גמור בלא גוף, רק האור נתלה בגוף הוא הפתילה והשמן וכלי המקבלים האור הזה, ואינו אור מופשט מן הגוף שיהיה אור בהיר רק עומד ונתלה בדבר שהוא גוף ובשביל כך אינו אור בהיר, וכך המצוה היא המעשה אשר יעשה האדם על ידי כלי הגוף, ובמעשה אשר יעשה האדם בעל גוף דבק בו האור האלקי מה שמעשה הזה מעשה שכלי אלקי מצות בוראו ורצונו של הש"י לכך המצוה נקראת נר. אבל התורה נקראת אור כי האור אינו תולה בדבר אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור בהיר. ובמסכת סוטה (כ"א) את זו דרש רבי מנחם בר רבי יוסי תלה הכתו' את המצות בנר ואת התורה באור מה נר מאיר לפי שעה אף המצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור מה אור מגין לעולם אף התורה מגינה לעולם עד כאן. וביאור זה, כי המצוה שהיא מעשה האדם, ואין מעשה האדם רק על ידי הגוף וכל גוף הוא תחת הזמן כאשר ידוע כי כל דבר אשר הוא גוף הוא תחת הזמן, ולכך המצוה שהיא על ידי גוף האדם היא מגינה בזמן בלבד, וזה שאמר שהמצוה היא לשעה. אבל התורה שהיא בלא גוף שהיא השגת השכל אין לגוף עסק בה, וכל דבר שאינו גוף אינו תחת הזמן ולכך התורה מגינה לעולם כאשר האדם דבק בתורה השכלית שאין לה התלות בזמן כלל. ולפיכך אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור והם המאירים לאדם להביאו אל תכליתו האחרון, המעלה העליונה אשר הוא בקשת וחפוש כל חי אשר הוא על האדמה:

“A Mitzvah is a lamp, Torah is light; and reproofs of (moral) discipline are the path of eternity”. G-d put man on this earth in a physical body, which provides a murky environment in which the soul must dwell. To free himself from this darkness, man looks for light to illuminate a path that will lead him in a direction towards the Divine. His intellect can serve as a guiding light, but it is limited in its ability. While it is equipped to help man choose and navigate his personal path and direction in worldly pursuits, it is not able to clearly discern the path that will lead man closer to G-d.

The Torah commands us to pursue just such a path. “You shall walk after the L-rd your G-d…and you shall serve him, and cleave to Him” (Deut. 13:5). This requires man to correctly differentiate between activities that G-d desires and activities that distance man from G-d, something not accurately determinable by the human intellect. Only the Torah and its commandments can accurately provide this illumination, “For a commandment is a lamp and Torah is light.”

A lamp is dependent on physical substances in order to produce its light — the wick, oil, a reflector — and that light can be said to be “attached to” and dependent on something material. Because of this dependence, its purity is diminished compared to a pure and more abstract form of light. A commandment is an act performed by man using the medium of his physical body. Through this act a Divine light is able to attach itself to that physical body and cast illumination from it, since the act is based on Divine wisdom and the will of G-d. The quality of the Divine illumination of this Mitzvah act parallels the illumination of a lamp.

Torah wisdom, on the other hand, is completely abstract and independent of the material, as is pure light. It is a completely intellectual and spiritual activity, which transcends the physical boundaries of man. Therefore the Torah is compared to pure light.

The Talmud (Sotah 21a) teaches that Rabbi Menachem the son of Rabbi Yossi expounded on the verse that compares a commandment to a lamp and the Torah to light. Just as a lamp illuminates only temporarily so, too, does a commandment protect only temporarily; just as pure light is ongoing illumination, so, too, does the Torah provide ongoing and lasting protection”.

This is understood by recognizing that man, as a physical being bound by time, is finite, and commandments which are performed by man using his physical body will have their effect limited by time. Therefore a commandment’s protection is only temporary. Torah knowledge, however, is abstract, and being of an intellectual and spiritual nature, it is transcendent, infinite, with no physical attachments or limitations. Through his connection to Torah knowledge, man is the recipient of eternal protection, since Torah is not bound by the time limitations of the finite.

In summary, Torah and Mitzvot are the guiding lights that lead man to the fulfillment of his complete purpose of existence, which is to develop a closer and closer attachment to G-d. (It should be noted, adds the Maharal, that the fulfillment of one’s purpose is the motivating force that drives every living creature, and is the subconscious factor governing every creature’s activities.)

ואמר עוד ודרך חיים תוכחת מוסר, רצה לומר ומכל מקום תוכחת מוסר הם הדברים אשר אינם מצוות התורה, רק מה שנותן שכל האדם מן המוסרים אשר יעשה האדם וחי בהם נקראו דרך חיים. ובמדרש ויקרא רבה (פ"ט), לשמור דרך עץ החיים כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה שנאמר לשמור דרך זה דרך ארץ עץ החיים זה התורה ע"כ. ומה שנקרא התורה עץ ודרך ארץ דרך, מפני שרצה לומר כי התורה היא נטיעה חזקה כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה, ונטיעת התורה היא עם הש"י אשר ממנו ית' אצולה התורה הזאת מסודרת מאתו, וכמו שיתבאר עוד בכמה מקומות איך הנטיעה הזאת יוצאת מן הש"י כמו שהעץ יוצא ממקום נטיעתו היא האדמה, ואם כל באי עולם באים לעקור התורה אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד, כמו שאמרו במדרש (שם פי"ט) כשהיה שלמה המלך ע"ה מרבה נשים אמר רשב"י ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה אמר רבונו של עולם דייתקי שבטלה מקצתה בטלה כולה אמר הקב"ה הרי שלמה ואלף כיוצא בו בטלים ויו"ד ממך אינו בטל עד כאן. וכן אף אם כל ארבע מלכיות שהם כנגד ארבע רוחות העולם באים לעקור התורה מישראל על ידי גזירותם כמו שהיו עושים, אין יכולים לעקור בגזירתם התורה. ונקראת עץ חיים שמורה על נצחית התורה מצד עצמה, ולא שתאמר כי התורה ח"ו לזמן ויש לתורה הפסק מצד התורה עצמה, ולפיכך נקראת התורה עץ חיים שהדבר שנקרא חיים אין לו הפסק, כמו מעיין מים חיים שהוא מקור שאין לו הפסק, לא כמו האדם שנקרא אדם חי שלשון אדם חי ר"ל אדם שיש לו חיות וכדכתיב ויהי האדם לנפש חיה, אם כן האדם מקבל החיות ואפשר שיסולק החיות שקבל, אבל עץ החיים שהעץ הוא החיים עצמו אין לו הפסק. ולכך נקרא השם יתברך אלקים חיים שהוא החיים הנצחיים עצמו, ובמקום שנאמר חי ה' כאלו כתיב חיים שכך מורה הפת"ח. ובאדם שייך לומר חי פרעה בציר"י כמו שאר סמיכות מפני שאין החיות עצמו רק מקבל החיות ואפשר שיסולק. ובאלו שתי מלות שנקראת התורה עץ חיים רמז לך כי אין לתורה בטול הן מצד אחרים הן מצד עצמה של תורה. גם התורה היא עץ חיים שהיא נותנת החיים למי שאוחז בה דהיינו לומדיה, כמו שאמר (משלי ג') עץ חיים הוא למחזיקים בה. ונקראת עץ כי על ידי התורה יש לאדם דביקות ונטיעה בו יתברך, כי נטיעת התורה יוצא מן הש"י ולפיכך היא עץ חיים למחזיקים בה, וזה שדרשו עץ חיים זו התורה. אבל דרך ארץ נקרא דרך כי הוא הדרך הישר שאינו נוטה לימין ולשמאל רק הולך ביושר כי כל דרך הולך ביושר נקרא דרך חיים מפני כי דרך ארץ הוא תוכחת מוסר, וכל דברי מוסר שלא ילך האדם אחר תאות גופו וחומרו אשר בו דבק המיתה. ודבר זה רמזו ז"ל גם כן במה שאמרו (ב"ר פי"ג) כאשר נבראת האשה נברא השטן עמה שלא נאמר סמ"ך מתחלת התורה עד בריאת האשה שנאמר ויסגור בשר תחתנה וקאמר שם והכתיב הסובב את כל ארץ החוילה ומשני ההיא בנהרות הוא דכתיב, והטעם הוא כי האשה היא נמשלת לחומר אשר בחומר דבק ההעדר והמיתה, שהוא השטן, ודבר זה יתבאר לקמן ואין כאן מקום זה, אבל הוא דבר ברור. ולפיכך תוכחת מוסר המיסרים את האדם החמרי שלא ילך אחר תאותו במה שהוא בעל אדמה חמרית ובו דבק ההעדר שהוא השטן, דבר זה מסלק אותו מן המיתה שהוא דרך מעוקל לדרך חיים, וזהו דרך חיים תוכחת מוסר:

Proverbs continues: “…and reproofs of discipline are the path of life.” “The path of life” are not Torah commandments but are moral disciplines that man’s intelligence dictates should govern his life. We will explain why discipline is considered the path to life.

The Midrash comments on the verse (Gen. 3:24) “Lishmor derech eitz hachaim” …to guard the path to the Tree of Life: Derech Eretz (ethical behavior, alluded to with the word “derech”) preceded the Torah (alluded to by the phrase “eitz hachaim) by 26 generations.

A tree is a plant that is firmly and deeply rooted in the ground, resistant to uprooting even by strong winds. The Torah parallels this, being strongly rooted in the Divine reality, and all the forces of the world are incapable of detaching it from its source. Despite all the decrees and persecutions over many generations of history, no one has been successful at uprooting the Torah.

The Torah is referred to as an “etz CHAIM,” a living tree. For the Torah — the manifestation of the will of G-d — is inherently eternal, and not something that ceases or dissipates over time, the way material things do. Something with no cessation is called “chaim”, living, such as an underground spring (“mayim chaim”), since it flows unceasingly. This is in contrast to man, who is “chai”, merely alive, and when the life that is given to him ceases, he dies, since he has no self-generative powers. G-d is called “Elokim Chaim”, since He is the reality of self-generating, eternal life. The Torah, too, has self- generative powers, and therefore has no dissipation or cessation.

These two words, “Etz Chaim”, communicate that the Torah can’t be uprooted by external forces (etz), and that it is immune from internal dissipation or cessation (chaim).

What does “Derech Eretz” have to do with a path? A “derech” implies a starting point, a desired end point, and each connected step along the way leading one to that end point. If one deviates from moving towards the desired goal, if one’s steps are not connected to each other, following the necessary route to bring him to where he is going, then that person is off the path.

Reproofs of discipline are restrictive to the materialistic side of man, steering him away from being controlled by his animal drives, a manifestation of his physical nature, rooted in his being composed of “matter.” Discipline is the path leading one to proper worldly behavior. It is this discipline, enabling man to control the physical and materialistic drives of his body, that distances him from the deterioration and ultimate death inherent in everything that is material. Following the path dictated by physicality, which leads to death, is a crooked path in comparison with a disciplined path that enables man to transcend the control of his physical dimension. “Derech eretz,” a disciplined way of behavior, is the path leading to life and eternity, a true “Derech Chaim”.

ומה שאמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר הוא נגד מה שכתוב בכל מקום (דברים כ"ב) למען ייטב לך והארכת ימים ר"ל שיהיה לך הטוב הגמור ויהיה הטוב ההוא נצחי, כי האור הוא הטוב הגמור כמו שאמרו (פסחים ב' ע"א) לעולם יצא אדם בכי טוב והוא האור, ודברי מוסר נותנים לאדם החיים שהוא אריכת ימים שהוא מסולק מן המיתה על ידי מוסר כמו שהתבאר, ואמר כי על ידי נר מצוה ותורה אור יגיע בה אל הטוב הוא האור הצפון לצדיקים, כי נר מאיר המצוה ויותר מזה התורה שהיא טוב לגמרי כי התורה היא אור ואריכת ימים שהוא הנצחית על ידי המוסר שמסלק את האדם מן המיתה על ידי תוכחת מוסר. התבאר לך פירוש הכתוב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. וכן נראה פירוש הכתוב מדברי רבותינו ז"ל בפרק קמא דברכות (ה' ע"א) תניא רשב"י אומר שלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורים ואלו הן התורה ארץ ישראל ועולם הבא, תורה מנין דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ארץ ישראל מנין דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, עולם הבא מנין דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר עד כאן. וביאור דבר זה מה שאלו שלשה דברים נתנו על ידי יסורים, מפני שכל אלו ג' דברים הם קדושים, כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה אשר הארץ הזאת היא נבדלת יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים ביותר משאר ארצות ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה ובארנו זה במקומות הרבה. והתורה שהיא חכמה אלקית אין בה דבר גופני. ויותר מזה עולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ומסולק העולם הבא מן הגופנית לגמרי. ומפני זה נקראו אלו ג' דברים מתנות כי המתנה היא מה שאינו שייך לאדם מצד עצמו ונתן לו מזולתו וכן האדם היא בעל גוף חמרי ואין מצדו הדברים האלו שהם דברים נבדלים אלקיים, ולכך לא נתנו רק על ידי היסורים שהם ממעטים את החומר וגוף האדם ומסלקים את פחיתתו עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים, ולכך לא נתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים שהם מעוט הגוף החמרי. ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים. ואין כאן מקום לפרש המאמר הזה והתבאר במקום אחר יותר באריכות. אבל מזה מוכח כי רז"ל מפרשים הכתוב ודרך חיים תוכחת מוסר, כי מפני כך ראוי האדם אל חיים כאשר ממעט החמרית אשר בו דבק ההעדר שהוא המיתה ולכך זוכה לחיי עולם הבא. ואין פשט הכתוב ודרך חיים תוכחת מוסר על מדת יסורין, שאם כן לא היה הכתוב קשור כלל לומר כי נר מציה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, כי אין ענין היסורין אל המצוה והתורה, גם לא שייך דרך רק על דרך ארץ שנקרא דרך. אבל דעת רז"ל בודאי כמו שפירשנו כי תוכחת מוסר שכתוב בקרא היינו דברי מוסר המייסרים את האדם שלא ילך אחר גופו וחומרו רק יסלק הדברים אשר נמשך בהם האדם אחר תאות גופו ודבר זה הם יסורים לגופו, כי האדם מצד גופו הוא רודף אחריהם, ולפיכך נקראו המדות טובות דברי מוסר שהם מייסרים את האדם שלא ילך אחר תאות גופו, ומפני זה הם דרך החיים כמו שבארנו שכל אשר מייסר וממעט גופו בשביל זה יגיע אל החיים, כי החומר בו דבק המיתה וההעדר כמו שאמרנו. ומזה עצמו הוציאו ולמדו גם כן, כי אי אפשר שיזכה האדם אל עולם הבא שהוא החיים הנצחיים כי אם על ידי יסורים שהם ממעטים את הגוף אשר בו דבק המיתה ולפיכך זוכה אל עולם הבא על ידי יסורים, ומכל מקום פירוש הכתוב כמו שבארנו שמדבר על דברי מוסר המייסרים את האדם, ודבר זה הוא דרך חיים לאדם:

(Berachot 5a) Rabbi Shimon Bar Yochai teaches, “G-d gave the Jewish people three presents, and each of them was only given accompanied with “yisurim” (difficulty). The three presents are Torah, the Land of Israel, and The World to Come.

  1. Torah, as it is written (Psalms 94:12) `Forward strides the man who is disciplined by G-d (and who is taught His Torah)’.
  2. The Land of Israel as it is written (Deut. 8:5,7) `You should know with your heart that as a man disciplines his son, G-d disciplines you’, followed by `For G-d brings you into a good land (Israel).’
  3. The World to Come, as it is written (Prov. 6:23) `For a Mitzvah is a lamp, and Torah is light, and reproofs of discipline are the way of life.'”

The reason why these things were given specifically accompanied with discipline is that each of these things is sanctified and elevated. The Land of Israel is holy and special, having in it more wisdom and spirituality that any other land, as evidenced by the fact that “the atmosphere in Israel makes one wise” (Baba Batra 158b), as well as the occurrence of prophecy taking place only in Israel. Torah as purely Divine wisdom is not rooted in the physical. And the World to Come is particularly sanctified and elevated, having no eating, drinking, nor any physical activity whatsoever.

It is for this reason that these three are all called “matanot,” gifts. A gift is something given to a person to which he doesn’t have access on his own, and which doesn’t emanate from within him. Rather it is given to him from a completely independent source. Since man exists in a physical body, and these three things are Divine and holy, transcending the physical, there is no way they can develop from within man. They must be GIVEN to man from an outside source, by G-d. And it requires discipline and limits in relation to the physical dimension of man to enable man to assimilate these holy and divine presents.

While the root of the word “musar” is “yisurim”, which usually means difficulty and suffering, in this context it does not refer to real suffering. For the verse begins with “Mitzvah” observance and “Torah” study, neither of which have any connection with suffering, and suffering also is not a derech, a path. Rather it is clear from its use by the Rabbis in the previously quoted Gemara (Berachot 5a) that they understand “tochachot musar,” as the “path” by which man disciplines his physical and animalistic drives — the source of normal deterioration and death — giving man access to eternal life and the World to Come. In a certain sense this discipline, upon which good character traits are based, is “suffering” for the physical body, which lusts for the immediate gratification of its natural drives. But since the physical system is a constantly deteriorating one, leading to its ultimate demise by death, disciplining its nature and living on a higher plane, is the true path to life and ultimately to eternity.

ומפני כי המסכתא המהוללה היקרה היא מסכת אבות אשר במסכתא הזאת נכללו כל דברי המוסר והוא מעט הכמות ורב האיכות, עד שאמרו בפרק המניח (בבא קמא ל' ע"א) אמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות עד כאן. ומה שסובר רב יהודה שהחסידות תולה במילי דנזיקין ורבא סבר שהחסידות תולה במילי דאבות ולאמרי לה במילי דברכות, ופירוש זה כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג' שלימות כוללים הכל ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות ואין להאריך כאן. וסבר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם. וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא חסיד ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה, אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין אף אם אין עושה בידים כלל רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור:

This praiseworthy and valuable tractate, Avot, being small in quantity and great in quality, includes the moral disciplines. Their fulfillment is mentioned as one of the ways to saintliness. Rav Yehudah says (Tr. Baba Kama 30a) that one who wants to be considered a “Chasid,” attain saintliness, must fulfill the laws of “nezikin,” monetary damages. Rava says that he must fulfill the teachings of Avot. A third opinion says that he must fulfill the laws of “Berachot,” blessings to G- d.

These three opinions are a function of the three distinct elements that encompass the perfect man. Man must be perfect in relation to his fellow man. Man must make himself perfect in relation to himself and his potential as a human being. And man must attain perfection in relation to G-d.

Rav Yehudah’s opinion is that one can’t be called a chasid unless he avoids damaging any of his fellow men in any way. It doesn’t suffice for one to do favors and good things for others, since this is really expected of him and doesn’t indicate a special superiority. However, when he is sensitive to the possibility of being the cause, even indirect, for his fellow man being damaged, this is a saintly man.

ולרבא דאמר לקיים מילי דאבות כלומר שעיקר החסידות הוא בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו והמדות הטובות הם שלימות עצמו, וסבר רבא כי יותר ראוי שיקרא חסיד כאשר הוא שלם בעצמו דבר שמגיע לעצמו והוא עיקר יותר לחסידות, ולאמרי לה לקיים מילי דברכות הוא השלימות השלישי שהוא שלם עם בוראו לברך את שמו ית' על כל דבר ודבר ואין שם שמים מסולק מאתו, וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה כאשר הוא שלם עם בוראו. ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג' דברים אלו שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן ואז הוא שלם לגמרי. ועם כי יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מוכח על הפירוש שאמרנו, כי האדם יש בו ג' חלקים הגוף והנפש והשכל, לרב יהודה החסידות הוא שיהיה שלם בנפשו, וזה כי שמירת הנזיקין שלא יעשה דבר רע כי הנזיקין הם רעים לגמרי כי אין דבר טוב ודבר הנאה יש בנזיקין, ולא כמו שאר חטאים אשר יש לאדם הנאה בהם אבל הנזיקין שהם נזק אין לאדם שום טובה והנאה בהם, ואם אינו נזהר בנזיקין כלל ועושה היזק בידים לחבירו זהו נפש רע כדכתיב (משלי כ"א) נפש רע אוותה רע ור"ל כי מי שהוא רע בעצמו נפשו מתאווה לדבר שהוא רע בעצמו אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע הוא נמשך אל הרע בטבע, והמרחיק א"ע מן הנזיקין מורה שנפשו מסולק מן הרע לגמרי עד ששמירה מנזיקין ביותר שמרחיק עצמו מן הרע דבר שאין הנאה ותועלת בו מורה על שלימות נפשו שאינו נפש רע, וזה שאמר שיזהר במילי דנזיקין, אבל דבר שיש לו הנאה בו בוודאי דבר זה הוא מחמת יצרו שבגופו שהוא מתאוה לתאותו ולהנאתו מחמת חומרו הרע, כמו שהם כל מדות הטובות ומדות הרעות שיש לאדם הנאה מהם וכל זה מתיחס אל הגוף, אבל דבר שאין לו הנאה כמו הנזיקין שאין בהם הנאה כלל אינו אלא נפש רעה בעצמו כאשר יעשה היזק לזולתו לפיכך אמר שיזהר במילי דנזיקין ודבר זה הוא מבואר. ולרבא מילי דאבות שהם דברי מוסר המייסרים את הגוף של אדם כמו שהתבאר למעלה כי זהו ענין המוסר, וסובר כי החסידות תולה כאשר אין בו פחיתות אשר נמצא בגוף. ולאיכא דאמרי מילי דברכות דבר זה הוא מצד השכל אשר הוא מבוקש לה ותדבק בו יתברך נותן ברכה אליו על הכל וזהו הדביקות בו יתברך, אשר הדביקות בו יתברך הוא בקשת השכל כמו שיתבאר הרבה, וכאשר האדם הוא נותן ברכה על הכל השכל שלו מבקש הדביקות בו ולכך הוא נותן ברכה אליו תמיד, ואלו דברים עמוקים עוד ואין כאן מקום זה. ומפני כי שיתא סדרי משנה בהם דברו חכמים מן ההלכות אשר הם שייכים למצות התורה לא זולת זה, הנה יחדו מסכתא זאת לדבר מן המוסרים שראוים אל האדם לעשות ומה שלא יעשה, וזה כמו שחברם הכתוב ביחד כמה שאמר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר כמו שבארנו, וכמו שאמר לשמור את דרך עץ החיים דרך זה דרך ארץ עץ החיים זו התורה הרי שמקדים דרך ארץ לתורה והם שני מדריגות זו על זו נתלה האחד בשני כמו שיתבאר עוד בעזרת הש"י אצל אם אין דרך ארץ אין תורה (לקמן פ"ב) לכך שייך דברי מוסר אל ההלכות:

Rava’s opinion is that perfection in relation to himself is what makes him worthy of the title “chasid”, as balanced character traits (“midot”) and ethical discipline is the perfection of man in relation to himself and his potential.

The third opinion requires perfection of man in relation to G-d, which is manifested by a fulfillment of the laws of “berachot,” recognizing, acknowledging and appreciating that all that he has comes from G-d.

These three elements of perfection relate to the three components of man: The physical (“guf”) the emotional/human personality (“nefesh”) and the intellectual/spiritual (sechel).

The crime of causing damages to someone is especially indicative of a corrupt personality. Normally, one sins because of a drive for some physical pleasure which is difficult to control. But a person gains nothing by inflicting damage on another. It emanates from a destructive impulse, reflecting a deficient “nefesh.” A person who is especially meticulous in guarding against causing damage to anyone, even indirectly, reflects an elevated and sensitive “nefesh.”

Discipline, fulfilling the teachings of Avot, indicates a perfection of the physical side of man (“guf”) where he doesn’t allow his physical weaknesses to control him.

Recognition of G-d as the source for all that we have perfects our relationship with the Divine, increasing our attachment to Him. This emanates from and perfects our spiritual/intellectual side (“sechel”).

In assessing the accuracy of our interpretations of the Mishnayot, one must examine them in depth, and not reach conclusions on the basis of hasty first impressions. There is no doubt that the words of the Rabbis are teachings of great depth, not having been said out of personal opinion, “approximation” or simply their own intuition. Rather every word reflects deep wisdom and truth, said with compelling accuracy, and they require deep analysis and understanding, rather than superficial reactions.

וסדר זאת המסכתא בין מסכת עדיות ובין מסכת עבודה זרה, וצריך לתת טעם למה סדרו המסכתא הזאת עם סדר נזיקין ולא בסדר אחר. אבל דבר זה כי כל דברי מוסר שמייסר את אחר מייסר אותו בדין שכך יעשה וכך לא יעשה, וכל דבר שהוא כמו דין שייך אל סדר נזיקין ששם סדרו כל דבר שתולה בדין והמוסר גם כן במדת הדין, כי אין ספק כי דברי תוכחה הם במדת הדין, ועוד כי כל דברי מוסר שהיא דרך ארץ השכל נותן והדעת מחייב דבר זה והדבר הזה במדת הדין, ולכך אמרו (ויק"ר פ"ט) שקדם דרך ארץ את התורה כ"ו דורות, כי היה העולם נוהג על ידי דרך ארץ שהוא לפי שכל האדם, ודבר זה קודם התורה שהיא מאת השם יתברך, ולפיכך סדרו מסכת עדיות שכל עדות הוא כמו דין, ואחר כך מסכת אבות שכל מילי דאבות השכל והדעת מחייב וזהו כמו דין. ואולי יקשה לך אם כן למה אמרו מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ובודאי מדת חסידות לפנים משורת הדין ואם כן למה הוא חסיד כאשר הוא מקיים מילי דאבות, כי אין זה קשיא דסוף סוף אינו מצות עשה ולא מצות לא תעשה ומצד זה אינו משפט רק כי מחייב זה השכל דומה לנזיקין. ואחר כך סדרו מסכת עבודה זרה כי העובד ע"ז יוצא ממדת המשפט לעבוד אלקים אחרים שהם תוהו ולא יועילו, ודבר זה ידוע גם לנבונים איך הע"ז יוצא מן הדין ולכך עשו ישראל את העגל של זהב ולא של כסף גם עשו עגל שהוא פר כי שם מקום המשפט שהם יצאו ממנו, ובמסכת זאת כללו חכמים עיקרי דרכי מוסר עד שאמרו מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות. ובשביל זה היו נוהגים לומר הפרקים האלו כמו במדינותינו מן אחר הפסח עד קודם ראש השנה, וביש מקומות נוהגים לומר הפרקים האלו מן הפסח עד עצרת, והטעם הוא מה שנהגו במדינותינו בזמן הקיץ בשביל שני טעמים, האחד כי היום הוא ארוך ואם מתחיל לומר אחר המנחה אף אם ישנה בעיון ולא יאמר אותם בהעברה, אין לחוש שמא ימשוך לו העיון ויבטל סעודה שלישית של שבת כי היום הוא ארוך ועדיין יש זמן. הטעם השני כי ימי הגשמים אינם ראוים כל כך לעיון בתורה שהרי אמרו במסכת תענית (ח' ע"ב) דקשא יומא דמטרא כיומא דדינא ואין דעתו של אדם צלולה וצריכה תורה צילותא, ומכל שכן בני אדם שלא הורגלו בתורה שקשה עליהם, ומכ"ש בשבת שהיה זה ביטול עונג שבת, ואף חכמים גדולים כמו ר' יוחנן וריש לקיש היו מעייני בספרא דאגדתא בשבת (תמורה י"ד ע"ב) ולמה היו מעיינים בספרא דאגדתא בשבת ולא בחול אלא על כרחך היינו טעמא כי היה זה להם בטול עונג שבת ואלו האגדה מושכת לבו של אדם, ואין נראה לפרש דלא בא למימר רק דמותר לטלטל ספרא דאגדתא בשבת, ולפיכך בימי הגשמים אין ראוי לעיין בדברי חכמים בשבת כי יהיה זה כמו בטול לעונג שבת, ואף כי הם ימים הקרים שהוא צער ובטול עונג שבת ואין לעשות זה. ומזה הטעם ביש מקומות נוהגים לומר הפרקים מן פסח ועד עצרת שזה הזמן ממוזג מן קור וחום כמו שידוע, עד שבשביל זה אמרו במסכת פסחים (מ"ב ע"ב) כל שקייני מפסח עד עצרת מפני הזמן הממוזג ואחר כך מתחיל החום שאין החום יפה לעיון, אבל בארצות אלו אין מקפידין על זה רק בימי הגשמים והקור שדבר זה היה מבטל עונג שבת. ואפשר דהא לן והא להו כי לדידן אין החום כל כך גדול בקיץ ולפיכך נוהגים לאומרם כל ימי הקיץ, ועוד כי הנוהגים שלא לומר רק מפסח ועד עצרת כי די להם הגירסא פעם אחת בשנה. ומכל מקום ראינו כי המסכתא הזאת שהראשונים רצו לקבוע דבריהם על לב בני אדם, וכן פירש רש"י ז"ל לקמן בפרק שני, כי סדרו לומר הפרקים האלו לאומרם בבית הכנסת. ולכך ראינו לפרש דברי המסכתא הזאת כי כאשר יבין עומק דבריה אין ספק שיחקוק הדברים על לבו ולא יסורו ימין ושמאל, ואם כי רבו הפירושים יש מקצר ויש מאריך ויש שבעל הפירוש ההוא מעיד על הש"י שהוא אמת ואין ספק בו אמנם הפירוש אשר הוא מעיד על עצמו גם כן, הוא הפירוש הברור כי ניכרים דברי אמת וזאת הבחינה יקח האדם על הפירוש כאשר ניכר הפירוש מזולתו באמת והוא אשר ראוי לקבל ולא הבאנו בפירוש הפירושים שנאמרו בפירוש המסכתא הזאת, וזה כי כבר נגלים ומפורסמים לפני כל והמבקש דבריהם הלא הם ערוכים לפניו ולהשיב על דבריהם אין משיבין את אריות בתורה ובכל חכמה אחר מותם, ולחזק דבריהם היה זה כיהודה ועוד לקרא. ועל המעיין לבחור את אשר יבחר מזולתו אך בעיון לא בדעת הראשון, כי אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים מאוד ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא כמו שיש חושבים ומפרשים דברי חכמים, אבל כל דבור ודבור דברי חכמה עמוקה מאוד ולכן פירוש דבריהם גם כן צריך הבנה ועיון רב ולא בדעת הראשון כלל ואז ישפוט על הפירוש אם כיונו חכמים אליו או לא. ולכך אם יאמר המעיין כי הדברים שנמצאו בפירוש הזה אינם דעת הקרוב אל כל האדם על זה יש לו להשיב הלא הם דברי חכמים גדולים אשר כל שיחת חכמים צריך תלמוד, ואיך דברי חכמתם, אבל האמת יורה דרכו ואם לא היו הדברים האלו אשר באו בביאור הזה דברים ברורים שכך פירוש דברי חכמים אשר הפירוש מעיד על עצמו לא נכנסנו בזו, אבל על המעיין הדברים ברורים מאוד וקראנו שם החבור הזה דרך החיים על שם הכתוב ודרך חיים תוכחת מוסר, והמעיין בו יאמר זה הדרך לכו בו כי הוא דרך אמת אשר אתו החיים: