Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יהוה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
(18) The LORD God said, “It is not good for man to be alone; I will make a fitting helper for him.”
(ד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
(4) He used to say: do His will as though it were your will, so that He will do your will as though it were His. Set aside your will in the face of His will, so that he may set aside the will of others for the sake of your will. Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge your fellow man until you have reached his place. Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood. Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure.
(ד) אל תפרוש מן הציבור אלא השתתף בצרתם. שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור [תענית י''א ע''א]:
(4)"Do not separate yourself from the congregation": but rather share in their troubles. As anyone who separates from the congregation will not see the comfort of the congregation (Taanit 11a).
How does one acquire a friend? A person should acquire a friend for himself by eating and drinking with him, by studying Torah and debating with him, by lodging with him, by sharing private thoughts with him-thoughts regarding Torah and life. And when they debate matters of Torah and importance, his friend will respond to him, and thus the bonds of friendship and truth will be strengthened."
The relationship between the Jewish people and its individual members is different than the relationship between any other national group and its members. All other national groups only bestow upon their individual members the external aspect of their essence (a title such as American). But the essence itself each person draws from the all-inclusive soul, from the soul of God, without the intermediation of the group... This is not the case regarding Israel. The soul of the individuals is drawn from ... the community, the community bestowing a soul upon the individuals.One who considers severing himself from the people must sever his soul from the source of its vitality. Therefore each individual Jew is greatly in need of the community. He will always offer his life so that he should not be torn from the people, because his soul and self-perfection require that of him. (p. 144)
(ג) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:
(3) [Ben Azzai] used to say: do not despise any man, and do not discriminate against anything, for there is no man that has not his hour, and there is no thing that has not its place.
אל תפרוש מן הצבור כי לא תקבל שכר עמהם. ואם תפרוש ב' מלאכים המלוים לו לאדם מניחין ידיהם אל ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. אם מנוך צבור פרנס אל תתגאה עליהם.
Do not separate yourself from the community, for you shall not receive a reward with them. And if you separate, the two accompanying angels that every person has set their hands upon his head and say, “So-and-so, who separated from the community, shall not see the comfort of that community.” If the community has elected you leader, do not lord it over them.
Rabbi Joseph B. Soloveitchik, On Repentance, pp. 114-115
Judaism has always viewed man from this dual perspective. It sees every person as an independent individual and also as part of a community, a limb of the body of Israel. Jewish thinkers have conducted an ongoing dialectic on this subject throughout the ages. The pivotal question is: Does the individual stand above the community which should serve its needs, or should the individual subordinate himself to the community's needs? In Judaism this question has been asked in relation to the individual who serves as a community leader. Who, in our history, was a greater leader than Moses, redeemer of Israel, the great rabbi and teacher, about whom our Sages wrote that his worth was equivalent to that of six hundred thousand men, meaning the total number of the male community of his time? Nonetheless, when the children of Israel fashioned the Golden Calf, "God said to Moses, 'Go down - lower yourself down; for did I not grant you greatness only to benefit Israel? And now that Israel has sinned, what need have I of you?'" (Berakhot 32b). Even the greatness of an individual like Moses is dependent upon the community. It would seem that the community and the individual are placed in balance with each other and are interdependent. At times we find that the community must sacrifice itself on behalf of the individual ... And at times the individual must sacrifice himself for the good of the community.
Never is the individual's worth belittled when measured against the whole community; and never is the community undermined because of any individual or individuals. Each has its own position of strength.
...אמר אל תפרוש מן הצבור כי הצבור שהם הכלל הם עומדים כמו שהתבאר כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להבל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים כדאיתא במסכת ראש השנה (י"ז, א') ....
וכן מי שפורש מן דרכי צבור הוא יוצא מן הכלל.ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים עומדים כמו שהתבאר, כי כח הכללי עומד בלא שינוי.
Hillel says "Do not separate yourself from the community" because they are the society/total, they endure, as was explained that the community has more existence, and therefore the one who separates from the community separates from something that has the most existence. Furthermore society is everything, and they have the power of everything, and therefore one who separates from the community separates themselves from everything, and they are outside. If that one is outside they are considered for for naught because they left society. This matter is explained in the words of the Rabbis, who count those who separate themselves from the community with heretics, and epikoruses, who deny the Torah, and Revival of the Dead, as it says in Masekhet Rosh Hashanah (17a)...Thus the one who separates from the ways of the community leave society. And Hillel says that society is the main thing and not the private individual, for the individual is dynamic/changing, and these societies endure, as has been explained, for societal power endures without change.
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי יהוה צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. [...] אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.
Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head,and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community. A similar idea is taught in anotherbaraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14). [...] Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon?! why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.
ר' יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה (אוקראינה, 1695-1781)[...] וז"ש אל תפרוש מן הציבור כשתעשה שיאמר האדם מה לי לדאוג על הציבור אראה לקשט א"ע לכך אמר דזה אינו, כי באמת כל ישראל הם אחדות א' זה חומר וזה צורה. וכמו שהחומר שהוא הגוף צריך הנשמה, כך צריך הנשמה אל הגוף לכך אל תפרוש מהם ותתחבר עמהם, להשגיח עליהם בעין חמלה, להחזירן למוטב ושמא תאמר: "אני איני פורש מהם הם פורשין עצמן ממני והם מנגדים לי בכל דבר!" לכך אמר אל תאמין בעצמך. ר"ל מה שאתה בעצמך שנפרשו ונבדלו ממך, תדע שזה סבת עונך ואעפ"י שיודע אתה שאינך חוטא לפני המקום אל תאמין בעצמך. ר"ל מאחר שאתה רואה שאתה כשאר גלמוד מהם, ואתה רק לעצמך, זה אות ומופת שאל תאמין בך. וז"ש אל תאמין והראיה שאתה בעצמך, כי ברצות יהוה דרכי איש הלא גם אויביו היו משלימין אתו אלא ודאי שאינך מתוקן עדיין [...]
[...] The meaning of the saying "do not separate yourself from the community" is when a person says: "why should I worry about the public? I will take care of myself." Therefore he said this is wrong, since all of Israel are one unity, some materially and some spiritually. And just as the material, which is the body, need the soul, so too the soul needs the body. So don't separate yourself from them, but connect to them, and look kindly and mercifully at them, to bring them back to the good path.
You may say: "I'm not retiring from them, they're retiring from me and oppose me in everything!" That's why he goes on to say: "and don't believe in yourself." In other words, the reason they retire from you is due to your own sin. And although you know you aren't a sinner before God, don't believe in yourself. In other words, when you see yourself alone, separate from them, this is proof that your shouldn't believe in yourself. The phrase is "don't believe" and the proof is "that you are on your own." Since "when a person's ways please the Lord, even his enemies will be at peace with him" (Proverbs 16:7) but obviously you still aren't fixed.
ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה בית דין מכין ועונשין וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה ובית הכנסת ובית המרחץ וביהכ"ס רופא ואומן ולבלר (וטבח) ומלמד תינוקות משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא מפני שמיני פירא מאירין את העינים:
What constitutes a proper community?And it is taught in a baraita: A Torah scholar is not permitted to reside in any city that does not have these ten things: A court that has the authority to flog and punish transgressors; and a charity fund for which monies are collected by two people and distributed by three, as required by halakha. This leads to a requirement for another three people in the city. And a synagogue; and a bathhouse; and a public bathroom; a doctor; and a bloodletter; and a scribe [velavlar] to write sacred scrolls and necessary documents; and a ritual slaughterer; and a teacher of young children. With these additional requirements there are a minimum of 120 men who must be residents of the city. They said in the name of Rabbi Akiva: The city must also have varieties of fruit, because varieties of fruit illuminate the eyes.
איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא דתני רב יוסף (שמות כב, כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין
There are those who teach that which Rav Huna said in connection with that which Rav Yosef taught: The verse states: “If you lend money to any of My people, even to the poor person who is with you” (Exodus 22:24). The term “My people” teaches that if one of My people, i.e., a Jew, and a gentile both come to borrow money from you, My people take precedence. The term “the poor person” teaches that if a poor person and a rich person come to borrow money, the poor person takes precedence. And from the term: “Who is with you,” it is derived: If your poor person, meaning one of your relatives, and one of the poor of your city come to borrow money, your poor person takes precedence. If it is between one of the poor of your city and one of the poor of another city, the one of the poor of your city takes precedence.
אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום: ת"ר מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום:
§ The mishna teaches: One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace. Similarly, the Sages taught in a baraita (Tosefta 5:4): One sustains poor gentiles along with poor Jews, and one visits sick gentiles along with sick Jews, and one buries dead gentiles along with dead Jews. All this is done on account of the ways of peace, to foster peaceful relations between Jews and gentiles.
Where everybody knows your name
And they’re always glad you came
You want to be where you can see
Our troubles are all the same
You want to be where everybody knows your name
-Gary Portnoy
When the individual values the community as their own life and strives after its happiness as though it were their individual well-being, they find satisfaction and no longer feel so keenly any bitterness of their individual existence, because they see the greater good.
This is what the Sage is saying: One who knows the correct (middah) value of blending together confidence for the community with humility, one who can suitably balance measure for measure, at the appropriate time, in the appropriate place, with the appropriate person -- that is a person who is accomplished and should be loved and always respected.
The story is told of the long-time congregant who resigned her membership one winter. The rabbi went to her house to find out why. She invited him to sit before the fireplace and talk. “I can be Jewish on my own,” she said. “It’s easy enough to do these days.” The rabbi said nothing for a minute, then took the fire tongs and drew out from the fire a single ember. He placed it on the edge of the fireplace away from the rest of the fire. As the rabbi and the woman watched, the ember’s flame slowly diminished until it went out in a hiss of smoke. “Ok,” said the woman, “I’ll be back in shul next week.”
The Zohar brings down the חיוב to Daven תפילה בציבור because the תפילות of the ציבור are far more effective than those of the individual. The word ציבור is an acronym for צדיקים, בינונים, ורשעים, indicating that the community is comprised of all different types of people who blend together which creates a harmony in Avodas Hashem.
Discussion of the 4 Species on Sukkot representing unification of all Jews. Including those who don't believe and don't follow mitzvot.
David Jaffe on Zionism & Diasporism
When the individual values the community as his own life and strives after its happiness as though it were his individual well-being, he finds satisfaction and no longer feels so keenly the bitterness of his individual existence, because he sees the end for which he lives and suffers.
כל העוסק בצרכי צבור כאילו עוסק בדברי תורה.
Anyone who is involved in the welfare of the public is as if they are involved in words of Torah.
Talmud Yerushalmi Brachot
(יח) כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) צִדְקַת יהוה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א טו) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(18) Anyone who brings merit to the many, sin does not result from him. And anyone who brings the many to sin is not given enough [time] to repent. Moshe -- who was meritorious and brought merit to the many; the merit of the many is appended to him, as it is stated (Deuteronomy 33:21), "He fulfilled the righteousness of God and His statutes with Israel." Jeroboam -- who sinned and caused the many to sin; the sin of the many is appended to him, as it is stated (I Kings 15:30), "for the sins of Jeroboam that he sinned and that he caused Israel to sin."
[Hillel's teaching] includes five ideas:
- That one should not separate himself from (minhagei tzibur) the customs of the community.
- When the community gathers at its routine times, one should rouse himself for study, for prayer, to discuss matters of mitzvah, or the needs of the community. A person should not say, "They can decide what they want, and I--myself--will agree and accept what has been decided." Rather, one should assume a role in the communal gatherings, advising for (l'tovot ha-tzibur) the health of the community and always in the service of God.
- When the community is in a troubled state, even if the individual is not in that same sadness, he should feel their troubles as if he too were troubled. Thus, he can be with them in their sadness.
- When one prays for his own needs, he should include in his prayers the same wish for all those who are needy, thereby including himself among those who are in need.
- For one who is appointed to oversee the (minhagei tzibur) customs of the community: if the heads of the community are all mixed up in conflict, and they do not represent the community, even if the overseer is one of them and equal to them, he should not separate himself entirely from the general community, in order for him to manage them. There is no honor in getting mixed up among his servants. He works for the community's love, since they think of him as a stranger who is proud to be among them.
ויש טוענים שמי שעוסק בלימוד תורה אל לו להתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב: "העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים". ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור".
Others claim that one should not interrupt Torah study on account of the siren. However, my teacher and master, R. Zvi Yehuda Kook, writes, “Standing during the siren for the fallen soldiers of the IDF contains within it the holy mitzva of remembering the glory of the holy martyrs.” Moreover, we may add that meditating on the memory of the martyrs and on the mitzva to sacrifice one’s life to save the nation and conquer Eretz Yisrael is tantamount to thinking Torah thoughts. And even those who do not understand this must be mindful of Hillel the Elder’s teaching: “Do not separate from the community” (Avot 2:4).
הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא יהוה שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו יהוה עוז לעמו יתן יהוה יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח יהוה כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח יהוה כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד יהוה לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו יהוה יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
It is commonly supposed that "peace" is the restoration of harmony between parties that have been at odds with one another. People who conceive of "peace" as being merely that, deprive the concept of much of its value. If "peace" does nothing more than restore a balance where there had previously been an imbalance, it can hardly be considered a blessing. Shame is not a virtue, since it presupposes that an unworthy act had been committed which the perpetrator is now ashamed of. Actually, peace is more like the silver thread that joins two people or two entities combining them into a unified whole. Why is one of the names of G'd shalom, peace? Because He ties together worlds, keeps them united and preserves their appearance and format. (Midrash Chazit chapter 1) When we read in Samuel II 11,7, "David enquired after the "peace" of Yoav, the "peace" of the people, and the "peace" of the "war," there is certainly no reference intended to the cessation of the war. This war was still very much in progress. David merely asked Uriah whether these people or affairs were all well and proceeding according to plan. The word "peace" in that context describes that there was a common bond between the people or the animals described. A city of people who do not quarrel with one another, who tolerate each other's idiosyncrasies, cannot be said to be at peace with each other as long as they do not share a common purpose or goal. Furthermore, when there is no bond joining people, there is a degree of separateness which may eventually lead to disintegration, decay etc. Isaiah 45,7, has this in mind when he contrasts "fashions light, or creates darkness, makes peace or creates evil, I the Lord do all these." The relationship of ra, evil, to shalom, peace, is like the relationship between darkness and light. Peace, i.e harmony, is the fruitful interaction of the various energies of different bodies, elements. It was Aaron's special talent to have understood that it is the task of a leader to weave that thread, the fabric that binds people to one another, and thus help them to establish harmony by desiring for them what one desires for oneself. Moses, on the other hand, was concerned primarily with the intellectual approach. He believed that without the benefit of Torah, whatever man does is of insufficient value to prolong our days on this earth. Without Torah, no degree of harmony can be achieved that would be capable of overcoming the dichotomy due to the fact that this physical universe has been made up of four distinctly different elements. The Talmud Shabbat 89, illustrates this line of thinking when it describes Moses' arrival on Mount Sinai before he had received the Torah. Moses is described as finding G'd "tying crowns to the letters." G'd asks him: "Moses, is there no "peace" in your city?" (are you people not in the habit of extending greetings of "peace be with you" where you come from?) Moses replies: "how can a slave contribute to the "peace"' of his Master?" G'd replies: "at any rate you should have assisted Me." Immediately, Moses said "now let the strength of the Lord become great as You have said." The lesson contained in that Midrash is, that even without the benefit of Torah, man's effort to weave the thread of togetherness, i.e. civilisation, is sufficient to improve his lot down here on earth. This is shalom; peace. When Hillel advised people to emulate the virtue of Aaron, namely to strive for peace, he was quite correct, inasmuch as this is a most positive character trait. Similarly, when Hillel said "do not separate yourself from the community," he was merely describing the other side of the coin. Tzibbur, community, after all, is what has been united by shalom, peace. The holiness of G'd depends on the community. Venikdashti betoch beney Yisrael, I will be sanctified within the community of Israel. When the community sins, one must abandon it. (Jeremiah 9,1) When only an individual sins, the community must see to it that the individual repents, or they must place him outside the tzibbur, into cherem quarantine. Since peace therefore is of vital importance to the existence of the community, it is clear that precisely at the time the tabernacle was put into service, G'd would pronounce the blessing of peace, as we have noted in our opening Midrash.