Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת. אִשָּׁה מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֲכַלְתִּים וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. שְׁנִיָּיה, וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הִקְדִּיחָתַן בְּמֶלַח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי — מָשַׁכְתִּי יָדַי מֵהֶן.
Having discussed the clever speech of various Sages, the Gemara relates that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said as follows: In all my days, no person defeated me in a verbal encounter except for a woman, a young boy, and a young girl. What is the encounter in which a woman got the better of me? One time I was staying at a certain inn and the hostess prepared me beans. On the first day I ate them and left nothing over, although proper etiquette dictates that one should leave over something on his plate. On the second day I again ate and left nothing over. On the third day she over-salted them so that they were inedible. As soon as I tasted them, I withdrew my hands from them.
אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אֵינְךָ סוֹעֵד? אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם. אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשׁוֹךְ יָדֶיךָ מִן הַפַּת!
She said to me: My Rabbi, why aren’t you eating beans as on the previous days? Not wishing to offend her, I said to her: I have already eaten during the daytime. She said to me: You should have withdrawn your hand from bread and left room for some beans.
אָמְרָה לִי: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנִים? וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בָּאִלְפָּס, אֲבָל מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה.
She then said to me: My Rabbi, perhaps you did not leave a remainder of food on your plate on the first days, which is why you are leaving over food today. Isn’t this what the Sages said: One need not leave a remainder in the pot [ilpas], but one must leave a remainder on the plate as an expression of etiquette (Tosafot). This is the incident in which a woman got the better of Rabbi Yehoshua ben Ḥananya.
תִּינוֹקֶת מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ. אָמְרָה לִי תִּינוֹקֶת אַחַת: רַבִּי, לֹא שָׂדֶה הִיא זוֹ? אָמַרְתִּי לָהּ: לֹא, דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה הִיא. אָמְרָה לִי: לִיסְטִים כְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ.
What is the incident with a young girl? One time I was walking along the path, and the path passed through a field, and I was walking on it. A certain young girl said to me: My Rabbi, isn’t this a field? One should not walk through a field, so as not to damage the crops growing there. I said to her: Isn’t it a well-trodden path in the field, across which one is permitted to walk? She said to me: Robbers like you have trodden it. In other words, it previously had been prohibited to walk through this field, and it is only due to people such as you, who paid no attention to the prohibition, that a path has been cut across it. Thus, the young girl defeated Rabbi Yehoshua ben Ḥananya in a debate.
תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין.
What is the incident with a young boy? One time I was walking along the path, and I saw a young boy sitting at the crossroads. And I said to him: On which path shall we walk in order to get to the city? He said to me: This path is short and long, and that path is long and short. I walked on the path that was short and long. When I approached the city I found that gardens and orchards surrounded it, and I did not know the trails leading through them to the city.
חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.
I went back and met the young boy again and said to him: My son, didn’t you tell me that this way is short? He said to me: And didn’t I tell you that it is also long? I kissed him on his head and said to him: Happy are you, O Israel, for you are all exceedingly wise, from your old to your young.
...ופירש הגאון חיד"א ז"ל ב'פתח עינים' שמעשיות אלו לא היו ממש אלא רבי יהושוע בן חנניא נקיט הכי בדרך משל ללמד בזה תוכחות מוסר, דנודע ימי האדם חלוקים לשלשה זמנים שהם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה, והאדם בשני הפרקים שהם עליה ועמידה נמשך אחר חומר עולם הזה וממלא תאותו בהבלי עולם הזה ותענוגיו ולא יפנה לעסק עולם הבא, ורק בימי הירידה שתש כוחו אז הוא פורש לעשות לו דרך תשובה, וזה שאמר נתארחתי אצל אכסניא היא עולם הז,ה עשתה לי פולין אותיות פלוני, שהזמינתו לתאוות החומר העכור של העולם הזה הנמשך מן 'פלוני', ויום ראשון שהוא זמן העליה אכל מהנאות ותענוג עולם הזה ולא שייר מן הזמן כלום לצורך עולם הבא, ויום שני הוא זמן העמידה גם כן עשה כך, אך יום שלישי שהוא זמן הירידה הקדיחתן במלח שלא נשאר בו כח לתענוג עולם הזה והקיפוהו מכאובים בגופו וכוחות אבריו מכל צד ואז כיון שבא לטעום בעל כורכו משך ידו מהתענוגים ואז התחיל לשוב בתשובה, ובאה הנשמה לעורר אותו בתשובה ביותר שמצאה מקום לדבר אתו דברים המתישבים על הלב, וכדי להכנס עמו בדברים לעורר אותו בתשובה אמרה לו בתחילה מפני מה אינך סועד היום בתענוגי עולם הזה כאשר היית נוהג בזמנים הראשונים והשיב כבר סעדתי באותם הזמנים שנתמלא הכרס זיני בישי ועד מתי יהיה זה, ואמרה הנשמה היה לך למשוך ידיך מן הפת, כלומר אם את מעשיך הראשונים אתה זוכר ומתחרט עליהם לא די לך בזה שאתה מושך ידיך רק מן התענוגים, אלא צריך סגופים ותעניות שתמשוך ידיך גם מן הפת שהוא צורך גדול לקיום הגוף, ואמרה לו שמא לא הנחת לעולם הבא בימים שעברו, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס רמז לזמן המיוחד לעסק התורה שהיא אל"ף ס', רוצה לאמר לימוד ס' מסכתות אין משיירין ממנו פאה לצורך עולם הזה, אבל משיירין פאה בקערה, רוצה לאמר מזמן המיוחד לעסק עולם הזה שנדמית לקערה והיא חיי שעה גימטריא קערה משיירין ממנו פאה לעסק עולם הבא שיחטוף מזמן זה לקדשו בקדושת התורה ואיך אתה כל ימי הראשונים אבדת כל זמנך כולו בהבלי עולם הזה:
ומעשה התינוקת מוסר לילדי הזמן שעושין דברים נגד דין תורה, ואם יאמר להם החכם שזה אסור יאמרו כך הוא מנהג העולם, וראוי להשיב להם לסטים שכמותכם כבשוה לדרך זו, שאותם שנהגו בכך הם היו גוזלים להקב"ה לעבור על דת. ועל ידי כך הקליפה יונקת משפע הקדוש ואין גזלה גדולה מזו:
ומעשה התינוק רמז ליצר הטוב שנקרא ילד מסכן וחכם (קהלת ד, יג), אמר לו באיזה דרך נלך לעיר האלקים היא גן עדן ואמר זו קצרה וארוכה רוצה לאמר דרך הרשעים שמראה להם היצר הרע דרך קצרה בעולם הזה שאין בה טרחא בעבודת השם, אך ארוכה מצד עולם הבא כי לא במותו יקח לו מקומו הראוי לו בגן עדן אלא צריך לחזור בגלגולים רבים וגם לידון בגיהנום שנים רבים עד שיהיה ראוי לבא אל מקומו בגן עדן, אך דרך הצדיקים שעוסקים ועמלים בעולם הזה בתורה ובמצות ומעשים טוסים היא ארוכה וקצרה, כי בעולם הזה ארוכה שיש טורח ויגיעה רבה לגוף, אמנם מצד עולם הבא היא קצרה כי אחר שנפטר מעולם הזה ילך תכף ומיד לעיר אלקים לאור באור החיים, עד כאן תורף דברין עיין שם:
נמצא החוטא הולך בדרך קצרה וארוכה, שהוא נמשך אחר הנאת החומר הנראית לעינים ואינו מביט בתכלית, ולכן השופר שבא לעורר החוטאין בתשובה צריך התוקע לתקוע בצד הקצר כדי שיהיה הקול הולך תחלה בקצרה ואח"כ בארוכה, יען כי הוא בא לעורר לבבות החוטאים שהם הולכים בקצרה וארוכה, אבל הצדיקים שהולכים בארוכה וקצרה אין צריך לעורר אותם בשופר: