Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share---------------------------------------------------------------
אָמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקִי רִיחְיָא, וַאֲתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ. דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי...
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פְּשִׁיטָא לִי – בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי, מָצֵי מְעַכֵּב. וְאִי שָׁיֵיךְ בִּכְרָגָא דְּהָכָא, לָא מָצֵי מְעַכֵּב. בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – לָא מָצֵי מְעַכֵּב. בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה אַחֲרִינָא, מַאי? תֵּיקוּ.
Rav Huna said: There was a certain resident of an alleyway who set up a mill in the alleyway and earned his living grinding grain for people. And subsequently another resident of the alleyway came and set up a mill next to his. The halakha is that the first one may prevent him from doing so if he wishes, as he can say to him: You are disrupting my livelihood by taking my customers...
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is obvious to me that a resident of one town can prevent a resident of another town from establishing a similar business in the locale of the first individual. But if he pays the tax of that first town, he cannot prevent him from doing business there, as he too is considered a resident of the town. The resident of an alleyway cannot prevent a resident of his alleyway from practicing a particular trade there, in accordance with the opinion of the Rabbis in the baraita, and contrary to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. With these conclusions in mind, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raises a dilemma: With regard to a resident of one alleyway protesting about a resident of another alleyway conducting business there, what is the halakha? No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
מַרְחִיקִים מְצוּדַת הַדָּג מִן הַדָּג – כִּמְלֹא רִיצַת הַדָּג. וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: עַד פַּרְסָה.
One must distance fish traps from fish, i.e., from other fish traps, as far as the fish travels, i.e., the distance from which the fish will travel. The Gemara asks: And how much is this distance? Rabba bar Rav Huna says: Up to a parasang [parsa]...
הָנְהוּ דִּיקּוּלָאֵי דְּאַיְיתוֹ דִּיקְלָאֵי לְבָבֶל. אֲתוֹ בְּנֵי מָתָא קָא מְעַכְּבִי עִלָּוַיְהוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: מֵעָלְמָא אָתוּ, וּלְעָלְמָא לִיזַבְּנוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא, אֲבָל בְּלָא יוֹמָא דְשׁוּקָא – לָא. וּבְיוֹמָא דְשׁוּקָא נָמֵי לָא אָמְרִינַן אֶלָּא לְזַבּוֹנֵי בְּשׁוּקָא, אֲבָל לְאַהְדּוֹרֵי – לָא.
§ The Gemara relates: There were these basket sellers who brought baskets to Babylonia. The townspeople came and prevented them from selling there. The two parties came before Ravina for a ruling. Ravina said to them: The basket sellers came from outside the town, and they sell to those from outside the town, i.e., to guests who are not residents of the town. The Gemara comments: And this statement applies only on a market day, when people from other towns come to shop, but they may not sell their wares on non-market days. And even with regard to market days, we say so only with regard to selling in the market, but this halakha does not apply to circulating around the town.
דיקולאי - מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות:
Dikulaei - Basket sellers, and some say cauldrons.
הַסּוֹחֲרִים שֶׁמְּבִיאִין סְחוֹרָתָם לִמְכֹּר בְּתוֹךְ הָעֲיָרוֹת בְּנֵי הָעִיר מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם. וְאִם מָכְרוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק בִּלְבַד אֵין מוֹנְעִין אוֹתָם. וְהוּא שֶׁיִּמְכְּרוּ בַּשּׁוּק אֲבָל לֹא יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק...
When merchants bring their wares to sell in cities, the inhabitants of the city may prevent them from doing so. If, however, they would sell their wares only on the market day, they cannot prevent them, provided they sell their wares only in the marketplace. They may not, however, go from door to door selling them, even on the market day...
[רמז תקטו] אמר רב הונא האי בר מבואה כו' יש מקומות [*בהגהות ב"מ סי' תרט"ז] שדנין דין מערופיא וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף ט"ע ומדמה לה לדגים דיהבי ציידא ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופא של חבירו ולהלוות לו ולשחודי ליה (*ולאפקועי ליה) [*ולאפוקי מיניה] דאין כאן גזל דנכסי עובד כוכבים אנס היו הפקר וכל הקודם בהם זכה בהם כדאיתא פרק חזקת הבתים...
שאין. (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג):
מעשה אירע שבא עכו"ם ועשה מקח עם ישראל ליקח ממנו כך וכך מדות יין שרוף כל מדה בכך וכך ונגמר המקח ביניהן כדין התגרים שמכים כף אל כף אח"כ הלך העכו"ם אל ישראל אחר הדר בשכונתו של ישראל הראשון ורוצה לעשות עמו ג"כ מקח ולא גילה שכבר דיבר עם ישראל הראשון והיה כונתו שאם יוזיל לו ישראל השני המקח שיקח ממנו ויניח הראשון וישראל הראשון הרגיש בדבר שלכך הלך בבית ישראל השני ושלח אל ישראל זה ובקש ממנו שלא ימכור לו יין שרוף כי כבר עשה עמו מקח ולא השגיח ישראל השני על זה ועשה מקח עם העכו"ם ולקח העכו"ם מידו היין שרוף ומכח זה לא קנה העכו"ם מישראל הראשון נראה פשוט דאם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינים דאין עונשין לישראל השני ע"ז מאחר שהעכו"ם מעצמו בא אליו ליקח ממנו יין שרוף דאף למ"ד דאסו' ליקח מערופיא של חבירו היינו דוקא בעכו"ם הרגיל להיות עסק עמו וישראל השני מהדר אחר העכו"ם שישראל הראשון עסק עמו והשתדלהו לעסוק עמו. ואף ששלח אליו יהודי הראשון וביקש ממנו שלא יעשה עמו מקח לאו כל כמיניה לעשות לנפשו היזק עבורו וגם שם מסקינן דאם עבר ועשה דאין מוציאין מידו וכ"ש וק"ו בזה דאין כאן כל הצדדים הללו...
(א) גרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ו) אר"י שבע מצות נצטוו בני נח דאמר קרא ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו וגו' יהוה זו ברכת השם וכן הוא אומר ונוקב שם יהוה וגו' אלהים זו ע"ז וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' כו' עד כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זו ע"ז אלהים זה דינים בשלמא אלהים זה דינים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אלא ויצו זו ע"ז מנ"ל, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו' וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו, פירש"י ז"ל עשוק אפרים מיד שונאיו ורצוץ על ידי משפטיו של הקב"ה הואיל והלך אחרי צווי נביאי הבעל ופריך בגמרא מאי בינייהו (פירוש בין ר"ח ור"י בר אבדימי) ומשני איכא בינייהו כותי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה למ"ד עשו משעת עשייה מחייב למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזל בתרה ופלח לה ע"כ סוגית הגמרא. ויש לנו להקשות על בעל התלמוד למה פריך יותר מאי בינייהו על משמעות דורשין של רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי יותר מעל רבי יוחנן ורבי יצחק דפליגי אי ויצו הוא ע"ז או אלהים הלא גם הם אין ביניהם רק משמעות דורשין. ולכן נראה לומר שאין צריך לפרש חלוק שבין רבי יוחנן ורבי יצחק כי הוא (ברור) כשמש בצהרים כי רבי יוחנן הלומד דינין מויצו סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני רק הוא חק נימוסי, ולכן לומד דינים מפסוק ויצו ולומד הג"ש מדכתיב כי ידעתיו וגו' שעדיין לא ניתנה התורה ולא היה לאברהם דינין אלו שניתנו לנו בסיני, ואע"ג דדרשינן (יומא דף כ"ח:) עקב אשר שמע אברהם בקולי מלמד ששמר אברהם אפילו עירוב תבשילין אם כן שמע מינה שהיה נוהג כפי התורה והמצוה אפילו מצוה מדרבנן, מכל מקום נוכל לומר אם הוא שמר אנשי ביתו לא שמרו רק החק הנימוסי הנמסר להם דהיינו ז' מצות בני נח דמי לנו גדול מאדוננו אבינו יעקב ע"ה אשר נשא שתי אחיות, אלא ע"כ צריכין אנו להודות ולומר כי הכתוב שאמר למען אשר יצוה וגו' לא קאי רק אאותן שבע מצות של בני נח, ולכן סובר ר"י דלמידין דיני בני נח מויצו כי דיני בני ישראל לחוד ודיני בני נח לחוד, ורבי יצחק רוח אחרת עמו ולומד דינין מאלהים בג"ש דונקרב בעל הבית וגו' כלומר וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו, ואף כי הרמב"ם פסק בהלכות מלכים שאין מצווין לדון רק בשבע מצות שלהן מכל מקום באותן מצות מחוייבין לדון בדין ישראל, והנדון שלפנינו שהוא הגזל הוא אחד משבע מצות שלהן. גם נראה לפסוק כרבי יצחק מדשקלא וטריא הגמרא בתריה למיפרך מאי בינייהו כו', ועוד אחת מדפריך בגמרא (סנהדרין דף כ"ו:) דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע מצות בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם ומשני אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה, והנה רש"י ז"ל פירש עדה ועדים להיות דנין בסנהדרין של כ"ג כדאמרינן עדה שופטת ועדה מצלת ובן נח אינו מוזהר בהכי כדילפינן לקמן דבן נח נהרג בעד אחד ודיין אחד, והדר פריך בגמרא אפ"ה מאי והוסיפו עליהם דינים אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות ופירש"י בשכלו הבהיר דיני קנסות דבן נח אינו מוזהר על דיני קנסות דכתיב ויצו והתם גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט דהיינו דינין וקנסות לאו משפט הוא דקנסינן ליה טפי מדיניה, הדר פריך בגמרא אי הכי הוסיפו עליהם בדינין מיבעיא ליה, פירוש דהוה משמע שהוסיפו עליהם בהלכות דינין אבל גם כן היו להם דינין כבר ושקיל וטרי עד דקאמר אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק דינין וברכת השם ועייל סירוס וכלאים דתניא כו' ע"כ הסוגיא. והנה נדקדק ונאמר שמוכח הוא מזה שהלכתא היא כרבי יצחק שעל כל דיני ישראל בכלל ובפרט נפקדו. דאם לא כן אלא שהיה להם מקצת דינים למה ליה לרבא בתחילת סברתו שלא ידע א"כ בדינין מיבעיא ליה לדחוק ולומר לא נצרכה אלא לדיני קנסות הלא גם כן בדיני משפט נמי יש מהן שלא נצטוו, והיה לו לומר בקצרה לא נצרכה אלא לשאר דינין (דרבנן) שלא נפקדו מתחילה, אלא ע"כ צריכין אנו לומר שהלכתא היא כר' יצחק שעל כל הדינין ביחד נפקדו כדרך שניתנו לישראל בסיני. גם מבעל המאור הגדול רש"י ומלשונו הזכה יכולין אנו לדקדק דהלכתא היא כר' יצחק מדהוצרך להביא ראייה על כל דבר שניתוסף שאינו בבני נח כגון עדה ועדים והתראה ודיני קנסות משמע דוקא היכא שיש לנו ידים מוכיחות שלא נצטוו אבל במה שאין לנו לא נוציא אותו מכללא ולחלק אותו רק הוא בכלל דיני ישראל. ואם יתחכם אדם לומר הלא רש"י ז"ל נקט קרא שמביא רבי יוחנן שפירש גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט א"כ ש"מ שפוסק כר' יוחנן, אי משום הא לא איריא, די"ל דחדא מינייהו נקט. אף כי רבי יוחנן הנאמר במימרא ראשונה, אבל מכל מקום שג"כ הוא מחותן לר' יצחק דונקרב בעל הבית וגו' נאמר בדיני שומרים ולא בקנסות. א"כ מכל הלין ש"מ שבן נח מוזהר בכל דיני ישראל ככל חקותיו ומשפטיו. ואם יטעון הטוען שמא ההלכה היא כדתנא דבי מנשה דאפיק ד"ב ועייל ס"ך, זה אינן דברים של טעם דהא ר' יוחנן ור' יצחק טפי היו יודעין הברייתא יותר ממנו ולא שתו לבם לדבריה כי היו יודעים שאינה עיקר ולא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיה, ומטעם (זה) פסק האלפסי ומייתי בסמ"ג כאמימר ורבא גבי בור הגולה אע"פ שהירושלמי פליג עליהם ועיין שם בדבריהם. ואין להקשות ולומר דהרי בפרק השוכר את הפועלים (דף צ':) אמרו אסור לכותי לסרס בהמה שלנו דסבירא לן כר' חדקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועוד משום לפני עור לא תתן מכשול וכן מייתי לה בסמ"ג לפסק הלכה, א"כ ש"מ היה לנו לומר דהלכתא כתנא דבי מנשה דמפיק ד"ב ומעייל ס"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דבני נח לא נצטוו אדינין, דאדרבא דהיא הנותנת דמדקאמר לשם כר' חדקא ולא אמר כתנא דבי מנשה ש"מ דלית הלכתא כוותיה בדינין וסרוס אלא כר' חדקא דמפיק סירוס לחוד. ואין להקשות מדתניא פ"ק דע"ז (דף ב':) תני ר' יוסף מאי דכתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מה ראה ראה שבע מצות בני נח שקבלו עליהם ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להם א"כ ש"מ שבן נח אינו מצווה עתה מצוה כלל, זה אינו כלום שהרי הקשו בגמרא אתגורי אתגור א"כ מצינו חוטא נשכר ומשני אמר רב יוסף לומר אע"פ שהן מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ופירש"י ז"ל מה שויתר אינו טובתן אלא שאינן מקבלין שכר אם מקיימים ע"כ, א"כ ש"מ שעדיין הם מוזהרים כבראשונה. א"כ הוכחנו וביררנו שדנין בני נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם. ואם בכל זאת יתעקש המתעקש לאטום אזנו משמוע דבר זה ורוצה לחלוק ולומר שדיניהם של בני נח אינן כדינינו, אף אנו נאמר לו כלך מדרך זו דגרסינן בב"ק פרק הגוזל בתרא (דף קי"ג.) תניא ישראל וכותי שבאים לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואומר לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואומר לו כך דינכם ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קדוש השם, פירש רש"י בעקיפין בעלילות עד שפוטרין הישראל ע"כ הסוגיא. ושמעינן מן הכא דע"כ לא פליגי ר"ע ור"י אלא לבוא עליו בעקיפין אבל לדון אותו בדיני ישראל כ"ע לא פליגי שדנין אותו וצריך לשמוע כשידנו תקיפה עליהם. והואיל וביררנו והוכחנו שדנין כותי בדיני ישראל ונידון כותי עם ישראל כשני נימולים, נבוא ונקפץ אל המקום אשר דברינו הולכים לשם ונדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז אשר נודע שמו במרחקים. דלה דלה מים עמוקים. מימיו מתוקים. גוזר ומקים, יברכהו שוכן שחקים. הוא האילן הגדול אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, אמרתו צרופה, הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפדוואה, והנה שם מגמותיו רעיוניו ומחשבותיו והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה דהיינו יענטילומר והוא אחד מן מדפיסי הספרים, והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול משנה תורה אשר חבר הרב הכולל האמתי רבינו משה בן הרב המובהק הדיין רבינו מיימון. וכאשר חשב כן החלו לעשות בעז"ה עד שלע"ע נגמר הדבר והגיה אותו בשכלו הזך עד אשר לא נשאר בתוך הבר תבן, וסלק המסלה עד לא נשאר בה אבן. והנה קם אחד גם כן יענטילומר מעשירי הארץ נגדו ואמר אעשה גם אנכי לביתי ואדפיס אנכי גם אני וכן עשה, והעיקר הוא מאתו שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ת"ו, כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא, והנני נדון בדיני ישראל באם היו שני אנשים ישראלים על פי תורתנו הקדושה ונוכיח שזכה הגאון הנ"ל בדינו, ונפרד מזה ונהיה לארבעה ראשים ועל אלו הארבעה יסודות נרכיב הדבר ועניינו. ואומר שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה, והואיל ובעונותינו שרבו אין ידנו תקיפה לעשות כפי תורתנו מ"מ לא נניח את שלנו ולומר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו והוא מארבעה טעמים:
(ב) היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפור (דף כ"א:) אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עליה ומשמע מדקאמר ואוקי גביה שעשה דבר זה (בידיעתו) ואפ"ה יכול לעכב עליו, אם כן הרי לפנינו שמדינינו אין לו ליעניטלומר שני לדפוס זה כלל והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו כפי שהוכחנו לעיל, וכן מצוה על הדיינין של ישראל רק שבעונות ידם תקיפה עלינו מ"מ נעשה מה שעלינו מוטל לעשות ונחתוך הדין כדפרישית, ואע"ג שהרב אלפסי והרא"ש פסקו דלא כרב הונא דקם ליה כיחידאי מכל מקום אומר אני שיש להתיישב בדבר שהרי במרדכי (פרק לא יחפור) מייתי בשם אביאסף וז"ל מבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד הוא פתוח לבנות בו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין כותי יכול ליכנס למבוי אם לא שיעבור על פתח שמעון דינא הוא דמעכב עליו כדרב הונא עכ"ל, א"כ משמע שהלכתא כוותיה דרב הונא מדמייתי ראייה מיניה, אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו כ"ע מודו דהלכתא כרב הונא, ואם כן בנדון דידן נמי בריא היזקא הוא כי היענטילומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי הארץ, לכן גם בדינינו הלכתא היא כרב הונא ונדון בן נח בדין ישראל ולכן נחתוך (הדין) כדפרישית. ואין לומר דמשום שלום מלכות או איבה נקיל בדבר ונעבור קו המשפט, דבר זה אינו כדמפרשים בעלי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ריש פ"ק דע"א (דף ב') דבדבר מקח וממכר לית ביה איבה משום דכל אחד יוכל להתנצל ולומר אינו צריך לקנות ולמכור, עיין שם בדבריהם ולכן לית דין צריך בשש:
(ג) היסוד השני הוא חד קל ההולך קדמת יושר והוא ג"כ בפרק לא יחפור (דף כ"ב) דגרסינן שם רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט ליה שוקא, והופיע לנו אור גדול רש"י ז"ל בפירושו שמפרש נקוט ליה שוקא הכרז שלא ימכור אדם גרוגרות בעיר עד שימכור הוא שלו, וכן גרסינן בנדרים (דף נ"ת ע"א) אמר רבא שרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה ולמימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו וכי כהנים היו אלא מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש, אם כן ג"כ נוכל ללמוד מזה באם דשניהם ישראלים דינא הכי הוא שהגאון הנ"ל ימכור שלו בראשונה. אך עתה אף ע"פ שדינו נמי הכי הוא מ"מ היענטילומר לא יקבל עליו הדין ולכן צריכין לגדור גדר שלא יקנה כו'. ואין לפקפק ולומר הרי אמרינן במסכת אבות (פרק א') כל המשתמש בתגא חלף כו' וא"כ בודאי הגאון בעי חיי ואינו רוצה ליהנות מתורתו, הנה זה הבל כי כבר קדם לנו הנשר הגדול הרמב"ם והשפיע לנו משכלו בפירוש המשניות שלו כי דבר זה שימכור סחורתו בראשונה הוא חלקו ונחלתו משלחן גבוה כתרומה מן הגורן לכהן ומעשר ללוי ולכן נפסוק הדין כדלעיל, ועוד ראוי על כל אדם להנות הגאון הנ"ל מנכסיו ולהטיל מלאי לכיסו כדי לקיים מצות והגית בו יומם ולילה דכן פסק בטור י"ד סימן רמ"ו דמי שמספיק לאחרים מנכסיו מקיים בו והגית וגו':
(ד) היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש (תורת כהנים פרשת בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך וכן למכירה, הנה הוא בהדיא מפורש שאפילו לא היה הגאון הנ"ל רק כאחד מבני עמי הארץ זכה בדין והדין עמו כ"ש וק"ו עתה. ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו, הנה דברים אלו ג"כ הבל המה דהא גרסינן פרק איזהו נשך (דף ע"ב ע"א) תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי וכותי עמי קודם עני ועשיר עני קודם כו' ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא תנא לא נצרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיך אפ"ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו. כ"ש וק"ו כאן בנדון דידן שהגאון זכה בדין להיות ידו בראשונה. ואין לומר דדוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא אינו צריך להקדים לישראל וזה החילוק מחלקים פרק מי שהחשיך (דף קנ"ג) נותן כיסו לנכרי כו' ואמרינן בגמרא אמר רבא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא א"כ ש"מ שיש חילוק בין פסידא דקרנא לפסידא דרווחא, וכן מחלק שם בשם הירושלמי בסמ"ג בהלכות חוה"מ דלא מיקרי דבר האבוד אלא אגרמא דקרנא. אומר אני שאלו הדברים דבר האבוד הם דהא בהדיא גרסינן פ"ק דע"ז (דף כ') ובפסחים פרק כל שעה (דף כ"א:) תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מניין ת"ל תתננה או מכור נמצא אתה אומר כו' פירש רש"י וקאי אגר דלעיל מיניה לגר תתננה ואכלה או מכור. והדר פריך בנתינה לנכרי מנלן ת"ל תתננה ואכלה או מכור לנכרי פירש רש"י ודרוש תרווייהו אנכרי דאי אנכרי ככתבו אתא דלנכרי אסור ליתנה הכי איבעיא ליה למיכתב תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי ולא מצי למיקרי קרייה דנתינה אנכרי. ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה או לנכרי במכירה ופריך שפיר קאמר ליה ר"מ אמר לך ר' יהודה אי ס"ד כדקאמר ר"מ לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור או למה לי ש"מ לדברים ככתבן הוא דאתא. ור"מ ההיא לאקדומי נתינה דגר למכירה דנכרי פירש רש"י אם יש גר לא תמכרנו לנכרי ולהכי אתא או למשמע הכי לגר אשר בשעריך תתננה והוא עיקר מצוה או אם אין גר מוכרה לנכרי והדר פריך לר"י ומשני כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכותי אי אתה מצוה להחיותו להקדים לא צריך קרא ע"כ הסוגיא. וא"כ נאמר דע"כ לא פליגי ר"מ ור"י אלא לאצרוכי קרא להיות גר קודם אבל בהא כ"ע מודו דגר קודם ואע"פ שמפסיד בקרנא שלו מ"מ הוא מחוייב לקיים לגר אשר בשעריך תתננה, ה"ה בנדון דידן שמחוייב כל אדם לקיים מיד עמיתך עמיתך קודם ואף נאמר שאף מכאן נלמוד הא דמפרש קרא דמיד עמיתך קודם הוא אע"ג דכותי מוזיל גביה הא דפסקינן פרק מי שהוציאוהו בעירובין (דף מח.) ר"מ ור"י הלכה כר"י ור"י קאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא א"כ הא דאמר הכתוב מיד עמיתך מיירי כשמוזיל גביה דאם בשווין הכתוב מדבר לא צריך קרא דפשיטא הוא דעל עמיתך גמור הוא חייב להחיות אלא ש"מ דה"ק דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד מ"מ חבירו קודם. ולכן לית דין צריך בשש כי הגאון הלז זכה בדינו להיות מוכן ומזומן למכור ספריו ראשונה וד"ל:
(ה) היסוד הרביעי אשר הבנין נכון עליו הוא בפ"ב דכתובות (דף י"ט) דגרסינן התם אסור להשהות ס"ת שאינו מוגה תוך ביתו יתר משלשים יום משום שנאמר לא תשכן באהלך עולה ומפרש האשירי וכן בהגהת מיימוניות פ"ד מהלכות ס"ת דלאו דוקא ס"ת אלא אפילו נביאים וכתובים ושאר ספרי קודש כגון התלמוד ופסקי ההלכות לדידן שתורה שבע"פ ניתנה ליכתב וכ"ש הוא דעיקר מה שאנו פוסקים הוא מתלמוד ושאר ספרי המחברים ואם יהיה הספר מוטעה בקל יבא לטעות בדין לאסור המותר ולהתיר האסור וכן לטהר הטמא כו'. וכן גרסינן נמי פרק לא יחפור (דף כ"ח ע"א) אמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן ההוא דגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אומר מותבינן ההוא דדייק ולא גריס דשבשתא כיון דעל על דכתיב כי ששת ימים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמיה דדוד א"ל מ"ט עבדת הכי א"ל דכתיב כל זכר א"ל והא אנן זכר (בסג"ל) קרינן כו' עד שקל ספסרא למיקטל לרביה שנאמר ארור עושה מלאכת יהוה רמיה ע"כ הסוגיא. הנה לא פליג רבא אלא בדגריס ולא דייק אבל כשיש אחד דדייק וגריס והשני גריס ולא דייק פשיטא מוקמינן דדייק וגריס שלא יעשה מעשה יואב. ולכן גם אנחנו בנדון דידן ראוי לכל ישראל דלא ליקו בארור ולקנות ספר שאינו מוגה ולעבור על לא תשכן באהלך עולה. ואם יטעון בעל דין לומר הנה לכל אדם ידוע שאלו המדפיסים הרביצו תורה בישראל ולולא זאת כבר ח"ו היתה התורה משתכחת מישראל ולכן ראוי לחוש לדבר שלא תיפוק ממנו חורבא. זה אינו כלום שהרי כבר פירשתי שבדבר מקח אין שייך בו איבה כי נוכל לומר הספרים הללו אינן צריכין לנו. ועוד כי מושכל ראשון הוא שאלו המדפיסים אדעתא דנפשייהו קא עבדי כדי להרויח בדבר כדרך שעוסקים בשאר דברי סחורות ולכן גם אם יפסידו פעם אחת לא ימנעו מחמת זה מלדפוס ואדרבא יהיו בהולים למלאות חסרונם. ואם יוסיף השואל לשאול סוף סוף מחמת שלא לשמה בא לשמה וזיכה את ישראל והיאך נשלם לו רעה תחת טובה. אף אתה אמור לו היא הנותנת. מדגרסינן בב"ב פ"ק (דף ח') איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרא ארבע מאה דינרי לקמיה דר' אמי לא קבלינהו ושדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו שמע רבי אמי ואיקפד אמר לית ליה ביבוש קצירה תשברנה פירש לנו רש"י ז"ל כשיבוש זכות שבידם ולחלוחית צדקה שבידיהם ישברו ופריך ורבא ומשני משום שלום מלכות. א"כ ש"מ שאפילו רבנן לא קאמרי אלא משום שלום מלכות. והואיל ובנדון דידן ליכא חששא משום שלום מלכות כדפירשתי לעיל בשם התוספות ודאי ראוי ונכון הוא למנוע מהם זכות וטובות בל יזכו בהם. קנצי למילין שהגאון הנ"ל זכה בדינו לנקוט לו שוקא ברישא למכור ספריו ראשונה ושלא (יקנה) שום אדם ספר מיימוני הנדפסים מחדש מקרוב באו כי אם היוצא מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו, לכן לישקול לזמור ולקטוע במקטע דפרזלא על כל מי שיעבור דרכו ודינו. גם אנחנו מסכימים מנדין ומשמתין ומחרימין בנידוי חרם שמתא בגזירת עירין ובמאמר קדישין על כל תלמיד וצורב קטן וגדול שם הוא שלא יקנה שום אדם במדינתנו מן הנדפסים החדשים א"ל מאותן היוצאין מתחת יד הגאון הנ"ל או מב"כ. וכל מי שפורץ יפגענו חויא דרבנן וצוחה ופרץ, וכל המחזיק בהם הם בחרם כמוהם, ומחוייבים כל ישראל לנדות החטאים האלה בנפשותם ולא יכופר להם עד ימותון וקבר חמור תהא קבורתם. והרואה אל הנח"ש וחי. יקבל ברכות מאל שדי. עד שיבלו שפתותיו מלומר די. נעשה יום א' ארבעה ימים בחדש אלול שנת ש"י. נאם הקטן הרוצה להתאבק בעפר של ת"ח ולשתות בצמא את דבריהם, ולא דבר עד כה אלא כדי להתלמד להרגיל עצמו בתוך מדותיהם, להיות כעבד אחד מן הקטנים שבהם. אלה הדברים אשר דבר משה בן לא"א ישראל שלי"ט המכונה
(ו) משה איסרלש מקראקא:
האם מותר לקנות אצל משיג גבול
שאלה. ראובן שאינו מבני העיר, פתח חנות בצמוד לחנותו של שמעון שהוא מתושבי העיר, וראובן אינו רוצה לסגור את חנותו, למרות שאמרו לו שהוא משיג גבול, האם מותר לקנות אצלו?
תשובה. בשו"ת הרמ"א (סימן י) נשאל על המהר"ם פאדווה שהדפיס את הרמב"ם, ובא נכרי, וגם הוא הדפיס את הרמב"ם והוזיל את המחיר, והשיב הרמ"א ארבעה יסודות למה יש לקנות אצל המהר"ם ואסור לקנות אצל הנכרי, והראשון, משום שהוא השיג את גבול המהר"ם, והיה אסור לו להדפיס, כיון שהוא ברי היזקא, שבודאי יזיק לו, כי המדפיס השני הכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו, ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי הארץ. ולכן אסור לקנות אצל המדפיס השני. [ואף שלהלכה כשמוזיל את המחיר, אין בזה משיג גבול, הנה יעוין בפתחי תשובה (סימן קנו סק"ג) שאף שבמקום שאין איסור משיג גבול, מ"מ אם הוא באופן שבודאי יפסיד את פרנסתו, אסור להשיג גבולו].
אולם במשפט שלום (סימן רלז קונטרס תיקון עולם משמרת שלום אות כד) ובדברי גאונים (כלל קי אות יב) הביאו שבשו"ת נחלה ליהושע (סימן כט) נשאל אם מותר לשוחט ללכת לשחוט במקום שיש כבר שוחט, ובתוך דבריו כתב שלא מצינו איסורא דפסקית לחיותאי אלא על הבא להשיג גבול רעהו, אבל על הקונים או המביאים לטחון לא מצינו איסור, וכמו כן אין איסור עני המהפך בחררה, אלא על המשתדל לדחות את חבירו מהקניה או מהשכירות, אבל על בעל הבית המשכיר או המוכר, לא מצינו איסור.
נמצא שנחלקו בזה הפוסקים, שדעת הרמ"א שאסור לקנות מהמשיג גבול, ודעת הנחלה ליהושע שאין בזה איסור. ויש להבין אמאי אין איסור, והא מסייע לדבר עבירה, ואם לא יקנו אצלו, יהיה מחויב לסגור את חנותו, וצ"ע.
ומעשה בסוחר שהיה רגיל במשך שנים לקנות חטים בפתח תקוה, וטחן אותם ואפה מצה שמורה לפסח כדי למכרם בירושלים לצורך פרנסתו. שנה אחת קם לו מתחרה שקנה חטים ברמלה, והביא אותם לירושלים, טחנם ואפאם והחל למוכרם, וכיון שראה הראשון שהולך להיות לו הפסד מרובה, ועלול להשאר בלי פרנסה, פנה לרבי שמואל סלנט זצ"ל ושח לפניו את צערו. רבי שמואל [לאחר שבירר את העובדות] שלח את משמשו להכריז שהמצות מרמלה אסורות בהנאה אפילו לאחר הפסח. הסוחר מרמלה מיהר לר' שמואל ושאל אותו לפשר הדבר, והשיב: לו היית בא מקודם לשאול בעצתי, היתה נמצאת לך תקנה, עתה לאחר שלא שאלת, עברת על איסור חמור של הסגת גבול, ואין לך תקנה, (ספר שמואל בדורו עמ' קכט). אך התם הגרש"ס אסר את המצות, לא מצד הדין, אלא משום שלהרב יש כח לגזור גזירות ולהחרים כפי מה שנראה בעיניו.
Click here for the transcript of this episode
