ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות:

(יט) בין השמשות וכו' - נקט בין השמשות משום דבדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל וכ"ש אם שאל אותו אחר צה"כ שצריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך:

וְכָל זֶה כְּשֶׁשּׁוֹאֲלוֹ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל קֹדֶם לָכֵן אַף אִם אָמַר לוֹ: הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ לָעֹמֶר — חוֹזֵר וְסוֹפֵר בִּבְרָכָה, כֵּיוָן שֶׁהָעִקָּר כְּהָאוֹמְרִים שֶׁאַף מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלַיְלָה אֶלָּא לְעִנְיַן תְּפִלָּה בִּלְבַד, וְגַם לְהָאוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּלַיְלָה — הֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף מִצְוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בָּהֶן.
(וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ שֶׁלֹּא יֹאמַר: הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ):

מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות "כמה ימי הספירה בזה הלילה?", והוא לא ספר עדיין – יאמר לו: "אתמול היה כך." דאם יאמר לו "היום כך וכך" – אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ואף על גב דלא אמר "לעומר" – יצא בדיעבד. אלא אם כן יכוין מפורש שלא לצאת, דאף אי מצוות אינן צריכות כוונה, אם כיון שלא לצאת – לא יצא. וכן אם אמר "כך וכך" ולא אמר "היום" – גם כן אין בכך כלום (שם סעיף קטן ט). וכן אם הוא עדיין קודם בין השמשות, כיון שאינו זמן ספירה – אין בכך כלום. ואם אירע ששאלו אותו בין השמשות, ואמר "היום כך וכך" – לא יספור אחר כך בברכה אלא בלא ברכה, וירויח שמתחילה לא כיון לצאת, ועכשיו יתכוין לצאת. ולמאן דסבירא ליה מצוות צריכות כוונה – מעכב הכוונה, לפיכך יספור אחר כך בלא ברכה. ויש אומרים שיחזור ויספור בברכה (ט"ז סעיף קטן ז).

היום כך וכך. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום ל"ל בה (ט"ז):

דעתו שלא לצאת. קשה דהא אפי' בסתם לא יצא דבעי' שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה אם היה סתם אסור לברך שני' כיון די"א מצות א"צ כוונ' כנ"ל:

(כב) לחזור ולמנות בברכה - שכבר יצא בזה ידי ספירה למ"ד מצות א"צ כונה ואף דאנן קי"ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח"כ. ויש עוד עצה שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה. כתבו האחרונים דמיירי ששאל אתו קודם שהגיע לשבועות הא אי שאל לו בשעה שהגיע לשבועות אפילו אמר לו היום כך וכך לאו כלום הוא כל שלא הזכיר שבועות וצריך לחזור ולספור בברכה:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְבָרֵךְ וְלִסְפֹּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְפֵק לַיְלָה וּסְפֵק יוֹם הֶעָבָר, וְאִם כֵּן הֵיאַךְ יֹאמַר: "הַיּוֹם שְׁנֵי יָמִים", שֶׁמָּא עֲדַיִן הוּא יוֹם רִאשׁוֹן? מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַסְּפִירָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁלְּכַתְּחִלָּה אֵין לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִידֵי סָפֵק אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין לִסְפֹּר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁהוּא לַיְלָה וַדַּאי. וְכֵן עוֹשִׂין הַמְדַקְדְּקִים. וְכֵן רָאוּי לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, הַמִּנְהָג הֶהָמוֹן עַכְשָׁו כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לִסְפֹּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.
וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְדַקְדֵּק לִסְפֹּר בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים וְהוּא מִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם עִם צִבּוּר הַמִּתְפַּלְּלִין עַרְבִית עִם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְסוֹפְרִים בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת — טוֹב שֶׁיִּסְפֹּר עִמָּהֶם בְּלֹא בְּרָכָה, וְיַחְשֹׁב בְּדַעְתּוֹ: אִם אֶשְׁכַּח לִסְפֹּר בַּלַּיְלָה הֲרֵינִי סוֹמֵךְ עַל סְפִירָה זוֹ לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתִי, וְאִם לֹא אֶשְׁכַּח בַּלַּיְלָה הֲרֵי דַּעְתִּי עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לָצֵאת בִּסְפִירָה זוֹ, שֶׁאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁמְּכַוֵּן בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לָצֵאת בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ — בְּוַדַּאי אֵינוֹ יוֹצֵא בְּעַל כָּרְחוֹ, וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּזְכֹּר בַּלַּיְלָה יִסְפֹּר בִּבְרָכָה.
אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה בְּדַעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לָצֵאת בִּסְפִירָה זוֹ כְּשֶׁיִּזְכֹּר בַּלַּיְלָה, אֶלָּא סָפַר סְתָם, אַף שֶׁלֹּא בֵּרַךְ עַכְשָׁו וְגַם לֹא עָנָה "אָמֵן" אַחַר בִּרְכַּת הַצִּבּוּר — לֹא יְבָרֵךְ כְּשֶׁיִּסְפֹּר בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא הָיָה כְּבָר לַיְלָה כְּשֶׁסָּפַר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּכְבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ לְהָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה. וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מִכָּל מָקוֹם הַסְּפִירָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּצְוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תע"ה.
וַאֲפִלּוּ לֹא סָפַר עִמָּהֶם כְּלָל, אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע הַסְּפִירָה מִן אֶחָד (וּ)מִן הַצִּבּוּר שֶׁסָּפְרוּ וְלֹא נִתְכַּוֵּן כְּלָל לְהוֹצִיאוֹ, וְגַם הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת בִּשְׁמִיעָה זוֹ, אֶלָּא שָׁמַע לְפִי תֻּמּוֹ — לֹא יְבָרֵךְ כְּשֶׁיִּסְפֹּר בַּלַּיְלָה, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה מְחַשֵּׁב: אֵין אֲנִי מִתְכַּוֵּן לָצֵאת בִּסְפִירָה זוֹ — אֵין זֶה כְּלוּם, לְהָאוֹמְרִים שֶׁמִּצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּנָה כְּלָל, אֶלָּא אִם כֵּן מְחַשֵּׁב: אֲנִי מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לָצֵאת בָּהּ.
וְכָל זֶה הוּא בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵין מִנְהָג כְּלָל לִסְפֹּר.
אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁמַּקְדִּימִין לִגְמֹר תְּפִלַּת עַרְבִית בְּצִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — אֵין הַצִּבּוּר סוֹפְרִין כְּלָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא כָּל אֶחָד סוֹפֵר בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן.
וְאִם טָעוּ בַּיּוֹם הַמְעֻנָּן וּבֵרְכוּ וְסָפְרוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְנוֹדַע שֶׁהָיָה קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — צְרִיכִין לַחֲזֹר וְלִסְפֹּר, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ שֵׁנִית אִם כְּשֶׁסָּפְרוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, שֶׁהֲרֵי מִנְהַג הָעוֹלָם לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ לְפִי שֶׁסּוֹמְכִין עַל הָאוֹמְרִים שֶׁמִּפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ כְּשֵׁם שֶׁהוּא כְּלַיְלָה לְעִנְיַן תְּפִלַּת עַרְבִית לְרַבִּי יְהוּדָה כָּךְ הוּא כְּלַיְלָה לְעִנְיַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין שֶׁהוּא כְּלַיְלָה לְעִנְיַן סְפִירַת הָעֹמֶר לְרַבִּי יְהוּדָה לְפִי דִּבְרֵיהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם, צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִסְפֹּר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, לְפִי שֶׁהָעִקָּר כְּהָאוֹמְרִים שֶׁמִּפְּלַג הַמִּנְחָה אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלַיְלָה אֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא לְעִנְיַן תְּפִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁמִּצְוָתָם בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רל"ה:

וצריך שיכוין התוקע להוציא השומע וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:) תנן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ובגמרא (לג:) המתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע לרבא דאמר התוקע לשיר יצא דלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ואמאי דתנן השומע מן המתעסק לא יצא דייק אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתיה דר' זירא דא"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ומשני דלמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ובפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה כח.) שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כלומר דמצות א"צ כוונה ובתר הכי גרסינן א"ל ר"ז לשמעיה איכוין ותקע לי פי' תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי ואוקימנא להא דר"ז כרבי יוסי דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע וטעמא משום דש"ץ דעתיה אכ"ע והרי"ף לא הביא דברי רבא אלא דברי ר"ז וכתב הרא"ש דהיינו משום דס"ל דהכי הלכתא אע"ג דרבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות א"צ כוונה הלכה כר"ז דפליגי ביה תנאי בפרק ע"פ (קיד:) גבי ירקות ור' יוסי סבר מצות צריכות כוונה וה"נ קאמר רבי יוסי בשמעתין ור' יוסי נימוקו עמו וכ"פ בה"ג וגרסינן נמי בירוש' היה עובר אחורי ב"ה וכו' הדא אמרה מצות צריכות כונה ותניא נמי נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע וכו' עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע"ג דשנינהו רב אשי שינויי דחיקי נינהו ופשטא דמתניתין וברייתא לא כוותיה הלכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע ואם תקע להוציא את עצמו אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוין לו וה"מ יחיד אבל ש"ץ כיון דדעתו אכ"ע לא בעינן עד שמתכוין ליה גופה עכ"ל. והר"ן כתב שיש סוברים לומר דל"פ דר"ז אדרבא דלא אר"ז איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כולה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרי"ף והרז"ה הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר"ז כר"י דאמר דיחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר"ז בעי כוונת מצוה כר"י ואף רש"י פירש כן תקע לי להוציאני י"ח משמע דס"ל דר"ז פליגא אדרבא לפיכך כתב הרמב"ן דר"ז סבר מצוות צריכות כוונה כלומר לצאת וכוותיה נקטינן וכ"פ הרמב"ם בפרק בתרא מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לא"ה לא יצא אבל דעת הרבה מן הגאונים דקי"ל מצות א"צ כוונה וכ"ד הרשב"א ז"ל וכתב רבי' שמואל דאף ע"ג דאמרינן מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ע"כ ודעת רבינו שמואל כתב ג"כ הר"י בסוף פ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא וכתב עוד שם דאפי' מי שסובר דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובאהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתיים והרשב"א ז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפ"י דפסחים גבי כפאוהו עו"ג ואכל מצה ע"כ כבר כתבתי שהר"י הביא דברי רבינו שמואל. משמע דס"ל כותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה הכי נקטינן. ודע שאף על פי שהרמב"ם כתב גבי שופר דבעי כוונה בהלכות חמץ ומצה כתב בפ"ו שאם אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עו"ג יצא י"ח כבר כתבתי ישוב דברי. בסי' תע"ה:

שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך:

שאם עט״ז הנה המחבר בסי׳ סמ״ך ס״ד פסק דמצות צריכות כוונה בד״ת ודרבנן י״ל דא״צ כוונה עמ״א שם ג׳ וספירה בזה״ז הוי דרבנן לרוב פוסקים עיין אות ט׳ א״כ י״ל דא״צ כוונה וז״ש הר״ב בס״ג אם היה דעתו שלא לצאת הא בסתם יצא דא״צ כוונה בדרבנן מ״מ זה שמשיב היום כך וכך מסתמא רק להשיב לשואלו דבר אבל כוונתו שלא לצאת ומ״מ מה שמביא ראיה מברכת המזון בסי׳ רפ״ד קשה דהוי ד״ת ומלולב בתרנ״ח שפיר דהוי בשאר הימים דרבנן ועא״ר כיון שאין הגדול אוחז הלולב יע״ש ועמ״א אות ח׳ וט׳ ומשמע להלכה דיעבד אם אמר היום כך וכך סופר אח״כ בברכה דסתמא כפירושו שמכוין שלא לצאת ועפר״ח ועח״י ט״ו דל׳ המחבר אינו יכול. לחזור ולמנות בברכה משמע דאסור לברך וכמ״ש המ״א באות יהוה דאף דהלכה דמצות צריכות כוונה ברכה ספיקו לקולא וחומר לא תשא כבסי׳ רט״ז יע״ש. ואם אמר הימים ולא השבועות לכאורה ס״ס לברך שמא מצות צריכות כוונה ושמא לא יצא בימים לחוד עמ״א ד׳ ופר״ח כאן וצ״ע:

כתב רי"ף מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי היכי עביד מברך ברישא בביתא דיליה ואכיל כל מאי דצריך ומברך בה"מ והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ודאגדתא ואכלי ירקי ומצה ואיהו לא אכיל ושתי בהדייהו ושביק להו למיגמר סעודתייהו ומברכי אינהו בה"מ והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי אע"ג דבברכת הנהנין קי"ל שאינו יכול לברך לאחרים אא"כ יהנה עמהם שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהן חובה הילכך יכול לברך להוציא אחרים ואע"פ שאינו נהנה והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהילילא ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא בריך להו ולא אכיל ולא טעים והדר אזיל לביתיה ומקדש ושפיר דמי ואם ירצה יגמור הכל בביתו ואח"כ ילך לקדש בבתים האחרים ויקדש להן ולא יאכל וישתה עמהם וכתב בעל העיטור מסתברא דלא מצי מברך בפה"א אשאר ירקי כיון שאינו טועם עמהן שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצוה וצריך למיעבד כרב חסדא דמברך בפה"א ולאכול מרור בחזרת ואכיל וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות הוי כברכת מצוה ויכול להוציאם אע"פ שאינו טועם ומ"ש רי"ף ומברכי אינהו בה"מ הרי תקנה ליודעים בה"מ ואם אינן יודעים כתב רב עמרם שאין תקנה להוציאם שאם מברך להם בה"מ תו לא מצי למישתי בביתיה בה"מ וכ"כ רב כהן צדק שאם אינן יודעין בה"מ אסור לקדש כי אם בבית אחד ואם קדש בב' בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה וליכא למימר אע"פ שבירך בה"מ אוכל עדיין מצה בבית אחד ומברך בה"מ דאטו איניש דבעי למיכל תרי זימני בליליא מצי אכיל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו אם אינן יודעין בה"מ יש תקנה להקרותם מלה במלה כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה וכ"כ הרי"ץ גיאת ואפשר דאף בה"מ יכול לברך כדי להוציאם כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה ה"נ בה"מ כיון שתקנו ד' כוסות ותקנו אחד מהם על בה"מ הוי חובה נמי כמו שכתבתי בשם א"א הרא"ש ז"ל על טיבול של ירקות: