בננו האהוב, ד"ר זכריה פסח הבר ז"ל, עלה לארץ איתנו מארה"ב כילד סקרן ומתוק כשהוא היה בן שמונה. מהר מאוד הוא התאהב בארץ ישראל, בעם ישראל ובמדינת ישראל, והפך לתלמיד חכם כבר מגיל צעיר. לצערנו הרב, בו' שבט התשפ"ד הוא נפל על הגנת המולדת והארץ בשירותו במילואים בעזה במלחמת 'חורבות ברזל', בהיותו בן 32. זכריה היה בעל אוהב לטליה תבדל"א ואבא מסור לשדהאל אלישבע, יוסף ירחם שבט, ונחלי-אל צבי, יבדל"א; אח בכור לשלושה אחים, ומדען מבריק. אפשר ללמוד יותר על זכריה וחייו באתר הזיכרון:
www.zechariahhaber.com.
ידענו בחייו על אהובתו העמוקה של זכריה ללימוד תורה שהיתה מאוד בולטת, אבל בהיותו אדם צנוע ביותר, לא ידענו על חיבורו של חיבור זה בשיעורים ד' ויהוה בישיבת ההסדר 'הר עציון' באלון שבות, בהיותו בן 23-22. כמו כן, לא ידענו שהוא השתמש בחיבור שלו כשהוא העביר שיעור יומי במשך כמה שנים טובות במניין שהוא חיזק משמעותית בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, שם הוא סיים שני תארים במדעי הצמח. גם על החיבור, וגם על שימושו, למדנו רק לאחר נפילתו הטרגית במילואים.
מאז נפילתו, התחלנו ללמוד נושאים שונים בחיבורו, ונדהמנו מהידע התורני שהיה לו ומעומק אהבתו למצוות ולהלכה. בשביל זכריה, לימוד תורה היה דרך לחיבור אישי ועמוק עם הקב"ה, והפסוק "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" היה דרך חיים. זכריה שיקף בחייו בדרך הטהורה ביותר את הפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
ההחלטה שלנו לפרסם את הספר לא הייתה מובנת מאליה. במובן מסוים, לקחנו טיוטה מזכריה שאין לנו דרך לדעת אם היה מרוצה ממנה לגמרי או אם היה מוכן שהיא תתפרסם. אחרי שלמדנו מהספר והכרנו את הצגת הרעיונות והגישות החדשניות שבו, התחלנו להרגיש יותר ויותר בנוח עם ההחלטה לשתף אותו עם העולם, גם אם ייתכן שהוא לא עבר עריכה סופית של זכריה. ברצוננו להדגיש, שאם יש טעויות או רעיונות שאינם ברורים עד הסוף, הם באחריותנו ולא באחריות של זכריה (ועל זה אנחנו מבקשים סליחה ממנו). החלטתה של ישיבת הר עציון, מוסד שזכריה כה אהב, להוציא לאור את החיבור, הינה כבוד גדול לזכריה ולתורתו, ואנחנו מעריכים מאוד את השקעת הזמן והמשאבים בתהליך זה.
האובדן של זכריה, אדם שמח, חייכן, אופטימי, אמפטי, חכם, סקרן וחרוץ, עם לב של זהב ועתיד זוהר לפניו, הינו אובדן נורא עבורנו. זכריה העניק לנו אין-ספור רגעי נחת ואושר בחייו, והוא חסר לנו ויחסר לנו בכל יום ובכל שעה. עם זאת, אנחנו מקבלים נחת מתורתו וממסירותו ליהדות ולקדוש ברוך הוא, כפי שעולה מחיבורו, ומהאמונה שלו בחשיבות של לימוד תורה והרבצתה. אנו מקווים שפרסום חיבורו יאפשר למורשת שלו של מסירות וחריצות בלימוד תורה, וחיפוש תמידי שלו להתקרבות להקב"ה דרך מצוות, להתקיים לאחר היעדרו מעולם הזה.
שמו של הספר "מנחה חדשה" שבחרנו הינו גם השם של פיוט שזכריה כתב בשנת תשע"ו לכבוד חג שבועות, ששיקף את אהבתו לחגי ישראל, לקב"ה ולחקלאות הישראלית, התחום שאליו זכריה הקדיש את חייו המקצועיים לאחר לימודיו בישיבת הר עציון, בגלל אהבתו העמוקה לארץ ישראל ולעם ישראל. גם בתחום זה הוא הספיק הרבה בחייו היחסית קצרים, ולאור פרסומיו הרבים בכתבי עת תוך כדי חייו הוענק לו תואר דוקטור על ידי אוניברסיטת תל אביב (שבה עבד על מחקרו לדוקטורט) לאחר נפילתו, ואנו גאים גם במורשת המדעית שלו.
את פירושו של זכריה לפיוט אפשר לקרוא באתר הזיכרון הנזכר לעיל. אחד הנושאים המרכזיים בפיוט, המשתקף גם בשמו "מנחה חדשה", הוא הגאולה שמגיעה לאחר תקופות של נתק מסוים מהקב"ה. הפיוט עוסק גם בניתוקים המלווים בטראומות אישיות ולאומיות, כמו מות תלמידי רבי עקיבא (גם מנקודת מבטו האישית), סיפורו של אברהם כ"ארמי אובד", ולבסוף כל הצרות שעברו על עם ישראל והובילו לצומות שאנו מציינים. עם זאת, הפיוט מבקש לבשר שתחושת גאולה כבר קיימת בעולם – בחג השבועות, ב"מנחה חדשה" שמביאים לאחר סיום הספירה, בביכורים מהארץ שאליה שבנו, ובתקווה לגאולה שלמה בעתיד, שבה כל הצומות יהפכו לשמחה. אנו מקווים כי ספר זה, בלימוד התורה שבו, שסיפק לנו נחמה מסוימת לאחר טראומת האובדן של זכריה, יכול באופטימיות המוחלטת שבו, לספק נחת כלשהי לקוראיו לאחר האירועים הטרגיים של השנה האחרונה (ושעדיין מתמשכים עבור עשרות החטופים, שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין נמצאים בשבי; ובשעה שחיילים עדיין מסכנים את חייהם מדי יום כדי להגן על מדינת ישראל). ונסיים עם הברכה שבה חתם זכריה את הפיוט: יהי רצון מלפני/יושב מרום הבורא/לששון ולשמחה יהיה/ונצר משרשיו יפרה.

יהי זכרו של זכריה ברוך לעד,
אהרון ומרים הבר, הוריו של זכריה ז"ל