(ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גׇר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃
(5) You shall then recite as follows before the ETERNAL your God: “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation.
(ב) מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁהָאָדָם מְעוֹרֵר מַחְשְׁבוֹתָיו וּמְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ הָאֱמֶת בְּכֹחַ דִּבְרֵי פִּיו, עַל כֵּן, בְּהֵיטִיב אֵלָיו הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא וּבְבָרְכוֹ אוֹתוֹ וְאֶת אַדְמָתוֹ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת וְזָכָה לַהֲבִיאָם לְבֵית אֱלֹהֵינוּ רָאוּי לוֹ לְעוֹרֵר לִבּוֹ בְּדִבְרֵי פִּיהוּ וְלַחְשֹׁב כִּי הַכֹּל הִגִּיעַ אֵלָיו מֵאֵת אֲדוֹן הָעוֹלָם, וִיסַפֵּר חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ כְּלָל, וְעַל כֵּן, מַתְחִיל בְּעִנְיַן יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁחִלְּצוֹ הָאֵל מִיַּד לָבָן, וְעִנְיַן עֲבוֹדַת הַמִּצְרִיִּים בָּנוּ, וְהִצִּילָנוּ הוּא בָּרוּךְ הוּא מִיָּדָם, וְאַחַר הַשֶּׁבַח מְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו לְהַתְמִיד הַבְּרָכָה עָלָיו, וּמִתּוֹךְ הִתְעוֹרְרוּת נַפְשׁוֹ בְּשֶׁבַח הַשֵּׁם וּבְטוּבוֹ זוֹכֶה וּמִתְבָּרֶכֶת אַרְצוֹ, וְעַל כֵּן צִוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא.
(2) It is from the root of the commandment [that it is] since a man arouses his thoughts and draws the truth in his heart with the power of the words of his mouth. Therefore, in that God did good to him, and in that He blessed him and his land to bear fruits, and he merited to bring the fruits to the House of our God; it is appropriate for him to arouse his heart with the words of his mouth and ponder that everything arrived to him from the Master of the universe, and he recount His kindnesses, may He be blessed, upon us and upon the people of Israel, more generally. Therefore, he begins with the subject of Yaakov, our father, whom God rescued from the hand of Lavan, and the subject of the slavery of the Egyptians over us, and His, blessed be He, rescuing us from their hand. And following the praise, he requests from Him to eternally bestow the blessing on him. And from the arousal of his soul with the praise of God and His goodness, he will merit that his land be blessed. Therefore, God commanded us about this, since He desires kindness.
התורה איננה מסתפקת בכך שהחקלאי יניח את הסל בפינת המזבח וימשיך לדרכו. היא מצווה עליו: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ". רש"י מלמד אותנו שהמילה "וענית" איננה רק תשובה רגילה, אלא היא "לשון הרמת קול" (רש"י על דברים כו, ה).
במרכז ההכרזה של מביא הביכורים עומדת פסקה היסטורית מטלטלת: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". רש"י חושף בפנינו את עומק הדרמה המסתתרת במילים אלו: הכוונה היא ללבן הארמי, שביקש לעקור את הכל כשדלק אחרי יעקב אבינו (רש"י שם). הקדוש ברוך הוא החשיב ללבן את מחשבתו הרעה כאילו עשאה, ובכך הציל את עם ישראל עוד לפני שנולד כלומה (רש"י שם).
ספר החינוך מדייק ומסביר שמצוות קריאת הביכורים היא מצווה נפרדת מהבאת הפירות עצמה (ספר החינוך שם). יש כאן צורך גדול וחשוב לחזור על הדברים בפה מלא, כדי להשריש בנפש את ההבנה שכל מה שיש לנו – מתנה הוא.
המסר של פרשת כי תבוא לחיינו מחר בבוקר הוא פשוט ומהפכני: אל תסתפקו ב"תודה" חרישית. בעולם המהיר שלנו, אנחנו נוטים לקבל את ההצלחות שלנו כדבר טבעי ולשכוח את הדרך שעברנו.


