צדיק בתיבה: הטרגדיה של השתיקה והתיקון ההיסטורי של משה
פרשת נח

(ט) אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃

(9) This is the line of Noah.—Noah was a righteous man; he was blameless in his age; Noah walked with God.—

תארו לעצמכם אדם שבונה ספינת ענק במרכז המדבר במשך מאה ועשרים שנה. בכל בוקר הוא יוצא עם הפטיש והאזמל, וכל שכן שעובר ושואל "מה אתה עושה?" מקבל תשובה על מבול שעומד לשטוף את העולם. זהו נח. לכאורה, גיבור היסטורי, האיש שהציל את האנושות מכליה. אך כשאנו פותחים את ספרי המחשבה והמדרש, אנו מגלים תמונה מורכבת הרבה יותר. שם, בין השורות, עולה שאלה נוקבת: האם נח היה באמת הצדיק שהעולם היה זקוק לו, או שמא חסר בו המרכיב הקריטי ביותר שהופך אדם למנהיג?
הצדיק שבמחלוקת: הדילמה של "בדורותיו"
התורה מעידה על נח שהיה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). המילה "בדורותיו" הפכה לסלע מחלוקת בקרב חז"ל: יש שדרשו אותה לשבח – שאם בדור מושחת כזה היה צדיק, על אחת כמה וכמה שהיה מתעלה בדור של צדיקים; ויש שדרשו אותה לגנאי – שרק ביחס לדורו המושחת הוא נחשב לצדיק, אך לו היה חי בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום (מדרש תנחומא נח, ו).

(א) ‎וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן מַה צָּרִיךְ לְבָרֵךְ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן, מְבָרֵךְ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית, נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. הֲרֵי מִן הַמִּשְׁנָה. מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית.

(ב) וְאֵין מַעֲשָׂיו כְּמַעֲשֵׂה בָשָׂר וָדָם. בָּשָׂר וָדָם כָּל זְמַן שֶׁאוֹהֲבוֹ חַי, אַהֲבָתוֹ קַיֶּמֶת עִמּוֹ. מֵת, בָּטְלָה הָאַהֲבָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. מֵת אַבְרָהָם, הָיְתָה אַהֲבָתוֹ קַיֶּמֶת לְיִצְחָק בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וְגוֹ' (בראשית כה, יא). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, הַמֶּלֶךְ מְכַבֵּד אוֹהֲבוֹ בְּכֶסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וּמְעַשְּׁרוֹ. נִכְנַס לַסְּפִינָה, עוֹמֵד עָלָיו סַעַר גָּדוֹל מְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ וּמָמוֹנוֹ, לְפִי שֶׁאֵין יָכוֹל הַמֶּלֶךְ לְשָׁמְרוֹ מִן הַיָּם וּמִן הַלִּסְטִין. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לְאוֹהֲבוֹ מַתָּנָה וּמְשַׁמְּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו, כד). בֵּרַךְ לְאַבְרָהָם וּשְׁמָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד, א). וְכֵן לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

(ג) אָדָם נִכְנָס בַּסְּפִינָה עָמַד עָלָיו סַעַר, אִם יֵשׁ עִמּוֹ בְּהֵמָה וְכֵלִים, מְזָרְקָן לַיָּם וּמְקַיְּמִין אֶת הָאָדָם, שֶׁאֵין מְרַחֲמִין עַל הַבְּהֵמָה וְכֵלִים כְּשֵׁם שֶׁמְּרַחֲמִין עַל הָאָדָם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁרַחֲמָיו עַל הָאָדָם, כָּךְ רַחֲמָיו עַל הַבְּהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּזְכּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְגוֹ'.

(1)And God remembered Noah (Gen. 8:1). May it please our master to teach us the benediction recited upon witnessing a rainbow. Thus did our masters teach us: Upon seeing a rainbow, one should recite the benediction: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who doth remember His covenant, is faithful in His covenant, and fulfills His word. This blessing is found in the Mishnah. How do we know that it is also derived from the Torah? Because it is written: I have set My bow in the cloud, and it shall be as a sign of a covenant (Gen. 9:13).

(2) God’s way is not man’s way. As long as a man’s friend lives, his friendship for him continues, but after his friend’s death, his concern for him ceases. The Holy One, blessed be He, however, does not act in that manner. When Abraham died, the Holy One, blessed be He, continued to love his son Isaac, as it is said: And it came to pass after the death of Abraham that God blessed Isaac, his son (ibid. 25:11). It may happen that a king bestows gifts of silver, gold, and raiment upon his friend, and the friend then sails away. These possessions may be lost when a storm arises, and the king is powerless to protect him from the sea or from pirates. However, when the Holy One, blessed be He, presents a gift to his beloved one He guards it, as it is said: The Lord bless thee and guard thee (Num. 6:24). He blessed Abraham and guarded him, as it is said: And the Lord blessed Abraham in all things (Gen. 24:1). He acted similarly toward Isaac and Jacob.

(3) If a storm should arise after a man boards ship, they hurl the animals and all his possessions into the sea, only the man is saved. Those in charge of the vessel do not have the same concern for the man’s animals and possessions as they have for the man himself, but the Holy One, blessed be He, is as concerned for the beast as for the man, as is said: And His tender mercies are over all His works (Ps. 145:9). Hence, Scripture says: And God remembered Noah and every living thing (Gen. 8:1).

מדוע שחז"ל יחפשו "לגנות" דמות שהצילה את המין האנושי? הזוהר הקדוש חושף את עומק התביעה: למרות צדיקותו האישית, נח לא התפלל על בני דורו. הוא שמע את גזר הדין הנורא, ושתק.
התיבה ככלא: עונשו של "קטן האמונה"
אנו רגילים לראות בתיבה מקלט בטוח, אך החתם סופר מציע זווית ראייה מטלטלת: התיבה לא הייתה הכרח להצלה. לקדוש ברוך הוא יש אינסוף דרכים להציל את חסידיו מבלי להסגירם בתיבת עץ צפופה. התיבה, למעשה, הייתה סוג של בית כלא. נח ובניו נגזרו למאסר של שנה תמימה, רצופת סבל ועמל, כעונש על כך שלא הצליחו לשנות את רוע הגזירה (החתם סופר).
רש"י מוסיף נדבך לאופיו של נח ומציין כי הוא היה "מקטני אמנה" – מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ורק כשהמים הגיעו לקרסוליו ודחקו אותו, נכנס פנימה (רש"י על בראשית ז, ז). נח פעל מתוך הכרח, לא מתוך חזון.

(א)נח ובניו. הָאֲנָשִׁים לְבַד וְהַנָּשִׁים לְבַד, לְפִי שֶׁנֶּאֱסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם שָׁרוּי בְּצַעַר: (ב)מפני מי המבול. אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָבֹא הַמַּבּוּל, וְלֹא נִכְנַס לַתֵּבָה עַד שֶׁדְּחָקוּהוּ הַמַּיִם:

(1) נח ובניו NOAH AND HIS SONS — The men separately and the women separately, because they were forbidden to live together as man and wife since the world was living in a state of distress (2) מפני מי המבול BECAUSE OF THE WATERS OF THE FLOOD — (מפני properly means ‘‘from before”) — Noah, also, was of those people who are wanting in faith: he believed and he did not believe that the Flood would come, and he would not enter the Ark until the waters forced him to do so (Genesis Rabbah 32:6).

הנשמה הכפולה: הסוד המסתתר ב-120 שנה
כאן נכנס רעיון עמוק המובא בדרשות המפרשים: נח לא היה אמור להיות לבד. על פי המדרש, כשהגיע נח לעולם, המציאות כבר הייתה בשיא השפל והשחיתות. השם הציע לדורו של נח הזדמנות אחרונה: קבלת התורה שתעצור את ההידרדרות (מדרש רבה, ל).

(ו) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יא, ל): פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, מָה הֵן פֵּרוֹתָיו שֶׁל צַדִּיק מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, (משלי יא, ל): וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם, שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (משלי יא, לא): הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם, בָּא לָצֵאת וְנִשְׁתַּלֵּם, אֶתְמָהָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נֹחַ כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וְשִׁבְּרוֹ, וְלֹא הָיָה כָּשֵׁר לְהַקְרִיב, וְהִקְרִיב שֵׁם בְּנוֹ תַּחְתָּיו, קַל וָחֹמֶר (משלי יא, לא): אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל.

(6) “These are the offspring of Noah” – that is what is written: “The fruit of the righteous is a tree of life” (Proverbs 11:30). What are the fruits of the righteous? They are mitzvot and good deeds. “And he who gathers souls is wise” (Proverbs 11:30) – as, [in his wisdom,] he fed and sustained all twelve months in the ark. [Yet] after all this praise, “behold, retribution is made to the righteous on the earth” (Proverbs 11:31) – when he came to exit [the ark], retribution was exacted from him. This is an astonishing statement! It is as Rav Huna said in the name of Rabbi Eliezer son of Rabbi Yosei HaGelili: As Noah was emerging from the ark, a lion bit him and maimed him. He was thus rendered unfit to sacrifice, and his son Shem sacrificed in his stead. [The verse continues with] an a fortiori conclusion: “all the more so, the wicked and the sinner” (Proverbs 11:31) – this is the generation of the Flood.

המפרשים מגלים כי בתוך נח שכנה פוטנציאלית נשמה נוספת – נשמתו של משה רבנו. השם ייעד את משה לתת את התורה כבר אז. הרמז לכך טמון בפסוק "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג) – המילה "בְּשַׁגַּם" בגימטריה היא "משה", והמספר 120 רומז לשנות חייו של משה (הרב ברוך רוזנבלום).
אולם, דורו של נח סירב. הם לא רצו בתורה, וההזדמנות הוחמצה. באותו רגע, נשמתו של משה "יצאה" מתוך המציאות של נח. על הפסוק "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" (בראשית ז, כג), מסביר הילקוט ראובני שהמילה "אַךְ" רומזת לאנחה – נח נשאר לבדו, בלי האור של משה.
התיקון הגדול: מ"מי נח" ל"מחני נא"
הנביא ישעיהו מכנה את המבול בשם המפתיע "מֵי נֹחַ" (ישעיהו נד, ט). מדוע לקרוא לאסון על שמו של הצדיק? האריז"ל מסביר כי המבול נקרא על שמו כתוכחה: מכיוון שלא התפלל על דורו, האסון נזקף לחובתו.
מאות שנים לאחר מכן, מגיעה דמותו של משה רבנו לתיקון ההיסטורי. משה הוא הגלגול והתיקון של נח. כאשר עם ישראל חוטא בעגל והשם מבקש להשמידם ולבנות ממשה עם חדש – בדיוק כפי שקרה עם נח – משה לא שותק. הוא לא נכנס ל"תיבה" אישית. הוא מטיל את כל כובד משקלו וזועק: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מָחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שמות לב, לב).
האריז"ל מגלה ש"מָחֵנִי" הן אותיות "מֵי נֹחַ". משה אומר לקדוש ברוך הוא: אני מוכן להימחק, ובלבד שלא יחזור חטא השתיקה של "מי נח" (לקוטי תורה, האריז"ל).
המנהיג שמעבר לעצמו
ההבדל בין נח למשה הוא ההבדל בין חסידות אישית לאחריות חברתית. במדרש מתואר דו-שיח רוחני בין השניים: נח מתגאה בכך שניצל מהמבול, אך משה משיב לו: "אתה הצלת את עצמך בלבד, אבל אני הצלתי את עצמי ואת כל דורי" (דברים רבה יא, ג).

(ג) וְזֹאת הַבְּרָכָה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי לא, כט): רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, מַהוּ וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, מְדַבֵּר בְּמשֶׁה, עַל שֶׁנִּתְעַלָּה יוֹתֵר מִן הַכֹּל. כֵּיצַד, אָדָם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר לְמשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצַלְּמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כז): וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, אוֹמֵר לוֹ משֶׁה, אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ, אַתָּה כָּבוֹד שֶׁנִּתַּן לְךָ נִטַּל מִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, יג): וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין, אֲבָל אֲנִי זִיו הַפָּנִים שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עִמִּי הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ז): לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. דָּבָר אַחֵר, נֹחַ אָמַר לְמשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּצַּלְתִּי מִדּוֹר הַמַּבּוּל, אָמַר לוֹ משֶׁה אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ, אַתָּה הִצַּלְתָּ אֶת עַצְמְךָ וְלֹא הָיָה בְךָ כֹּחַ לְהַצִּיל אֶת דּוֹרְךָ, אֲבָל אֲנִי הִצַּלְתִּי אֶת עַצְמִי וְהִצַּלְתִּי אֶת דּוֹרִי כְּשֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה בָּעֵגֶל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יד): וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ בַּיָּם וְהָיוּ בְּתוֹכָן שְׁנֵי קַבַּרְנִיטִים, אֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְלֹא הִצִּיל אֶת סְפִינָתוֹ, וְאֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ, לְמִי מְקַלְּסִין לֹא לְאוֹתוֹ שֶׁהִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ, כָּךְ נֹחַ לֹא הִצִּיל אֶלָּא אֶת עַצְמוֹ, אֲבָל משֶׁה הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת דּוֹרוֹ, הֱוֵי וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. דָּבָר אַחֵר, אַבְרָהָם אוֹמֵר לְמשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁהָיִיתִי זָן לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, אוֹמֵר לוֹ משֶׁה אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ, אַתָּה הָיִיתָ זָן בְּנֵי אָדָם עֲרֵלִים, וַאֲנִי הָיִיתִי זָן בְּנֵי אָדָם מְהוּלִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אַתְּ הָיִיתָ זָן בַּיִּשּׁוּב, וַאֲנִי הָיִיתִי זָן בַּמִּדְבָּר. יִצְחָק אָמַר לְמשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁפָּשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאִיתִי אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, אָמַר לוֹ משֶׁה אֲנִי נִתְעַלֵּיתִי יוֹתֵר מִמְּךָ, שֶׁאַתָּה רָאִיתָ פְּנֵי הַשְּׁכִינָה וְכָהוּ עֵינֶיךָ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית כז, א): וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, מַהוּ מֵרְאֹת, מֵרְאוֹת בַּשְּׁכִינָה, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה פָּנִים בְּפָנִים וְלֹא כָהוּ עֵינָי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. יַעֲקֹב אָמַר לְמשֶׁה אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ שֶׁנִּפְגַּשְׁתִּי עִם הַמַּלְאָךְ וְנִצַּחְתִּי אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ משֶׁה אַתָּה נִפְגַּשְׁתָּ עִם הַמַּלְאָךְ בַּפִּירְבּוֹרִין שֶׁלָּךְ, וַאֲנִי עוֹלֶה אֶצְלָן בַּפִּירְבּוֹרִין שֶׁלָּהֶן וְהֵן מִתְיָרְאִין מִמֶּנִּי, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יג): מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וגו', לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנִתְעַלָּה מִן הַכֹּל הוּא יְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְזֹאת הַבְּרָכָה.

(3) “This is the blessing” – that is what the verse said: “Many women have performed valiantly, but you have surpassed them all” (Proverbs 31:29). What is, “but you have surpassed them all”? It is speaking of Moses, because he was exalted over them all. How so? Adam the first man says to Moses: ‘I am greater than you, as I was created in the image of the Holy One blessed be He.’ From where is it derived? It is as it is stated: “God created man in His own image” (Genesis 1:27). Moses says to him: ‘I am more exalted than you, as you, the glory that was given to you was taken from you, as it is stated: “Man [Adam] does not abide in honor” (Psalms 49:13). But I, the radiance of my face that the Holy One blessed be He gave me, it remains with me.’ From where is it derived? It is as it is stated: “His eye had not dimmed, and his vitality had not departed” (Deuteronomy 34:7).
Another matter, Noah said to Moses: ‘I am greater than you, as I was delivered from the generation of the Flood.’ Moses said to him: ‘I am more exalted than you, as you saved yourself, but you did not have the ability to save your generation. But I saved myself and saved my generation when they incurred liability to be eradicated due to the [sin of the Golden] Calf.’ From where is it derived? It is as it is stated: “The Lord reconsidered the evil that He had spoken of doing to His people” (Exodus 32:14). To what is the matter comparable? It is to two ships that were at sea, and there were two captains in them. One saved himself but did not save his ship, and one saved himself and his ship. Whom do they laud? Is it not the one who saved himself and his ship? So, Noah saved only himself, but Moses saved himself and his generation. That is, “but you have surpassed them all.”
Another matter, Abraham said to Moses: ‘I am greater than you, as I would provide sustenance to the passersby.’ Moses said to him: ‘I am more exalted than you, as you would provide sustenance for uncircumcised people, but I provided sustenance for circumcised people. Moreover, you would provide sustenance in the settled area, and I would provide sustenance in the wilderness.’ Isaac said to Moses: ‘I am greater than you as I extended my neck upon the altar and saw the countenance of the Divine Spirit.’ Moses said to him: ‘I am more exalted than you, as you saw the countenance of the Divine Presence and your eyes dimmed.’ From where is it derived? It is as it is written: “It was when Isaac was old, his eyes dimmed from seeing” (Genesis 27:1). What is “from seeing”? It is from seeing the Divine Presence. ‘But I would speak with the Divine Presence face to face and my eyes did not dim.’ From where is it derived? It is as it is stated: “Moses did not know that the skin of his face was radiant” (Exodus 34:29). Jacob said to Moses: ‘I am greater than you, as I encountered the angel and overcame him.’ Moses said to him: ‘You encountered the angel in your environment, but I ascended to them in their environment, and they fear me.’ From where is it derived? It is as it is stated: “The kings of armies [malkhei tzevaot] flee again and again…” (Psalms 68:13). That is why Solomon said: “Many women have performed valiantly, [but you have surpassed them all].” The Holy One blessed be He said: ‘Since he was exalted above everyone, he will bless Israel’ – “this is the blessing.”

המסר האקטואלי עבורנו הוא חד וברור
בעולם רועש ומבולבל, לא מספיק להיות "צדיק בתיבה" – אדם שדואג רק לרוחניותו שלו ולארבע אמותיו. המבחן האמיתי של האדם הוא היכולת לצאת מהתיבה הפרטית, להרגיש את כאב הזולת, ולהילחם עבורו גם כשהוא נראה אבוד.
משה רבנו מלמד אותנו שהתיקון האמיתי של העולם אינו מתחיל בבניית חומות והסגר, אלא בתפילה, במסירות נפש ובערבות הדדית.