אהבה עיוורת: איך יצחק לא הבחין ברשעות של עשו שהייתה ממש מול עיניו?
פרשת תולדות

(כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃

(28) Isaac favored Esau because he had a taste for game; but Rebekah favored Jacob.

הפסוק מציג פער בלתי נתפס בין הורים לבניהם.
יצחק עולה תמימה וקודש קדשים
כדי להבין את הקושי, עלינו להכיר את דמותו של יצחק אבינו כפי שהיא מתוארת במקורותינו:
• קדוש מבטן: רש"י מלמד שיצחק היה "קדוש מבטן", ונתקדש למצוות עוד לפני שנולד.
• ידיד השם: במסכת שבת קראו לו חכמים "ידיד".
• עולה תמימה: הוא האב היחיד שנצטווה מפורשות לא לרדת מצרימה, כיוון ש" אתה עולה תמימה! ואין חוצה לארץ כדאי לך!".
• הוויה מתמדת: חייו היו חיים של קדושה עליונה, "חיים ללא הפסקה". הווייתו כולה ומציאותו מתבטלת כלפי דבר ה', והוא חש שהשכינה "לא עזבה אותו לרגע".
יצחק, אם כן, מייצג את הדרגה הגבוהה ביותר ברוחניות. איך ייתכן שאדם בדרגה כזו טעה בבנו?
הריח והדין: "מורח ודאין"
אפשר להעלות את ההסבר הפשוט, כפי שמספקת התורה: " וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת " (בראשית כז, א). אולי כהיית העיניים היא הסיבה לכך שלא ראה את רשעותו של עשיו.
אך המסורת שלנו מלמדת שזיהוי רוחני אינו תלוי רק בראייה גשמית. הנביא ישעיה מתאר את המלך המשיח באומרו: " וְהֵרִיח֖וֹ בְּיִרְאַת־ה' , וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ".

בַּר כּוֹזֵיבָא מְלַךְ תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָא. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: אֲנָא מָשִׁיחַ. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָשִׁיחַ כְּתִיב דְּמוֹרַח וְדָאֵין, נֶחְזֵי אֲנַן אִי מוֹרַח וְדָאֵין. כֵּיוָן דְּחַזְיוּהּ דְּלָא מוֹרַח וְדָאֵין, קַטְלוּהּ.

The Gemara relates: Bar Koziva, i.e., bar Kokheva, ruled for two and a half years. He said to the Sages: I am the Messiah. They said to him: With regard to the Messiah it is written that he is able to smell and judge, so let us see ourselves whether he, bar Kokheva, is able to smell and judge. Once they saw that he was not able to smell and judge, the gentiles killed him.

הגמרא (סנהדרין צג, ב) וכן הזוהר מפרשים ש"והריחו" משמעו "מורח ודאין". המשיח מחונן ביכולת "לחרוץ דין על-פי חוש הריח". רש"י מפרש שהמשיח "מריח באדם ושופט ויודע מי החייב", אפילו "בלי צורך בעדים ובהתראה".
אם למשיח יש יכולת שיפוט זו, הרי ש"קל וחומר שהיתה ליצחק אבינו".
כוחו המעוור של השוחד
כאן מגיעים המפרשים. רש"י מביא שני פירושים לביטוי " כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו":
1. בפיו של יצחק: עשיו דאג לאוכל ליצחק.
2. בפיו של עשיו: עשיו היה צד ומרמה את יצחק בדבריו.
רבנו בחיי (בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה) מספק הסבר נוסף: עשיו נתן לאביו "שוחד" כדי שיטול את הברכה. והשוחד, כך מלמדת התורה, מעוור: זהו שכתוב (דברים ט״ז:י״ט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".
היכולת של יצחק לראות את האמת נמנעה ממנו כתוצאה מהשוחד, וזו הסיבה לכך שכתוב "ותכהין עיניו מראות". השוחד הוא הגורם שעיקם את שיקול דעתו של הצדיק. ואנו רואים גם במקרים אחרים שזרעו של עשיו הם "מקבלי שוחד אוהבי הלעטות".
התורה מלמדת אותנו כאן עקרון אוניברסלי: שוחד, גם אם הוא בצורת שירות או אהבה תלויה בדבר, מסוגל לערפל את הדעת ולסלף את שיפוטם של אנשי קודש. זהו קו ישיר שאנו רואים גם בזרעו של עשיו, שמתוארים כמקבלי שוחד ואוהבי הלעטות.
הנימוק שאינו צריך נימוק
הפתרון של חכמים מדגיש את ההבדל המהותי בין שני סוגי האהבה שבפסוק:
1. אהבתו של יצחק את עשו מנומקת: "כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו".
2. אהבתה של רבקה את יעקב אינה מנומקת: "וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב".
כפי שמסביר ברכת אשר על התורה, אהבה אמיתית "אינה צריכה נימוק", בניגוד לאהבה התלויה בדבר. עיקרון זה הוא הבסיס ללימוד המוסרי החשוב ביותר: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם " (מסכת אבות ה, ט"ז).

(טז) כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן:

(16) All love that depends on a something, [when the] thing ceases, [the] love ceases; and [all love] that does not depend on anything, will never cease. What is an example of love that depended on a something? Such was the love of Amnon for Tamar. And what is an example of love that did not depend on anything? Such was the love of David and Jonathan.

סיפור יצחק מלמדנו שגם קדושתה של "עולה תמימה" יכולה להתערפל כאשר השיפוט מעורב בטובת הנאה חיצונית. השוחד, גם בצורתו הלא-כספית, הוא כוח מעוור.