לוז המילה הזו מופיעה בפרשת ויצא, כאשר יעקב אבינו קורא למקום שבו התגלה לו ה' בשם חדש. מהו סוד העיר הזו, לוז? ומה הקשר שלה לחיים שלנו?

לוז: המקום ההיסטורי והכוח המחיה
ראשית, לוז אינה רק שם קדום שנשכח. השם יופיע שוב בספר שופטים, כאשר בית יוסף עולים לבית אל. שם מתואר כי הם פגשו אדם שהראה להם את "מבוא העיר", ובעזרתו הצליחו לכבוש אותה.

המדרשים, הם אלה שמגלים לנו את סודה האמיתי של לוז הקדומה. במדרש רבה מתוארת לוז כעיר בעלת סגולות על-טבעיות:
1. צביעת התכלת: זוהי לוז שבה צובעים את התכלת.
2. חסינות היסטורית: זוהי לוז שסנחריב עלה עליה ולא בילבל אותה, ונבוכדנצר לא החריב אותה.
3. חיי נצח גשמיים: לוז היא עיר שלא שלט בה מלאך המוות מעולם.

אבל רגע, אם לא שלט בה מלאך המוות, מה קורה לזקנים שבה? המדרש מספק את התשובה המפתיעה: "כיון שהם זקנים הרבה, מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים".

כדי להיכנס לעיר הפלאית הזו, היה צורך לעבור דרך יוצאת דופן: לוז היה עץ שעמד על פתחה של מערה. גזע העץ היה חלול, והיו נכנסים דרך הלוז למערה ומשם לעיר. היה צריך להיבלע בתוך גזע העץ כדי לגלוש פנימה.

לוז כדרך חיים: טוהר וחוכמה
חכמים מסבירים לנו שאי אפשר לקחת את הדברים האלה על פי פשוטם. הפירוש של "יפה תואר" (רבי שמואל יפה אשכנזי) מסביר שהלוז היא למעשה שבח על ארץ ישראל, ובפרט על מקום זה. הלוז אינה רק מקום גיאוגרפי; היא דרך חיים.

צביעת התכלת – אינה רק צבע. היא רומזת על מיצוע המידות.

החסינות מכובשי העולם – זהו רמז לכך שעל אף שהגלות היא סבת אובדן החכמה בישראל, בלב ארץ ישראל לא הספיק הבלבול של סנחריב ונבוכדנצר כדי לאבד את חכמת יושביה. למה? כי "אוירא דא"י מחכים".

אי-שלטון מלאך המוות – זהו ביטוי לכך שהם נקיים מכל עוון. מלאך המוות הוא הוא יצר הרע. חיי הנצח הניתנים להם הם תוצאה של חיים בצדקות ובפרישות. המיתה מתרחשת רק כאשר מישהו מבקש "להשתמש בכוחותיו אל דבר חומרי," שהדבר הזה נקרא מיתה להם, והוא מוכרח לצאת חוץ לחומה.

הלוז, לפי הפירוש הזה, היא המקום שבו החיים בפרישות וצדקות מעניקים ליושביו חיי נצח כתוצאה מהיותם נקיים מעוון.

לוז כסוד הקיום האישי
וכאן העניין נעשה אישי עוד יותר. מדרש אחר לוקח אותנו פנימה, אל תוך גופנו, ומתאר עצם בגוף האדם הקרויה לוז. תיאורה של העצם הזו דומה להפליא לתיאור העיר לוז:
• היא לעולם אינה נשחקת בריחים.
• היא אינה נרקבת.
• היא אינה נשרפת באש.
• יש לה חיי נצח.

זוהי העצם שממנה מתחיה כל אדם בתחיית המתים. הלוז היא מקור החיים, ובתוכה אצורה כמוסת חייו של כל אדם.

במילים אחרות, על פתחה של לוז, במקום שבו נכנסים לגזע עץ החיים, ניתנת לאדם מראה. דרך המראה הזו הוא מגלה את סוד עצם קיומו. זהו הדבר שהופך אותו להיות הוא עצמו. זהו הכוח המניע שלו, והרעיון שאותו הוא מממש – תמצית הווייתו.

הלוז הופכת לבית אל
יעקב, לאחר שהתעורר מהחלום במקום הזה, בוחר להעניק ללוז שם חדש: "בית אל".

חוקרת בשם מיכל טיקוצ'ינסקי מסבירה כי "בית אל" הוא השם הפרטי, המיוחד, שנותן יעקב ל"לוז" שלו, ושל עם ישראל העתיד לקום ממנו. אם הלוז היא סוד הקיום האישי, הרי ש מקור החיות של עם ישראל כולו היא ההסתופפות בבית השם והאמונה בו. זוהי הכמוסה שממנה שואב עם ישראל את עוצמתו, וממנה עתיד הוא להתחיות ולהיגאל.

הלוז שואלת אותנו: מהי הליבה הבלתי ניתנת להשמדה בתוכך? מהו סוד חייך? ואם נשאל בדרך שהפרשה שואלת: מה הלוז שלך?

בדיוק כשם שהעצם הקטנה בגוף האדם היא הגרעין שאינו נשחק, ממנו תבוא התחייה – כך גם הלוז הרוחנית שלנו, הקשר לבית השם והצדקות, היא הבסיס הקבוע והנצחי שממנו אנו שואבים את כוחנו ומגלים את תמצית הווייתנו.