מוגנות - בבית וברחוב כיצד?
עיון במושגי יסוד - 'מוגנות' ו'האשמת הקורבן' לנוכח סיפור יוסף ודינה. הלימוד מיועד לגילאי תיכון

פתיחה

אנחנו נוטות לחשוב שהמרחב הביתי הוא מוגן ומקוות שגם במרחב הציבורי נרגיש מוגנות. אבל לצערנו, מרחבים רבים עשויים להיות מרחבים פוגעים. התגובות לפגיעה עשויות להעמיק את משבר האמון עם המשפחה והחברה, מתי מרחב הוא מוגן באמת? מה הפירוש 'מוגנות'? ולמה היא חשובה?
קראו את הקטע הבא שכתבה הרבנית שרה סגל-כץ:
״מוגנוּת״ היא כלל המעשים והדיבורים שנועדו לאפשר לנו לחיות בסביבה שאינה פוגעת מינית או בכל דרך אחרת באף אדם – לא בילדים וילדות רכים, לא בבני ובנות נוער, לא בנשים ולא בגברים, לא בבנות ובני הקהילה ולא באורחים.
נסחו בלשונכן/ם - מהי מוגנות?

סיפור יוסף והמוגנות בבית

קראו את הקטע הבא:

(ז) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃ (ח) וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃ (ט) אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּ֒נִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃ (י) וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃ (יא) וַֽיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃ (יב) וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ (יג) וַֽיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נׇס הַחֽוּצָה׃ (יד) וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ (טו) וַיְהִ֣י כְשׇׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ (טז) וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (יז) וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃ (יח) וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נׇס הַחֽוּצָה׃ (יט) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃ (כ) וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־[אֲסִירֵ֥י](אסורי) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃

(7) After a time, his master’s wife cast her eyes upon Joseph and said, “Lie with me.” (8) But he refused. He said to his master’s wife, “Look, with me here, my master gives no thought to anything in this house, and all that he owns he has placed in my hands. (9) He wields no more authority in this house than I, and he has withheld nothing from me except yourself, since you are his wife. How then could I do this most wicked thing, and sin before God?” (10) And much as she coaxed Joseph day after day, he did not yield to her request to lie beside her, to be with her. (11) One such day, he came into the house to do his work. None of the household being there inside, (12) she caught hold of him by his garment and said, “Lie with me!” But he left his garment in her hand and got away and fled outside. (13) When she saw that he had left it in her hand and had fled outside, (14) she called out to her servants and said to them, “Look, he had to bring us a Hebrew to dally with us! This one came to lie with me; but I screamed loud. (15) And when he heard me screaming at the top of my voice, he left his garment with me and got away and fled outside.” (16) She kept his garment beside her, until his master came home. (17) Then she told him the same story, saying, “The Hebrew slave whom you brought into our house came to me to dally with me; (18) but when I screamed at the top of my voice, he left his garment with me and fled outside.” (19) When his master heard the story that his wife told him, namely, “Thus and so your slave did to me,” he was furious. (20) So Joseph’s master had him put in prison, where the king’s prisoners were confined. But even while he was there in prison,

יוסף נמצא בתוך הבית, במרחב ביתי סגור – המקום שאמור להיות מוגן ובטוח. דווקא שם, בהיעדר עדים ובשל תלותו כעבד זר, הבית הופך למרחב של כפייה ואיום.
מושג חדש!
קראו את הקטע הבא:
האשמת הקורבן -(ובאנגלית: Victim Blaming) - תופעה חברתית ופסיכולוגית שבה מוטלת האחריות למעשה עבירה, פגיעה או נזק – על הנפגע או הנפגעת, במקום על גורם הפגיעה.
קשרו בין המושג לבין סיפור יוסף ואשת פוטיפר. כיצד המושג בא לידי ביטוי בסיפור?
דווקא בבית
פסוק י״א מתאר את רגע התקיפה: ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת.״
הבית אמור להיות המרחב המוגן, הפרטי והבטוח ביותר של האדם. יוסף נמצא לבד בבית, ולכאורה - אמור להרגיש חופשי.
כיצד הידיעה שהפגיעה מתרחשת דווקא בתוך ה״בית״ – המקום שבו הוא מנהל את חייו – מעצימה את תחושת חוסר האונים והבדל הכוחות?
הקול של מי חזק יותר?
בפסוקים י״ד-ט״ו זועקת אשת פוטיפר אל באי ביתה ומאשימה את יוסף בניסיון אונס, בשעה שהיא זו שניסתה לנצל אותו מינית. יוסף נמלט החוצה בדומייה ומותיר את בגדו מאחור.
מה מלמד השימוש שהיא עושה במונחים ״באה אלי״, ״לקרא בקול גדול״ ו״הרים קול״?
חשבו על הקושי של נפגעי העבירה להיחשף ולהשמיע את קולם במציאות שבה בעלי הכוח שולטים בנרטיב.

סיפור דינה - הפגיעה במרחב הציבורי

דינה יוצאת החוצה מהאוהל המשפחתי אל המרחב הציבורי (״לראות בבנות הארץ״). היציאה אל החוץ, אל עולם שאינו מוגן בתוך גבולות המשפחה, חושפת אותה לפגיעה מצד גורם חיצוני.
קראו את הפסוקים:

(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ (ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

(1) Now Dinah, the daughter whom Leah had borne to Jacob, went out to visit the daughters of the land. (2) Shechem son of Hamor the Hivite, chief of the country, saw her, and took her and lay with her and disgraced her.

בין ״סקרנות״ להאשמת הקורבן
הפסוק פותח במילים ׳ותצא דינה ...לראות בבנות הארץ׳. לאורך הדורות נטו פרשנים וקוראים לראות ביציאתה של דינה מהאוהל אל המרחב הציבורי את ה׳גורם׳ / ה'שורש' לפגיעה. בעצם - הטלת אחריות סמויה: מדוע יצאה מחוץ לגבולות הבית?
הסבירו איך נקרא הפסוק הזה בעבר, לעומת איך הוא נקרא היום.
מהי ׳האשמת הקורבן׳ בהקשר של יציאתה של דינה לראות בבנות הארץ?
ניתן להעזר ברש״י:

(א)בת לאה. וְלֹא בַת יַעֲקֹב? אֶלָּא עַל שֵׁם יְצִיאָתָהּ נִקְרֵאת בַּת לֵאָה, שֶׁאַף הִיא יַצְאָנִית הָיְתָה (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּצֶא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (וְעָלֶיהָ מָשְׁלוּ הַמָּשָׁל כְּאִמָּהּ כְּבִתָּהּ):

(1) בת לאה THE DAUGHTER OF LEAH — so Scripture calls her. Why not the daughter of Jacob? But just because she “went out” she is called Leah’s daughter, since she, too, was fond “of going out” (Genesis Rabbah 80:1), as it is said (30:16) “and Leah went out to meet him”. With an allusion to her they formulated the proverb: “Like mother, like daughter”.

יוסף ודינה

מה קורה כשאין מוגנות?
קראו את המדרש שכתבה הרבנית שלומית פיאמנטה:
דִינָה, אמר יוֹסֵף.
יוֹסֵף, אמרה דִינָה.
עוד מבטן אמותינו התרוצצנו כתאומים, חולקים את בדידותנו כשליה.
כחוט שקוף של גזרה משותפת, גְּדֹלָה וּמָרָה.
גדלנו חריגים, איש מסיבותיו, במשפחה צפופה ומסובכת. יצאנו, הושלכנו, הופשטנו, הורדנו את תהום נושכת.
יוֹסֵף, אמרה דִינָה, ובליבה התכוונה: יֹסֵף ה' לִי את העוז כשאדם תופש בי, לעזוב חלק ממני אצלו מפרפר כזנב זיקית, ולנוס חוצה.
דינה, אמר יוֹסֵף, ובְּלִבּוֹ התכוון: דִינה ה' את אלה שחוללו לי כל זאת, ואני למולם מתייפח, מאכיל את טפם ואינני כועס, אינני צורח.
כעסי נותר שם זנוח בַּבּוֹר. לא היה לי כוח למשוך אותו איתי מִצְרָיְמָה.
יוֹסֵף, אמרה דינה, והתכוונה: יֹסֵף ה' לִי בֵּן. יפְרַנִי בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
דִינָה, אמר יוֹסֵף.
יוֹסֵף, אמרה דִינָה.
היא הבינה מה הוא מתכוון. הוא הבין מה היא התכוונה.
שתי הדמויות חוו שבירה של המוגנות האישית שלהן. דינה - בחוץ, ויוסף - בפנים. מה היא חשיבות ההבנה של שני הנפגעים? האם הבנה יכולה לרפא?
בין דינה ליוסף - דמיון ושוני
עיינו בטבלת ההשוואה הבאה:
User uploaded image
בחרו שאלה אחת ונסחו תשובה בת כחצי עמוד:
1. האם המיתוס שה׳בית מוגן׳, עומד במבחן המציאות כשאנחנו קוראות את סיפורו של יוסף? הסבירו מה עלול לגרום לבית לא להיות מוגן.
2. האם חברה מעדיפה להאשים את הקורבן מאשר להתמודד עם נפגעי ונפגעות אלימות ופגיעות מיניות, כדי שלא תצטרך לטפל באופן עמוק בבעיות? מה אפשר לעשות לדעתכן?
3. מה המשמעות של היעדר המוגנות כפי שבא לידי ביטוי בסיפורם של יוסף ודינה? הסבירו מהם הכשלים.

בזמן הזה - שירים מהכאן והעכשיו

עיינו בשירים הבאים, הקשיבו לקולם.
השאלות בסופן נועדו לחדד את הקול והמחשבה, גשו אליהן בלב קשוב.
~
כל אחת אחרת
הרַבָּה אסנת אלדר
יֵשׁ דִּינָה אַחַת, אוֹ כָּל אַחַת אַחֶרֶת
שֶׁרַק רָצְתָה לָצֵאת
לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמָהּ וְאוּלַי לִמְצֹא
לְהִשְׁתַּחְרֵר מִבֵּית הוֹרֶיהָ וְאָז לַחֲזֹר
לְטַיֵּל בָּרְחוֹב מִבְּלִי לְהַבִּיט כָּל הַזְּמַן לְאָחוֹר
לְהַכִּיר בָּחוּר, לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ כּוֹסִית
לְהַרְגִּישׁ
מִשְׁתּוֹקֶקֶת, מְחֻזֶּרֶת, מִתְאַהֶבֶת
וְלֹא לָקוּם לְמָחֳרָת
עֵירֻמָּה בְּמִטָּה זָרָה
בְּדִירָה מְעֻפֶּשֶׁת
זִכָּרוֹן עָמוּם שֶׁל הִתְנַגְּדוּת
וְטַעַם שֶׁל אַשְׁמָה.
לַמְרוֹת שֶׁהִיא לֹא.
לְכִי תַּגִּידִי לָהּ שֶׁהִיא לֹא
אֲשֵׁמָה
בְּתוּלָה
מוּגֶנֶת
השיר של הרבה אלדר מצביע על הפער שבין רצונותיה של דינה ביציאה מביתה לבין המציאות.
הסבירו את הבית האחרון. מדוע מופיעה כאן אשמה?
~
גזר דינה
אבישג עמית-שפירא
אַחַת הִיא לָךְ: כָּךְ אוֹ כָךְ תֵּאָשְׁמִי.
גְּנוּתָם לְעוֹלָם תְּלוּיָה
בָּךְ.
אִם תֵּצְאִי וְנַפְשׁוֹ תִּטָּפֵל לְנַפְשֵׁךְ
יִצְעֲקוּ בַּחוּצוֹת: לָמָּה יָצָאת.
אִם דְּרָכָיו יְשָׂרֵךְ יִטְעֲנוּ לְפִתְחֵךְ
מַדּוּעַ סָגַרְתְּ עַצְמֵךְ בַּתֵּבָה
שֶׁמָּא בְּשֶׁלָּךְ הָיָה שָׁב בִּתְשׁוּבָה.
שַׁנְּנִי לְעַצְמֵךְ: זוֹ תָּמִיד אַשְׁמָתֵךְ
יִקְרְאוּ לָךְ יַצְאָנִית
יְיַדּוּ בָּךְ מַעֲשֵׂי אִמֵּךְ.
תְּנִי לַלְּשׁוֹנוֹת לִרְדֹּף
אַל תְּבַקְּשִׁי אֶת הַדִּין,
הַרְפִּי מִן הַצֶּדֶק
וּצְאִי.
בְּנוֹת הָאָרֶץ מְחַכּוֹת.
מה ההבדל בין אשמה לאישום?
כיצד מתמודדת המשוררת עם האשמה בשיר כאן? מהי פעולת התיקון לאחר השבר שבחוץ? נמקו את חשיבות הפעולה.
~
עיינו בשיר הבא -
רחיפה בגובה נמוך
של המשוררת דליה רביקוביץ'
אֲנִי לֹא כָּאן.
אֲנִי עַל נְקִיקֵי הָרִים מִזְרָחִיִּים
מִנֻּמָּרִים פִּסּוֹת שֶׁל קֶרַח
בְּמָקוֹם שֶׁעֵשֶׂב לֹא צָמַח
וְצֵל רָחָב נָטוּשׁ עַל הַמּוֹרָד.
רוֹעׇה קְטַנָּה עִם צֹאן עִזִּים
שְׁחוֹרוֹת
הֵגִיחָה שָׁם
מֵאֹהֶל לֹא נִרְאֶה.
לֹא תּוֹצִיא אֶת יוֹמָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת
בַּמִּרְעֶה.
אֲנִי לֹא כָּאן.
בְּלֹעַ הַר פָּרַח כַּדּוּר אָדֹם,
עֲדַין לֹא חַמָּה.
בַּהֶרֶת כְּפוֹר סְמוּקָה וְחוֹלָנִית
מִתְהַפֶּכֶת בַּלֹּע.
וְהַקְּטַנָּה הִשְׁכִּימָה כֹּה לָקוּם אֶל הַמִּרְעֶה
גְּרוֹנָהּ אֵינוֹ נָטוּי
עֵינֶיהָ לֹא קְרוּעוֹת בַּפּוּךְ, לֹא מְשַׁקְּרוֹת
אֵינָהּ שׁוֹאֶלֶת, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי.
אֲנִי לֹא כָּאן.
אֲנִי כְּבָר בֶּהָרִים יָמִים רַבִּים
הָאוֹר לֹא יִצְרְבֵנִי. הַכְּפוֹר בִּי לֹא יִגַּע.
שׁוּב אֵין לִי מַה לִּלְקוֹת בְּתַדְהֵמָה.
דְּבָרִים גְּרוּעִים מֵאֵלֶּה רָאִיתִי בְּחַיַּי.
אֲנִי אוֹסֶפֶת שִׂמְלָתִי וּמְרַחֶפֶת
סָמוּךְ מְאֹד אֶל הַקַּרְקַע.
מָה הִיא חָשְׁבָה לָהּ הַיַּלְדָּה הַזֹּאת?
פְּרָאִית לְמַרְאֶה, לֹא רְחוּצָה
לְרֶגַע מִשְׁתּוֹפֶפֶת בִּכְרִיעָה.
לְחָיֶיהָ רַכּוֹת כְּמֶשִׁי
פִּצְעֵי קֹר עַל גַּב יָדָהּ.
פְּזוּרַת דַּעַת, כִּבְיָכוֹל
קַשּׁוּבָה, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר.
וְעוֹד נוֹתְרוּ לָהּ כָּךְ וְכָךְ שָׁעוֹת.
אֲנִי לֹא בָּעִנְיָן הַזֶּה הָגִיתִי.
מַחְשְׁבוֹתַי רִפְּדוּנִי בִּרְפִידָה שֶׁל מוֹךְ.
מָצָאתִי לִי שִׁיטָה פְּשׁוּטָה מְאֹד,
לֹא מִדְּרַךְ כַּף רֶגֶל וְלֹא מָעוֹף.
רְחִיפָה בְּגֹבָהּ נָמוּךְ.
אֲבָל בִּנְטוֹת צָהֳרַיִם
שָׁעוֹת רַבּוֹת
לְאַחַר הַזְּרִיחָה
עָלָה הָאִישׁ הַהוּא בָּהָר
כִּמְטַפֵּס לְפִי תֻּמּוֹ.
וְהַיַּלְדָּה קְרוֹבָה אֵלָיו מְאֹד
וְאֵין אִישׁ זוּלָתָם.
וְאִם נִסְּתָה לְהִתְחַבֵּא אוֹ צׇעֲקָה
אֵין מִסְתּוֹר בֶּהָרִים.
אֲנִי לֹא כָּאן
אֲנִי מֵעַל רֻכְסֵי הָרִים פְּרוּעִים וַאֲיֻמִּים
בְּפַאֲתֵי מִזְרָח.
עִנְיָן שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהִתְעַכֵּב עָלָיו.
אֶפְשָׁר בְּטַלְטֵלָה עַזָּה וּבִרְחִיפָה
לָחוּג בִּמְהִירוּת הָרוּחַ.
אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק וּלְדַבֵּר עַל לֵב עַצְמִי:
אֲנִי דָּבָר לֹא רָאִיתִי.
וְהַקְּטַנָּה עֵינֶיהָ רַק חָרְגוּ מֵחוֹרֵיהֶן
חִכׇּהּ יָבֵשׁ כַּחֶרֶס,
כְּשֶׁיָּד קָשָׁה לָפְתָה אֶת שְׂעָרָהּ וְאָחֲזָה בָּהּ
לְלֹא קֻרְטֹב חֶמְלָה.
לאורך השיר חוזרת הדוברת פעם אחר פעם על המילים ״אֲנִי לֹא כָּאן״
ומעידה על עצמה שהיא מרחפת בגובה נמוך, מרוחקת, מוגנת כביכול, ואף בוחרת לומר לעצמה בסיום: אֲנִי דָּבָר לֹא רָאִיתִי.
מה מלמד אותנו המבט של הדוברת – המתרחקת, המנתקת את עצמה מההתרחשות ומנסה לא לראות ולא לדעת – על האופן שבו הסביבה, החברה או אפילו העדים לפגיעה בוחרים להתעלם מן המציאות ומאי-המוגנות של החלש? הסבירו.
האם ״הרחיפה״ הזו היא דרך לשרוד לאחר זוועה, או שמא היא שיתוף פעולה שקט עם ההפקרות?

סיכום

בסיפור דינה החברה מטילה את האחריות על הנפגעת שיצאה החוצה, ואילו בסיפור יוסף - החברה מענישה את הנפגע שניזק בפנים. כיצד ניתן לרקום חברה שמייצרת מעטפת מוגנות בכל מרחב?
במה צריך להשקיע ואת מה צריך להוקיע?
הציעו 3 רעיונות ליישום - בבית הספר, במשפחה ובתנועה.