Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)
(א) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ...(שבועות כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד)...
ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:)
השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחיבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לשבע על מה שכבר חיבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון (שבועות כה א) שלא יישן שלשה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
...וראוי ומחיב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל.
And it is fitting and obligatory upon us when we mention His great name upon our actions and upon our words, to mention it with fear, with awe, with trembling and perspiration; and not like those that joke and speak about something light, such as the things that exist and perish and do not continue to exist - like us people, and the other things of the lowly world.
(יא) וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר (דברים כח נח) "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא". וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיהַדֵּר לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד. אָמַר ה', אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה:
(ט) הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ לַשָּׁוְא אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע לְפָנָיו לַשֶּׁקֶר אוֹ שֶׁבֵּרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁהוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם נוֹשֵׂא שֵׁם ה' לַשָּׁוְא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. וְצָרִיךְ לְהַתִּיר אוֹתוֹ מִיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לַאֲחֵרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁנִּדּוּהוּ. וְאִם תֹּאמַר יוֹדִיעוֹ נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹלָם בְּנִדּוּי שֶׁהֲרֵי לִמְדוּ לְשׁוֹנָם הַעֲוֵה וּשְׁבוּעָה תָּמִיד:
(יא) וְלֹא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא בִּלְבַד הִיא שֶׁאֲסוּרָה אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִין לְבַטָּלָה אָסוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבָּע. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב מְצַוֶּה וְאוֹמֵר (דברים כח נח) "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא". וּבִכְלַל יִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא יַזְכִּירוֹ לְבַטָּלָה. לְפִיכָךְ אִם טָעָה הַלָּשׁוֹן וְהוֹצִיא שֵׁם לְבַטָּלָה יְמַהֵר מִיָּד וִישַׁבֵּחַ וִיפָאֵר וִיהַדֵּר לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזָּכֵר לְבַטָּלָה. כֵּיצַד. אָמַר ה', אוֹמֵר בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם וָעֶד אוֹ גָּדוֹל הוּא וּמְהֻלָּל מְאֹד וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה:
(ח) הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה אוֹ עַל הַחוֹלֶה וְרוֹקֵק, וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ רוֹקֵק, אִסוּרָא מִיהָא אִכָּא וְאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, הַכֹּל מֻתָּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹרֵא הַפָּסוּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל בִּלְשׁוֹן לַעַז, לֹא. (רַשִׁ''י בְּשֵׁם רַבּוֹ). וּמִיהוּ בְּרוֹקֵק טוֹב לִזָּהֵר בְּכָל עִנְיָן, בִּפְרָט אִם מַזְכִּירִין הַשֵּׁם, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַטּוּר לְדַעַת ר''י).
(ז) לעז. והב''ח אוסר גם לשון לעז כמו לשון הקודש וחולק עליו הש''ך וכתב דודאי לכתחילה יש ליזהר בכל מה דאפשר וכמ''ש גם הרב והיכא דלא אפשר לא אפשר ע''ש:
... These ideas seem to be talking about when one is using a Pasuk or name of Hashem as an explitive (in any language), its not good to do. May even lose Cheleck in Olam Haba
(ב) אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אָסוּר בְּבֵית הַכִּסֵא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת הַמֶּרְחָץ אָסוּר לִלְמֹד בְּמֶרְחָץ (רַ''ן פ' כירה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח): דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם, נֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִין, אָסוּר לְהַזְכִּירָם שָׁם. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר הָאָסוּר, מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ: הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר לִפְסֹק דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים):
(י) (י) נאמן - הראב"ד אוסר ברחום וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
(ד) כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא, וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן.
(יט) (יט) לשוא - ר"ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ"ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח"ו ולא דוקא שם של ד' אותיות ה"ה שארי השמות ג"כ בכלל איסור הזה. וה"ה אם הוציא השם בלשון לעז לבטלה דהיינו שלא בדרך שבח והודאה ג"כ יש איסור (אחרונים). כתב הא"ר בשם ס"ח אם תשמע שחברך מזכיר השם אל תכנס תוך דבריו לומר עשה לי כך וכך שהרי עי"ז ישתוק לשמוע דבריך ואתה גורם שיוציא שם שמים לבטלה אבל אם תשמע שחברך הזכיר שם השם לקלל את חבירו אז תפסיק דבריו כי יחטא כשיקלל: