Teaching Torah to Non-Jews

ואמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי שבע מצות מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה מיתיבי היה ר"מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול התם בשבע מצות דידהו:

Sanhedrin 59a:2-5

And Rabbi Yoḥanan says: A gentile who engages in Torah study is liable to receive the death penalty; as it is stated: “Moses commanded us a law [torah], an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), indicating that it is an inheritance for us, and not for them. The Gemara challenges: But if so, let the tanna count this prohibition among the seven Noahide mitzvot. The Gemara explains: According to the one who says that the verse is referring to the Torah as an inheritance, this prohibition is included in the prohibition of robbery, as a gentile who studies Torah robs the Jewish people of it. According to the one who says that the verse is referring to the Torah as betrothed, as the spelling of the Hebrew word for betrothed [me’orasa], is similar to that of the word for inheritance [morasha], the punishment of a gentile who studies Torah is like that of one who engages in intercourse with a betrothed young woman, which is execution by stoning. The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s statement from a baraita: Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? It is derived from that which is stated: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a man does he shall live by them” (Leviticus 18:5). The phrase: Which if priests, Levites, and Israelites do they shall live by them, is not stated, but rather: “A man,” which indicates mankind in general. You have therefore learned that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest. The Gemara answers: There, in the baraita, the reference is to a gentile who engages in the study of their seven mitzvot. It is a mitzva for a gentile to study the halakhot that pertain to the seven Noahide mitzvot, and when he does so he is highly regarded.

חגיגה י״ג א:ה׳-ו׳

ולא במרכבה ביחיד: תני רבי חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים אמר רבי זירא אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב ב"ד ולכל מי שלבו דואג בקרבו איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו אמר רבי אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים (ישעיהו ג, ג) שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש ואמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים שנאמר (תהלים קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום

Chagigah 13a:5-6

§ It is taught in the mishna, according to the Gemara’s explanation: Nor may one expound the Design of the Divine Chariot to an individual. Rabbi Ḥiyya taught: But one may transmit to him, an individual, the outlines of this topic, leaving him to comprehend the rest on his own. Rabbi Zeira said: One may transmit the outlines of the Design of the Divine Chariot only to the president of the court, who needs to know them due to his wisdom and meritorious deeds, and to anyone whose heart inside him is concerned, i.e., one who is concerned about his sins and desires to achieve full repentance. There are those who say that this does not refer to two separate individuals, but to the president of the court, whose heart inside him is concerned. Rabbi Ami said: The secrets of the Torah may be transmitted only to one who possesses the following five characteristics: “The captain of fifty, and the man of favor, and the counselor, and the cunning charmer, and the skillful enchanter” (Isaiah 3:3). And Rabbi Ami said further: The words of Torah may not be transmitted to a gentile, as it is stated: “He has not dealt so with any nation, and as for His ordinances, they have not known them” (Psalms 147:20).

עבודה זרה ב׳ ב:ט״ז-י״ח

מיד אומר להם הקב"ה הראשונות ישמיעונו שנא' (ישעיהו מג, ט) וראשונות ישמיענו שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם ומנלן דלא קיימום דתני רב יוסף (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים מאי ראה ראה ז' מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום כיון שלא קיימום עמד והתירן להן איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר אמר מר בריה דרבינא

Avodah Zarah 2b:16-18

Immediately, the Holy One, Blessed be He, says to them: The first mitzvot will let us hear the truth, as it is stated in the continuation of the same verse under discussion: “And announce to us the first things” (Isaiah 43:9). With regard to the seven Noahide mitzvot that preceded the giving of the Torah that even you accepted, where is the proof that you fulfilled them? The Gemara asks: And from where do we derive that they did not fulfill them? As Rav Yosef teaches in explanation of the verse: “He stands, and shakes the earth, He sees, and makes the nations tremble [vayater]” (Habakkuk 3:6): What did God see? He saw the seven mitzvot that the descendants of Noah accepted upon themselves, and He saw that they did not fulfill them. Since they did not fulfill them, He arose and nullified for them [vehitiran] the command to heed these mitzvot. The Gemara asks: Do they gain from not obeying, as they are now released from the obligation to fulfill these mitzvot? If so, we find that a sinner profits from his transgression. Mar, son of Ravina, said:

עבודה זרה ג׳ א:א׳-ג׳

לומר שאף על פי שמקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר ולא והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול תלמוד לומר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה

Avodah Zarah 3a:1-3

This serves to say that even if they fulfill the seven Noahide mitzvot they do not receive a reward for their fulfilment. The Gemara asks: And are they not rewarded for fulfilling those mitzvot? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Meir would say: From where is it derived that even a gentile who engages in Torah study is considered like a High Priest? The verse states: “You shall therefore keep My statutes and My ordinances, which if a person do, and shall live by them” (Leviticus 18:5). It is not stated: Priests, Levites, and Israelites, but rather the general term “person.” From here you learn that even a gentile who engages in the study of Torah is like a High Priest. This demonstrates that gentiles are rewarded for fulfilling mitzvot, despite the fact that they are not commanded to do so. Rather, the verse serves to tell you that they do not receive as great a reward for their fulfillment as one who is commanded and performs a mitzva. Rather, they receive a lesser reward, like that of one who is not commanded and still performs a mitzva. As Rabbi Ḥanina says: Greater is one who is commanded to do a mitzva and performs it than one who is not commanded and performs it.

דברים כ״ז:ח׳

וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב׃

Deuteronomy 27:8

(8) And on those stones you shall inscribe every word of this Teaching most distinctly.

רש"י על דברים כ״ז:ח׳

באר היטב. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן (שם ל"ב):

Rashi on Deuteronomy 27:8

EXPLAINING THEM WELL — i.e. in seventy languages (Sotah 32a; cf. Rashi on Deuteronomy 1:5).

בבא קמא ל״ח א:י״ג-י״ד

ת"ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם קראו ושנו ושלשו בשעת פטירתן אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם... ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות

Bava Kamma 38a:13-14

The Sages taught...And the Roman kingdom once sent two military officials [sardeyotot] to the Sages of Israel, and ordered them in the name of the king: Teach us your Torah. The officials read the Torah, and repeated it, and repeated it again, reading it for the third time. At the time of their departure, they said to the Sages: We have examined your entire Torah and it is true, except for this one matter that you state, i.e., that with regard to an ox of a Jew that gored the ox of a gentile, the owner is exempt from liability, whereas with regard to the ox of a gentile that gored the ox of a Jew, whether it was innocuous or forewarned, the owner pays the full cost of the damage... But we will not inform this matter to the kingdom; having acknowledged that the entire Torah is true, we will not reveal this ruling, as it will displease the kingdom.

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י׳:ט׳-י׳

(ט) עַכּוּ''ם שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁבַת אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחל אִם עֲשָׂאָהוּ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן. אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְוֹת. אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר. מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה. אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג:

(י) בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ''ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ''ם:

Mishneh Torah, Kings and Wars 10:9-10

(9) A non-Jew who busied himself with Torah is liable with his life¹¹²From Heaven, because others will see him perform Mitzvohs and being engaged in Torah and will be deceived. They will think him a practicing Jew and err after him.. He must involve himself in their Seven Commandments only. Similarly, a non-Jew who “rested” as one would on Shabbos, even on a weekday, is liable with the death penalty. There is no reason to mention (that he is culpable) if he invented his own holiday. The principle here is that we do not permit them to make a new religion and create new commandments for themselves based on their own reasoning. They may only become Righteous Converts and accept upon themselves all the Commandments, or they must observe their own (Seven) Laws only, and not add or detract from them. If a non-Jew busied himself with Torah or made Shabbos or made up something new, we give him lashes and punish him and tell him that he is liable with the death penalty for doing this. But he is not executed.

(10) A non-Jew¹¹³One who had accepted the Seven Commandments, i.e. a Resident Convert. who wishes to perform another Torah Commandment¹¹⁴Other than learning Torah or observing Shabbos. (merely) in order to receive a reward is not prevented from so doing in the Halochically correct way. Thus, if he brings the Olah (burnt) offering, we accept it from him. If he gives charity, we accept it from him. It appears to me, however, that we give these monies to the Jewish poor since he (the Resident Convert) is sustained by Israel, and they have a commandment to keep them (the Jews) alive. However, if a non-Jew¹¹⁵One who didn’t accept the Seven Commandments. gives charity, we take it and give it to the non-Jewish poor¹¹⁶We take for the “sake of peace”, but give it back to them since it is a disgrace for Jews to have to receive charity from non-Jews..

מדרש תנחומא, כי תשא ל״ד

(א) ‎וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ (הושע ח, יב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתָב לְךָ, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב. וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל.

(ב) וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֻמּוֹת: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטוֹרִין שֶׁלִּי אֶצְלוֹ, הֵם בָּנַי. וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה, וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ.

(ג) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב. וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי. וְאִם כֵּן, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. אֶלָּא תֵּן לָהֶם מִקְרָא בִּכְתָב, וּמִשְׁנָה עַל פֶּה.

Midrash Tanchuma, Ki Tisa 34

(1) And the Lord said unto Moses: “Write thou these words, for after the tenor of these words I have made a covenant with thee and with Israel” (Exod. 34:27). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Though I write for him never so many things of My Law, they are accounted as stranger’s (Hos. 8:12). R. Judah the son of Shalum was of the opinion that when the Holy One, blessed be He, said to Moses Write thou, Moses wanted to write the Mishnah as well. However, the Holy One, blessed be He, foresaw that ultimately the nations of the world would translate the Torah into the Greek language and would claim: “We are the Israelites.”

(2) Now the scales are balanced (as to who are His people). The Holy One, blessed be He, can say to the nations of the world: You claim that you are My children, but I know that only those who know My secrets are My children. Where are His secrets (to be found)? In the Mishnah, which was given orally, and from which everything can be derived.

(3) R. Judah the son of Shalum said: The Holy One, blessed be He, asked Moses: Why do you wish the Mishnah to be written?’ What would be the difference, then, between the peoples of the world and Israel? That is why it is written: Though I write for him never so many things of My Law, they are counted as a stranger’s. Therefore give them the Scripture in writing and the Mishnah orally.

(4) Write thou these words refers to Scripture, and after the tenor of these words alludes to the Mishnah, which was transmitted orally. Another comment on Write thou these words. They concluded from these words that one is forbidden to glance into the Torah and translate it (during the reading of the Torah in the synagogue),³⁹While it was being read, the translator would translate the Hebrew text of Torah into Aramaic, the language familiar to the masses of the people. and that whoever is reading the Torah is prohibited from removing his eyes while reading it, since it was given in writing as it is said: And I will write upon the tablets the words (Exod. 34:1). One is prohibited from glancing into the Torah while translating it, for it is said: Write thou these words, but the Mishnah, concerning which it is stated: After the tenor of these words, may be interpreted freely because it was given orally.

(5) R. Judah the son of Shalum said in reference to the verses Write thou these words and for after the tenor of these words: I have made a covenant with You both with the words write thee and with after the tenor of. If you fulfill that which is written in writing and that which was given orally with you mouth, then will I have made a covenant with you, but if you should reverse the two, I will not have made a covenant with you.

תשובות הרמב"ם נ״ח:ב׳-ג׳

(ב) שאלה מימרת רבן יוחנן (סנהדרין נ''ט) גוי שעסק בתורה חייב מיתה אם זה הלכה ואם צריך לימנע כל בר ישראל אשר ילמד דבר מהמצות הנלמדים משבע מצות או לא:

(ג) תשובה הלכה הוא בלא ספק ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר אכן אינו נהרג אם עסק בתורה דהא חייב מיתה אמר ולא אמר נהרג כמו שאמרו על שבע מצות בן נח נהרג ויכול ללמד המצות לנוכרים והשכר והעונש כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב והם אומרים ומודים כי תורתינו זאת היא מן השמים היא הנתונה לנו על יד משה רבינו ע"ה והיא כתובה אצלם בשלימותה אך לפעמים יגלו פנים שאינה כהלכה וכמה מהם הם חוזרים למוטב ואין בזה מכשול לישראל: משה

Teshuvot HaRambam 58:2-3

...

תוספות על חגיגה י״ג א:ו׳:א׳

אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים. היה קשה להר"ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם) עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול וכי תימא בז' מצות דידהו דאינו חייב מיתה כדאמר הש"ס התם והא מצוה איכא למוסרם להם ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳) כהן ולוי לא נאמר אלא אדם שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה וכו' וי"ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרינן בע"ז (דף ו:) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו' (תהילים קמ״ז:י״ט):

Tosafot on Chagigah 13a:6:1

...

Maharitz Chayot Sotah 35b

Meshiv Davar 77

שו"ת שרידי אש חלק ב סימן נו
אם מותר להעביר הרצאה על משפטי התורה בפני קהל גויים
תשובה לגאון אחד
ענותנותו דמר תרבנו לבקש חוות דעתי בענין הרצאה במכללה נכרית בנושא תלמודי.
א
לפני עשרות בשנים, כשנמניתי למורה למדעי היהדות במכללה אשר בעיר גיעססען, חיברתי תשובה ארוכה בנידון זה, וגם לפני כמה שנים, כאשר הרב טייץ מעליזאבעט שליט"א, עורר שאלה ב"הפרדס" אם מותר להרצות שיעור תלמודי ברדיו באשר גם אינם יהודים שומעים שיעור זה, כתבתי לו תשובה ארוכה בנידון זה.
שם כבר עמדתי על דברי הרמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט, שמדבריו משמע שיסוד האיסור הוא לשמור על המחיצה שבינינו לביניהם, ולפיכך עכו"ם ששבת או עסק בתורה אינו חייב אלא אם עושה כן מתוך כוונה דתית, וכלשונו של הרמב"ם שם: "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו". ולכן אם שבת לשם מנוחה או בטל מעבודה מעצלות אינו חייב, כמ"ש הרדב"ז.
ובכן, אם הוא לומד מתוך תיאבון לידיעת תורת ישראל אינו חייב וממילא אין כאן איסור של לפני עור. ובאותה תשובה הבאתי כמה מדרשים, שמהם יוצא שזוהי כוונת האיסור, ולדוגמא המדרש שהובא בתוס' גיטין ס', ב ד"ה אתמוהי, ועוד מאמרים דומים בספרי זאת הברכה ובמדרשים שונים [עי' בהגהות מהר"צ חיות לסוטה ל"ה, ב שציין לירושלמי פאה פ"ב ה"ד וחגיגה פ"א ה"ח ופסיקתא פ"ב וכן בתנחומא כי תשא, ל"ד: "שצפה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם [עמוד תקה] עתידין לתרגם את התורה... והם אומרים אנו ישראל"]. וכן מה שנא' בכתובות קי"א, א: "ג' שבועות השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל... שלא יגלו הסוד לעכו"ם", ועי"ש ברש"י.
ב
גם פלפלתי בדברי התוס' בבא קמא ל"ח, א ד"ה קראו, במעשה דר"ג, שהקשו: איך לימד ר"ג תורה לעכו"ם, ותירצו שני תירוצים: מאימת המלכות, ושעשו את עצמם גרים. והקשיתי, שלפי התירוץ הראשון קשה, למה הודיע להם ר"ג הדינים שהם למורת רוחם של הגויים? ולתירוץ השני קשה, אם הטעו את ר"ג ועשו את עצמם גרים למה היה להם לומר תורתכם אמת חוץ מדבר אחד (ועי' בירושלמי בבא קמא פ"ד ה"ג) ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות, ובוודאי כדי להרגיע את ר"ג שהי' מפחד מפני המלכות, וכי מה היה לו לפחד מפני גרים שבאו ללמוד תורה? אמנם בספרי (המובא בתוס') הנוסח: לכו ועשו עצמכם גרים, אבל שם חסר הסיום ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות.
אולם איך שנתרץ כל הקושיות - מדברי התוס' יוצא ברור, שאסור ללמד תורה לעכו"ם ולא סתרי תורה בלבד, כדעת המהרש"א ובאר שבע וגם במאירי לחגיגה י"ג, א עי"ש, שהרי לפני התוס' היתה הגירסא בחגיגה שם: המלמד תורה לעכו"ם עובר בעשה, וכבר העיר ע"ז המהר"צ חיות. ובתחלה חשבתי שהתוס' לא הביאו המימרא כלשונה ורק את הדין היוצא מגמ' זו.
אבל עכ"פ מוכח, שהתוס' סוברים דלאו דווקא סתרי תורה אלא כל דברי תורה אסור ללמד, וכן כתב הר"ש במכשירין פ"ב מ"ז, לעניין תינוק מושלך שספק ישראל וספק עכו"ם אסור ללמדו תורה.
ג
ונכנס פקפוק בלבי אם באמת דעת הרמב"ם היא שאיסור לימוד תורה היא רק כשרוצה לעסוק בתורה לשם מצות תלמוד תורה, דהנה בתשובה סי' שס"ד (הוצ' פריימן) לתלמידו ר' אפרים, כותב הרמב"ם וז"ל:
"שאלה: אם מאמר ר"י גוי שעוסק בתורה חייב מיתה הוא הלכה, ואם חייב כל בר ישראל להמנע לבלתי למד דבר חוץ משבע מצות והמסתעף מהם או לא. תשובה: היא הלכה בלא ספק ואם תהי' יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר, אבל אינו נהרג אם עסק בתורה, דהא חייב מיתה קאמר ולא אמר נהרג כמו שאמר על ז' מצות בני נח נהרג, ומותר ללמד המצות לנוצרים ופירושים לפי הדין... ואם יעמידם איש על הפירוש הנכון אולי יחזרו, ואם לא יחזרו אין בזה מכשול לישראל כי לא ימצאו בתורתם היפוך תורתנו".
ונראה שמה שכתב הרמב"ם שמותר ללמד המצוות לנוצרים ופירושים לאו דווקא בז' מצות שמותר, כמבואר בסנהדרין דף נ"ט, שא"כ למה לו לרמב"ם לכתוב את טעמו הנ"ל, וראה בהלכה י', שם: "ב"נ שרצה לעשות מצוה" וכו'.
ד
אולם קשה לומר, שמה שכתב: "ואם תהיה יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מת"ת עד שיתגייר" כוונתו לעכו"ם הלומד תורה לשם מצות ת"ת, שמנין אנו יודעים כוונת העכו"ם אם לשם מצוה הוא מתכוין או לשם לימוד לדעת תורת ישראל? ומשמעות לשונו של הרמב"ם הוא לימוד סתם.
ועוד, הרי כתב בהל' עבדים פ"ח הי"ח שאסור ללמד את עבדו תורה, וזו גמרא מפורשת בכתובות כ"ח, א, ומה הטעם? ולכאורה הי' אפשר לומר שזה מטעם איסור לימוד תורה לנשים. ומצאתי אח"כ בספר יקר תפארת להרדב"ז (נדפס ברמב"ם הוצאת שולזינגר) שכתב כן.
אבל זה תמוה מאד, והרי איסור זה שייך רק בנשים, כפי מה שכתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה פ"א הי"ג: "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן". וכי נאמר שגם עבדים הם בכלל זה? ואם נאמר כן הרי אז בהכרח עלינו לאמר שגם עכו"ם בכלל זה, שאם לא כן נבוא למסקנא מופלאה, שאסור ללמד תורה לעבדים, אבל מותר ללמד תורה לעכו"ם - וזה דבר שאין הדעת סובלתו.
[עמוד תקו] ובע"כ עלינו לחלק בין שבת לבין לימוד תורה, שרק בשבת האיסור הוא רק אם רוצה לקיים מצות שבת ולהוסיף על דתו, אבל בלימוד תורה האיסור הוא רק אם רוצה לקיים מצות ידיעה, שלימוד זה הוא גזילת נחלת ישראל, שהתורה ניתנה לישראל ולא לעכו"ם.
ה
ובמקום זה עלי להביע את תמהוני על הגאון בעל טורי - אבן, שכתב במס' חגיגה, שאיסור זה הוא רק בלומד מעצמו, אבל לא כשישראל מלמדו, דאז אינו בכלל גזל - ותמהני על גאון שכמותו, שתפס את הלשון כפשוטו ובאמת אין זה אלא בגדר משל ומליצה, שהגזילה אינה ליחיד אלא לכלל ישראל - שגזל בכורתו של ישראל שהם נבחרו לכך ואין רשות ליחיד להתיר לעכו"ם גזילה זו.
וראיתי בשו"ת זקן אהרן ח"ש. שדרך ג"כ בדרך זו וכתב, שיש רשות לבי"ד להתיר לגוי את הלימוד בדברי תורה.
ובמכ"ת כל דבריו אינם מסתברים, ועי' בסנהדרין צ"א, ב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לישראל מששת ימי בראשית, ועי' רש"י שם. וברור, שגם כוונת הגמ' שם דף נ"ט כן היא, שעכו"ם הלומד תורה גוזל נחלת ישראל, שהם נתייחדו ובהם בחר מכל העמים ונתן להם את התורה, ולפי"ז יש כאן איסור מצד מעביר נחלת אבותיו לאחרים.
ובשו"ת זקן אהרן שם, מביא ראיה לסברתו הנ"ל ממה שאומר ר"י: עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר על לפני עור. והקשה, אמאי עובר, הא המלמדו נותן לו רשות, ובע"כ שנתינת רשות נמסרה רק לבי"ד? ובמח"כ שכח לפי שעה שבסנהדרין הנ"ל ליתא הלשון המלמדו עובר בלפני עור אלא שהתוס' בחגיגה כתבו כן.
ו
אולם ממשמעות לשונו של הרמב"ם, שכלל איסור שביתת שבת ואיסור לימוד תורה בבת אחת (עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה... וכן עכו"ם ששבת... כללו של דבר וכו'), יוצא ששני האיסורים טעם אחד להם, והוא: הוספת דת, והוספת דת היא רק במכוין לשם מצות תלמוד תורה. וכן יוצא מדברי המאירי, שכתב בסנהדרין, דדווקא בשתי מצות אלו, בתלמוד תורה ושבת, נאסר עליו לקיים, דנראה כמו שהוא משלנו ויבואו לטעות אחרי'.
ולכן נראה שהאיסור ללמד תורה לעבדו הוא מטעם חשש שמא יחזיק את עצמו לבן חורין וישא בת חורין. וטעם זה שייך רק בעבד, שמקיים מצוות כאשה ועי"כ יטעו בו ויחזיקוהו לבן חורין, אבל לא בעכו"ם שאין לחשוש שיחזיקוהו עי"כ לישראל. ומצאתי שכ"כ הר"ן בהלכות.
ובזה יש להסביר דברי הרמב"ם, שכתב בהל' עבדים פ"ח הי"ח: ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה, ואם למדו לא יצא לחירות. והכל תמהו, מניין לו להרמב"ם דין זה, שאם רבו מלמדו תורה לא יצא לחירות, והרי מגמ' כתובות כ"ח, ב יוצא, שרק אם קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת מעצמו לא יצא לחירות, משמע שאם רבו מלמדו יצא לחירות.
ואמנם, מה שאמרו שם, דהא דתנן דאם מעיד שיצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דיצא לחירות משום דנהג בו מנהג בנים, זהו רק התם שרבו לא למדו בעצמו אלא שיצא מבית הספר, ולכן אמרינן שמה שנתנו לבית הספר הוא מנהג בנים, אבל אם רבו מלמדו בעצמו מדוע לא יצא לחירות? ומאי שנא מאם רבו מניח לו תפילין, דאמרינן שיצא לחירות אף שאין איסור בכך, אלא כיון שאין רגילים בכך אמרינן דמסתמא הוציאו לחירות, ומכש"כ אם מלמדו תורה שהוא איסור?
ז
ובפר"ח הגיה, שצ"ל: "אם למד תורה". כלומר, שלמד מעצמו. אבל אין זו הגהה מקוימת בכל הספרים. ועוד, שאין זה במשמעות לשונו של הרמב"ם, שהי' לו לכתוב: ואם למד מעצמו. ועיין בב"ח, שכתב שאעפ"י שהוא איסור ללמד לעבדו תורה, מ"מ רגילים ללמדו תורה. וכבר תמהו עליו, מניין לו דבר זה? ובלח"מ כתב דטעם הרמב"ם הוא שאין זה איסור גדול. וגם זה תמוה כמובן.
ועפ"י הנ"ל מיושב. ועלינו להקדים מה שנאמר בירושלמי כתובות פ"ב ה"י, דפריך שם על [עמוד תקז] ר"י ב"ח, שאמר: אסור לאדם ללמד לעבדו תורה, מהא דאמר ר"ז בשם רב ירמי' שהעבד עולה בשבעה קרואים, ומשני: "תיפתר שלמד מאליו או שלמדו רבו, כטבי". ומפרשי הירושלמי נדחקו לפרש הא שלמדו רבו כטבי, והא אסור ללמד לעבדו? ובקרבן העדה פירש, שר"ג למד עם החכמים וטבי שמע. ובפנ"מ פירש, שאסור ללמדו תורה רק אם נהג בו מנהג בנים, אבל ר"ג נהג בו מנהג עבדים. ופירושים אלה דחוקים מאד.
ולפי הנ"ל יש לפרש עפ"י מה שנאמר במשנה ברכות ט"ז, ב: וכשמת טבי עבדו קיבל עליו (רבן גמליאל) תנחומין, אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר הי'. ולפי מ"ש, שכל האיסור הוא שלא יבוא להטעות ולישא בת חורין, יש לומר שבטבי שהוא כשר אין לחשוש שיבוא להטעות ולישא בת חורין, ומזה הוציא הרמב"ם את דינו שאם לימדו תורה לא יצא לחירות. והטעם, שבעבד כשר מותר ללמדו תורה, ודו"ק.
ח
ועכשיו נדון במה שכתבו האחרונים בזה. בבאר שבע כתב, שהמאמר אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם אינו הלכה, והביא ראיה מבבא בתרא כ"א, ב, שאמרו שם, שמה שנאמר בברייתא: אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות, מיירי בתינוקות עכו"ם. ובע"כ דמיירי במלמד תורה, דאי במלמד אומנות, א"כ אף בתינוקות ישראל יכולים למחות, כמבואר ברמב"ם.
הנה בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה שם כתב: בתינוקות עכו"ם, אם רוצה ללמוד ספר רפואה או מקרא, יכול לעכב עליו דלא מצי עביד. מכאן ראיה להיפך, שאסור ללמדו תורה שבע"פ, מדלא פירש רגמ"ה דמיירי במלמדו תורה שבע"פ. והא דלא מוקי הגמ' בתינוקות ישראל ובמלמדן אומנות - מכיון שמחויב ללמד תינוקות תורה.
ובשו"ע חו"מ סי' קנ"ו סע' א' איתא: "מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה, בני המבוי מעכבים עליו". והיינו בין של ישראל ובין של עכו"ם, וכן היא כוונת הנמו"י והמרדכי, שכתבו דלאו דווקא עכו"ם, אלא הוא הדין לתינוקות ישראל ולא נקט תינוקות עכו"ם אלא למעוטי תינוקות של בית רבן. פירוש, דנקט תינוקות של עכו"ם דמסתמא הוא מלמדם אומנות או חשבון ותשבורת, שהרי אסור ללמדם תורה, והמלים תינוקות עכו"ם הם סימנא בעלמא ללימוד שאינו של תורה. וברור שזהו הפירוש האמיתי, ולא כמו שחשב בעל ב"ש.
ומדברי רגמ"ה הנ"ל יוצא שמותר ללמד לעכו"ם תורה שבכתב, וכן כתב המהר"צ חיות בהגהותיו לסוטה ל"ה, ב וכן בהגהת יעב"ץ לסנהדרין, ובשטמ"ק לכתובות כ"א, א וכן בשו"ת משיב דבר ח"ש סי' ע"ז.
אלא שקשה לפי"ז, אמאי לא משני הגמ' בסנהדרין הא דעכו"ם העוסק בתורה הוא ככהן גדול, דמיירי בתורה שבכתב? וכן קשה על התוס' בחגיגה שם, שלא תירצו הא דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, דמיירי בתורה שבכתב דהוא עצמו מותר, אבל לישראל אסור ללמדו. ובאמת משמע מדברי השלטי גיבורים בפ"ק דע"ז שהביא בשם הריא"ז שאסור ללמד תורה שבכתב לעכו"ם, עי"ש.
ט
ובעיקר הדין נראה לענ"ד, שהאיסור לעכו"ם לעסוק בתורה היינו בדרך קביעות, ללמוד גופי תורה בספרים שלנו בעיון ובהעמקה. וכן המלמדו עובר בעשה, לפי דעת התוס' בב"ק ל"ח, א, היינו נמי שמלמדו גופי תורה, חומש ומפרשים ותלמוד ומפרשים.
אבל להודיע לו דיני תורה ולהאירם באור האמת מותר, כמש"כ הרמב"ם בתשובתו הנ"ל: "אבל הערלים הם מודים בנוסח התורה, כי היא בשלימותה ורק יגלו בה פנים בפירושים מסולפים... ואם יעמידם איש על הפירוש הנכון אולי יחזרו ואם לא יחזרו אין בזה מכשול לישראל".
ואפשר שיש בזה משום קידוש השם, שעל ידי כך ידעו לכבד ולהוקיר חקות תורתנו הקדושה, כמו שכתב בש"ג הנ"ל, שנביאים וכתובים מותר ללמדו, שרואה בהם נחמות האמורים לישראל ותשובות שראוי להאמין לאפיקורסים, ועל ידי כך אפשר שישנו את דרכם.
[עמוד תקח] וכעת ראיתי במרומי שדה להגאון הנצי"ב ז"ל לחגיגה, שפירש ג"כ הא דגוי העוסק בתורה חייב מיתה, היינו שמלמדו דרך העיון, עיין שם בדבריו (וידוע פירוש הט"ז באו"ח סי' מ"ז סע' א' שברכת התורה לעסוק בדברי תורה, היינו עיון וחידוש).
וכן איתא בזבחים קט"ז, ב: אמר ר"י ב"א אמר רב אסי, אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה, ולאורינהו שרי. וכן ברמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ט הט"ז: ומותר להורות להם (לעכו"ם) וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא. ובתפארת ישראל זבחים פי"ד מ"ד הקשה, הרי אסור ללמד לעכו"ם תורה? ותירץ, שלהורות הוראה למעשה בלא נתינת טעם אין זה לימוד.
ולדעתי הדבר פשוט, שאם מסביר להם דיני תורה אין זה בכלל האיסור, כדברי הרמב"ם הנ"ל. ומה שכתב שם בתפא"י לתרץ דלא גרועים מנשים דאף שאסור ללמדן תורה, במצוות דשייכו בהן מותר - תמוה מאד, שאף דמותר לקבל קרבנות מנכרים, אבל הם אינם חייבים בהבאת קרבנות. ובכלל דבריו תמוהים, למה לו להביא ראי' מנשים, הא בעכו"ם עצמם נאמר בגמרא סנהדרין דף נ"ט, שבז' מצוות מותר לעכו"ם ללמוד תורה. אבל באמת רק בז' מצוות מותר, אבל לא במה שאינו מצווה, כמו בקרבנות.
י
ומה שכתב כת"ר שעל נושא משפטי הוא בכלל דינים שעליהם נצטוו בני נח, הוא אמת ונכון. ובב"ק דף ל"ח בקשו ללמוד תורה ומשנה ותלמוד, כדאיתא בירושלמי, ולכן הקשו התוס' שזה אסור, אבל ללמדם דינים מהלכות נזיקין וכיו"ב מותר ללמדם, שזה בכלל דינים שבהם נצטוו. ועי' בבבא מציעא קי"ט, א: אמרוה קמי' דשבור מלכא (מלך פרס היה ובקי בדינים רש"י). מוכח, שמותר ללמד דינים לעכו"ם.
וחוץ מהנ"ל, הנה האיסור לפני עור שכתבו התוס' בחגיגה, נראה שבזמננו שיש כמה תרגומים בלשונות זרות ויש כמה מלומדים נכרים שיודעים עברית ויכולים לקרוא תנ"ך ותלמוד בלא תרגום אין בזה משום לפני עור, וכמש"כ התוס' בחגיגה שם ד"ה אין, דבאיכא אחר אין כאן לפני עור, דלא קאי בתרי עברי דנהרא. ומה שכתב בשו"ת בשמים ראש, שיש לומר שלא יזדמן להם מי שילמדם, הנה בזמננו נתפשט הלימוד גם ביניהם.
וראיתי בספר מרגליות הים לסנהדרין, שמן הספר חסידים סי' רל"ח, שכתב: "לא ילמד אדם אותיות לגלח", משמע שאך בעצם התורה אסור ללמדו, אבל תרגום מותר, כמו שראינו שתירגמו השבעים את התורה יוונית, וכן ראינו שכמה גדולי ישראל כתבו ספרים בלשון לועז. ושם הביא מספר ברכה משולשת פ"ב בשם הראב"ד, שאינו מקיים מצות והגית בו יומם ולילה כי אם בלומד תורה בלשון הקודש. ולפי"ד אין ראיותיו מכריחות, שמספר חסידים משמע שאסור ללמדו אפילו אותיות והיינו ללמדו עברית.
וגדולי חכמי ישראל שכתבו ספרים בלשון ערבית, לא כתבו אלא בשביל בני ישראל שלא ידעו שפה אחרת, ואם שעל ידי כך יבואו גם נכרים ויראו אותם - אין בכך כלום, שבזה לא עברו הכותבים על לפני עור, שאין בכלל האיסור למנוע את העכו"ם מלעבור עבירה.
ומה שכתב הרמב"ם בתשובתו, שם: "ואם תהי' יד ישראל תקיפה עליהם ימנע מתלמוד תורה עד שיתגייר... זה לא מטעם לפני עור, אלא שאם יד ישראל תקיפה צריכים למנוע עכו"ם מלעבור על גזל או על נערה המאורסה, אבל כשאין יד ישראל תקיפה אין איסור לישראל לכתוב דברי תורה בלועזית מחשש שמא יבוא נכרי ויקרא. שאם נאמר כן הי' לנו לאסור גם לכתוב ספרים בעברית, שהרי כמה וכמה נכרים לומדים שפת עברית ומצליחים בה.
יא
וחכמי ישראל שתירגמו התורה ליוונית, עשו כן מאימת המלכות, כדאיתא במגילה ט', ב שיראו לכתוב ארנבת בתורה מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה. אבל זה אמת שאין איסור לתרגם את התורה, כמפורש שם, שהספרים נכתבים בכל לשון, ורשב"ג אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, ושם, אמר ר"י: דאמר קרא יפת אלקים ליפת וכו', וכן תירגם אונקלוס את התורה ארמית. וכן [עמוד תקט] בסוטה ל"ה, ב איתא: אמר לו ר"ש, לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? ועי' בתוס' שם ד"ה כיצד, שכתבו כל התורה בשבעים לשון.
ומכל המקומות הנ"ל יוצא מפורש, שהאיסור הוא רק לקבוע לימוד התורה בספרים הקדושים ובפלפולה של תורה, אבל להודיע להם מחכמת התורה בדרך הרצאה וסיפור מותר. וכן מותר לעכו"ם לקרוא בתורה דרך העברה ודרך קריאה שטחית, ורק העסק בתורה נאסר לעכו"ם כל זמן שלא נתגייר, וכמו שהבאתי בשם הגאון הנצי"ב.
ועל פי זה יש לומר שמה שכתב הרמב"ם בתשובה המובאה לעיל שאם יד ישראל תהא תקיפה צריך למנוע אותם מתלמוד תורה, היינו אם רואים שלומד בספרים שלנו ומגלה רצונו לקיים מצוות תלמוד תורה.
יב
ולא אמנע מלהודיע לכת"ר מה שמצאתי לפני שלושים שנה ויותר בספר אחד, בשם חכם אחד, כי המאמרים בסנהדרין על עכו"ם ששבת ועל העוסק בתורה, נאמרו נגד כת הנוצרים הראשונים, שפרקו מעליהם ברית מילה אבל קיימו את השבת וגם עסקו בתורה והיו מזדווגין לבני ישראל בשבת ומועד ושמעו כל דבריהם ואח"כ הלכו והלשינו עליהם בפני הרשות. והביא ראיה ממה שנאמר בדברים רבה פ"א, י"ח: "ואמר ריב"ח: גוי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה. למה? שלא נצטווה עליה".
אולם הרמב"ם ושאר הראשונים הבינו את הדברים כפשוטם, שהדברים נאמרו לכל גוי, ואין לנו רשות לזוז מדברי הראשונים על פי השערות מחוכמות. ומה שנקט המדרש מילה ולא סיים מילה וטבילה, אפשר שהמדרש הוא כר"א דסגי במילה, או שסובר שאם מל כבר נכנס במחיצת היהדות ומותר לו לשבות. ובאמת כן היא דעת הגר"י עטלינגער בספרו שו"ת בנין ציון, שאם מל אעפ"י שלא טבל כבר הוא מחויב לשבות בשבת. ואמנם בחלקת יואב מהדו"ת דחה דעת זו, ואולם בתוס' ישנים יבמות מ"ח, ב כתבו, שאם עומד להתגייר הוא חייב בשמירת שבת. ואם מל את עצמו, בוודאי הוא עומד להתגייר.
יג
ועוד נראה לומר, שבאם ימנעו מלהרצות בפניהם על דיני ישראל יש בכך משום איבה, וראיתי שכן כתב בספר בשמים ראש. ויודע אני שהמהרש"ל ביש"ש לב"ק פ"ד מחמיר מאוד ואוסר אפילו אם יש בזה משום שלום מלכות, ואולם רבנו הרמ"א ביו"ד סי' רצ"א סע' ב' מתיר לתת מזוזה לעכו"ם היכא דאיכא למיחש משום איבה.
ובביאורי הגר"א הראה מקורו בעבודה זרה כ"ו, א: יהודית מילדת עכו"ם בשכר... משום איבה. ובשו"ת באר שבע סי' ל"ו ציין לגמ' עבודה זרה ו', ב: ההוא מינאה דשדר לי' דינרא קיסרנאה לר"י נשיאה ביום אידו הוה יתיב ריש לקיש קמי', אמר: היכי אעביד? אשקלי' אזיל ומודה, לא אשקלי' ה"ל איבה. ועיין בעבודה זרה ב', א תוד"ה אסור. ובבבא מציעא ל"ב, ב: בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל, ומסיק שם: משום איבה.
ואמנם אין כל האיסורים שווים, אבל מ"מ אנו רואים שטעם זה, שלא לעורר איבה, גרם להיתרים באיסורים שונים. ובזמננו שפשטה השנאה לישראל ושונאי ישראל אורבים לנו בכל מקום ומפיצים כל דבר וכל דבור שנראה להם כעלבון בכבודם, ראוי לנו שלא לסרב אם הם מפצירים בנו ללמדם ולהראות להם חכמת תורתנו הקדושה.
ובפרט שעצם האיסור של לימוד תורה לעכו"ם שנוי במחלוקת, כמש"ל בשם הבאר שבע, וגם דעת המהרש"א שאין איסור אלא בגילוי טעמי וסודות התורה, אבל לימוד סתם מותר אפילו בשאר מצוות ולא דווקא בז' מצוות. ועי' בשדי חמד מערכת הכללים אות א' ס' ק"ב שהאריך בזה.
וכן במאירי לסנהדרין נ"ט, א (עמ' 229) כתב, שאם הנכרי עוסק בתורה לשם קיום מצוות, וכ"ש אם חקירתו לדעת לבוא עד תכלית שלימות תורתנו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר - מותר. ונראה דלאו דווקא אם בדעתו להתגייר בפועל ממש, אלא אפילו אם בדעתו שאם ימצאנה שלימה יקיימה בלבו ויוקירה ויכבדה ויפרסם את ערך חכמתה, ג"כ בכלל זה. וגם לשון הרמב"ם נוטה יותר להיתר באם הנכרי אינו מתכוין בלימודו לשם קיום מצות תלמוד תורה ולשם הוספה על דתו.
[עמוד תקי] ולכן בצירוף כל הטעמים המבוארים למעלה, דעתי נוטה להתיר הרצאה על משפטי ישראל בפני קהל שומעים שאינם יהודים. ופשוט, שאם בין קהל השומעים נמצאים גם יהודים, שודאי מותר. כמש"ל.
יחיאל יעקב וויינברג

האמונות והדעות, מאמר השלישי; צווי ואזהרה ז׳:א׳

ועוד כי אומתנו איננה אומה כי אם ‏בתורותיה

HaEmunot veHaDeot, [Treatise III] Revelation and the Commandments 7:1

Furthermore, our nation is only a nation by means of the Torah [or, its laws].

האמונות והדעות, מאמר השלישי; צווי ואזהרה ז׳:א׳

ועוד כי אומתנו איננה אומה כי אם ‏בתורותיה

HaEmunot veHaDeot, [Treatise III] Revelation and the Commandments 7:1

Furthermore, our nation is only a nation by means of the Torah [or, its laws].

תשובות הרמב"ם נ״ח:ב׳-ג׳

אכן אינו נהרג אם עסק בתורה דהא חייב מיתה אמר ולא אמר נהרג

Teshuvot HaRambam 58:2-3

However, they are not actually put to death if they study Torah, as [the Talmud] said "liable to death," and did not say "put to death."

Rabbi David Polsky