Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Share
דָּבָר אַחֵר, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, זוֹ הִיא שֶׁנֶּאֱמַר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה (קהלת ז, יט): הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם וגו', כְּנֶגֶד מִי אָמַר שְׁלֹמֹה הַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד יוֹסֵף הַצַּדִּיק,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁתָּפַס יוֹסֵף הַצַּדִּיק אֶת בִּנְיָמִין וְאָמַר לָהֶם לְאֶחָיו (בראשית מד, יז): הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִי עָבֶד, אָמַר לוֹ יְהוּדָה בִּנְיָמִין אַתְּ תָּפוֹס וְשָׁלוֹם בְּבֵית אַבָּא,
מִיָּד כָּעַס יְהוּדָה וְשָׁאַג בְּקוֹל גָּדוֹל וְהָלַךְ קוֹלוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַד שֶׁשָּׁמַע חוּשִׁים בֶּן דָּן וְקָפַץ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן וּבָא אֵצֶל יְהוּדָה וְשָׁאֲגוּ שְׁנֵיהֶם וּבִקְשָׁה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֵהָפֵךְ,
עֲלֵיהֶם אָמַר אִיּוֹב (איוב ד, י): שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל. שַׁאֲגַת אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. וְקוֹל שָׁחַל, זֶה חוּשִׁים בֶּן דָּן, שֶׁשְּׁנֵיהֶם נִמְשְׁלוּ כַּאֲרִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כב): וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה. (איוב ד, י): שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ,
אֵלּוּ גִּבּוֹרָיו שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּעַס יְהוּדָה נָשְׁרוּ שִׁנֵּיהֶם שֶׁל כֻּלָּם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַף אֶחָיו כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יְהוּדָה שֶׁכָּעַס אַף הֵם נִתְמַלְּאוּ חֵמָה וּבָעֲטוּ בָּאָרֶץ וְעָשׂוּ אוֹתָהּ תְּלָמִים תְּלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ד, יא): לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, זֶה יְהוּדָה שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ עַל בִּנְיָמִין, אָמַר שֶׁמָּא יִמְחֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁהִטְעֵיתִי אֶת אַבָּא וְאָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי מְבִיאוֹ לָךְ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא חֵמָה עַל יוֹסֵף,
כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף סִימָנִין שֶׁל יְהוּדָה, מִיָּד נִזְדַּעֲזֵעַ וְנִבְהַל אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא יַהַרְגֵנִי, וּמָה הֵן סִימָנִין שֶׁהָיוּ בוֹ בִּיהוּדָה, שֶׁל בֵּית שִׁילוֹ אָמְרוּ שְׁנֵי שִׁלְטוֹנִין זוֹלְגוֹת דָּם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּמִין שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, וַחֲמִשָּׁה לְבוּשִׁים הָיָה לוֹבֵשׁ, נִימָה אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּלִבּוֹ כֵּיוָן שֶׁהָיָה כּוֹעֵס הָיָה קוֹרֵעַ אֶת כֻּלָּם.
מֶה עָשָׂה יוֹסֵף בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹתוֹ עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלָיו בָּעַט בּוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת,
מִיָּד תָּמַהּ יְהוּדָה וְאָמַר זֶה גִּבּוֹר מִמֶּנִּי,
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָחַז יְהוּדָה חַרְבּוֹ לְשָׁלְפָהּ מִתַּעֲרָהּ וְאֵינָהּ נִשְׁלֶפֶת לוֹ, אָמַר יְהוּדָה וַדַּאי זֶה יְרֵא שָׁמַיִם הוּא לְכָךְ נֶאֱמַר (קהלת ז, יט): הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם.
Another matter, “Judah approached him” – this is what was stated through the Divine Spirit by Solomon: “Wisdom will fortify the wise [more than ten rulers who were in a city]” (Ecclesiastes 7:19). Corresponding to whom did Solomon say this verse? He said it only corresponding to Joseph the righteous. Rabbi Yoḥanan said: When Joseph the righteous seized Benjamin and said to his brothers: “The man in whose hand the goblet was found, he shall be my slave [and you, go up in peace to your father]” (Genesis 44:17), Judah said to him: ‘Benjamin, you are seized; can there be peace in Father’s household?’ Immediately, Judah grew angry and roared in a loud voice. His voice traveled four hundred parsangs, until Ḥushim son of Dan heard and leapt from the land of Canaan and came to Judah. Both of them roared and the land of Egypt was on the verge of being upended. In their regard Job said: “The roar of the lion and the voice of the great cat” (Job 4:10). “The roar of the lion” – this is Judah, in whose regard it is written: “Judah is a lion cub” (Genesis 49:9). “And the voice of the great cat” – this is Ḥushim son of Dan, as both of them were likened to a lion, as it is stated: “To Dan he said: Dan is a lion cub” (Deuteronomy 33:22). “The teeth of the young lions are broken” (Job 4:10) – these are Joseph’s warriors. When Judah grew angry, the teeth of all of them fell out.
Rabbi Yehoshua ben Levi said: When [the brothers] saw that Judah grew angry, they too, were filled with anger. They kicked the ground and caused it to be full of furrows, as it is stated: “The lion perishes for lack of prey” (Job 4:11) – this is Judah, who risked his life on Benjamin’s behalf. He said: ‘Perhaps, the Holy One blessed be He will forgive me for that iniquity of misleading my father and saying: I will bring him to you.’ At that moment he became filled with rage at Joseph. When Joseph saw the signs of Judah’s [rage], he was immediately shaken and alarmed. He said: ‘Woe is me, perhaps he will kill me.’
What were the signs [of rage] upon Judah? Those of the house of Shilo said: Blood flowed from his two eyes. Some say: He would wear five garments that were like warriors’ armor. When he would grow angry, there was one hair over his heart that would rip through them all. What did Joseph do at that moment? That stone pillar upon which he was seated, he kicked it and rendered it a heap of pebbles. At this Judah was astonished and said: ‘This one is mightier than I am.’ At that moment, Judah grasped his sword and sought to draw it from its scabbard, but it would not be drawn for him. Judah said: ‘This one must be a God-fearing man; that is why it is stated: “Wisdom will fortify the wise”’ (Ecclesiastes 7:19).
וּתְרֵין מַחְלוֹקֶת הֲווּ. חַד שֵׁירוּתָא וְחַד סִיּוּמָא. וְדָא אִיהוּ אָרְחֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא שֵׁירוּתָא דִלְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְסוֹפָא דִלְהוֹן בִּנְיָיחָא. קֹרַח הֲוָה שֵׁירוּתָא דְמַחְלוֹקֶת כְּפוּם רוּגְזָא וְתוּקְפָּא וְאִתְדָּבַּק בַּגֵּיהִנָּם. שַׁמַּאי סוֹפָא דְמַחְלוֹקֶת כַּד רוּגְזָא בִּנְיָיחָא אִצְטְרִיךְ לְאַתְעָרָא מַחְלוֹקֶת דִּרְחִימוּ וּלְאַסְכָּמָא עַל יְדָא דְשָׁמַיִם.
Thus the dispute fell into two distinct parts. It is the way of the righteous to enter on a dispute stiffly and end it amicably. Korah continued the dispute as he began it, in wrath and passion; and therefore clung to Gehinnom. Shammai conducted his dispute in that spirit of calm which should follow on the first burst of passion; it therefore became a quarrel of love and obtained the approval of Heaven.
וּשְׁתֵּי מַחֲלוֹקוֹת הָיוּ, אַחַת רֵאשִׁית וְאַחַת סִיּוּם. וְזוֹהִי דֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים - רֵאשִׁית שֶׁלָּהֶם בְּקֹשִׁי, וְסוֹף שֶׁלָּהֶם בִּמְנוּחָה. קֹרַח הָיָה רֵאשִׁית הַמַּחֲלֹקֶת כְּפִי רֹגֶז וְכֹחַ וְנִדְבַּק בַּגֵּיהִנֹּם. שַׁמַּאי הַסּוֹף שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת. כְּשֶׁרֹגֶז שָׁכַךְ, צָרִיךְ לְעוֹרֵר מַחֲלֹקֶת שֶׁל אַהֲבָה וּלְהַסְכָּמָה עַל יְדֵי הַשָּׁמַיִם.
Thus the dispute fell into two distinct parts. It is the way of the righteous to enter on a dispute stiffly and end it amicably. Korah continued the dispute as he began it, in wrath and passion; and therefore clung to Gehinnom. Shammai conducted his dispute in that spirit of calm which should follow on the first burst of passion; it therefore became a quarrel of love and obtained the approval of Heaven.
אם אצל איש פרטי נאמר, הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, ביחש להסברא,
קל וחומר להכלל כולו, שאין הברכה הרוחנית באה כי אם מהשפעת הקיבוץ של כל מאירי הדרך היותר גדולים.
ואין להיות נסוג אחור ממה שלפעמים סוללי הדרכים לבדם כל אחד שולל את דרכי משנהו,
או את הדרכים האחרים בכלל.
ככה היא דרך ההשגה, בהיותה עומדת בחוגה הפרטי, להיות מצטמצמת בריכוזה, ומשמרת את עמדתה על ידי שלילות כל מה שהוא מחוץ לה.
אבל כאשר הדברים משתפכים אל הים הגדול של אוצר הכלל כולו, בו יש מקום להכיל את כל פלגיו.
נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, קדוש משכני עליון.
ובפרק קמא דשבת (י', ב') אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בבית המרחץ משום שנא' ויקרא לו יהוה שלום ע"כ.
בדבר זה תראה כמה גדול מדריגת השלום כי שמו יתברך נקרא שלום, כי מותר לומר אמת בבית המרחץ ועם שחותמו של הקב"ה אמת מכל מקום אינו שמו של הקב"ה, אבל שלום שמו של הקב"ה הוא לכך הוא אסור לומר שלום בבית המרחץ.
ובודאי דבר זה צריך טעם למה שמו של הקב"ה שלום יותר מן אמת.
וזה כי הוא הש"י עושה שלום בין כל הנמצאים, ואם לא היה הש"י עושה שלום בין ההפכים שהם בעולם אין העולם מתקיים, כי הנמצאים יש בהם ההפכים והוא יתב' כולל את הכל, ומצד הש"י אשר הוא כולל את הכל שלום ביניהם כי הוא יתב' צורת העולם האחרונה ובזה משלים הכל.
וזה ויקרא לו יהוה שלום, רצונו לומר כי הש"י צורה אחרונה לעולם ובזה הוא יתב' כולל הכל ומקשר ומאחד הכל וזה הוא השלום בעצמו.
ומפני כי השלום הוא במה שהוא ית' צורה אחרונה ואין דבר זה תאר בלבד כמו שאר תוארים רק הוא דבר עצמי ולכך שמו שלום.
ומפני כי השלום הוא צורה אחרונה אל הכל ולכך חותם הכל הוא השלום ללמד דבר זה כי השלום הוא מן הש"י במה שהוא צורה אחרונה אל הכל, ועוד יתבאר דבר זה.
ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויק"ר פ"א) רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: גדול השלום שכל הברכות והטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמים בשלום. בקריאת שמע פורס סכת שלום, בתפלה עושה שלום, בברכת כהנים וישם לך שלום, ואין לי אלא בברכות קרבנות מנין? שנאמר זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, אין לי אלא בכלל בפרט מנין שנא' זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים, ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מנין תלמוד לומר אלה תעשו ליהוה במועדיכם ומסיים בשלמים.
וביאור זה כי השלום הוא מצד כי הוא יתב' צורה אחרונה אל העולם ומצד זה הוא יתב' משלים הכל ולכך שמו ית' שלום,
והדברים אשר אין שלום בהם מצד כי נכנסו זה בזה ונדחה זה מזה ולכך אין בהם שלום כאשר האחד נכנס בגבול השני, והש"י שהוא צורה אחרונה עושה הפרש ביניהם ובזה יש שלום ביניהם עד שאין אחד נכנס בגבול האחר וכל אחד עומד בעצמו
והכל צריכים לקבל השלום אף העליונים רק הש"י הוא השלום בעצמו.
ולכך בשם הזה אשר שמו שלום הוא ית' נבדל מן הנמצאים כי כל הנמצאים אין שלום בהם והם צריכים אל השלום חוץ מן הש"י אשר מאתו השלום אל הכל,
ומאחר שבענין זה הוא נבדל מהכל לכך ראוי שיהיה שמו שלום כי זה ענין השם מורה על דבר מיוחד שנבדל בו מאחר:
והנה הארכנו במדת השלום לשתי סבות להראות כי השלום כולל הכל כמו שאמר שהשלום שקול נגד הכל ולכך באו לבאר איך בו הכל, וכל זה ידוע על פי החכמה העליונה בסוד השלום אשר הוא הכל, ודבר זה באו לפרש החכמים האלו
גם בעבור כי העוה"ז מוכן אל מחלוקת ביותר וצריכים הזהרה ומוסר שלא יכשלו בשלום אשר הוא שלימות הכל,
והדברים אשר אמרו רז"ל בשלום במדרשיהם לא יכיל אותם הדבור ואין להאריך יותר.
ומפני כי המחלוקת הוא ג"כ דבר גדול שתלוי בו הויות העולם והיא הריסת העולם ג"כ ולכך נרמזו באלו שתי שמות שלום ומחלוקת כל עניניהם.
ודבר זה יהיה לפני האדם תמיד השלימות אשר גורם השלום וההפך אשר גורם המחלוקת,
כי תמיה הוא כי בדברי חכמים השלום נקרא כמו שנמצא בכתוב שנקרא שלום, ואילו המחלוקת לא נקרא בשם ריב כמו שתמצא בכל הכתוב שנקרא ריב ובדברי חכמים לא נקרא ריב רק מחלוקת.
לכך נראה כי שם שלום מורה על מעלת השלום כי בשם שלום השי"ן בתחלה והשי"ן יש לה שלשה ראשים אחד בקצה זה ואחד בקצה השני והשלישי מחבר בין שניהם והוא עצם השלום כי צריך שלישי שיהיה מכריע בין החלוקים, אשר האחד הוא לקצה האחד והשני הוא לקצה השני וצריך מכריע בין שניהם.
ומפני כי הראשים הם שצריכים השלום יותר כי אחר שהוא מן העם הוא תחת הראשים והם מושלים עליהם והם מעמידין השלום בין העם, אבל הראשים אין להם דבר זה ואם יש חלוק בין הראשים הרי גם העם אשר תחתיהם הם במחלוקת, ולכך אי אפשר שיהיה השלום רק ע"י האמצעי שהוא מכריע ונעשה אחד.
ותראה כי הראש האמצעי נוטה לצד שמאל כי העושה שלום יהיה יותר נוטה לצד השמאל,
כי אשר הוא על הימין הוא יותר חשוב ואם יהיה נוטה אחריו יהיה זה עוד מחלוקת יותר, כי הגדול אומר הנה הקטן הזה חלק עלי ויהיה זה גורם מחלוקת,
ולכך יהיה נוטה לצד שמאל וללמד עליו זכות ובזה יהיה כאן שלום גמור.
ואח"כ אות הלמ"ד כי הלמ"ד הוא עולה למעלה כי השלום יש לו מעלה עליונה עד שעולה השלום למעלה למעלה, ואין דבר שיש לו יותר מעלה עליונה כמו השלום שהוא תכלית הכל,
וכאשר ישראל שלום ביניהם הם דבקים במי שהוא עושה השלום הוא הש"י ולכך שהשלום שביניהם עולה מעלה מעלה ודבר זה גורם השלום.
ופעולת השלום שהוא כמו מ"ם סתומה שהמ"ם סתומה אין פתיחה לה רק היא סתומה עד שיש לה גדר מכל צד לא כמו מ"ם פתוחה שיש לה פתיחה לכנוס בה אבל המ"ם הסתומה יש לה חומה מכל צד,
ומלמד לך כי השלום גורם סתימה וסגירה מכל צד עד שאין אחד יכול לשלוט בו. וכמו שאמרו במדרש (במ"ר פי"א) ר"א בנו של ר"א הקפר אומר גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין שטן נוגע ביניהם שנא' "חבור עצבים אפרים הנח לו" אבל משנחלקו מה נאמר "חלק לבם עתה יאשמו",
וזה מורה המ"ם הסתומה שהיא סגורה מכל ד' רוחות,
וזה ענין השלום שהדבר שיש לו שלום הוא שלם ואין בו פרצה וכאשר אין בו פרצה, א"כ אין יכול לו אחר, וזה מרמז תיבת שלום.
ומפני כי השלום מורה על מעלתו כמו שבארנו לכך חכמינו ז"ל קראו הריב מחלוקת להורות ג"כ על ענין הריב וסופו כמו שמורה שם שלום, ובשם מחלוקת יש בתחלה מ"ם פתוחה שיש בו פתיחה ופרצה הפך השלום שהוא שלום ואין בו פרץ:
ובפ"ק דסנהדרין (ז', א') אמר רב הונא ההוא תיגרא דמיא לצינורא (דבדקא) דמיא כיון דרווח רווח אביי קשישא אמר דמיא לגודא דגמלא כיון דקם קם ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתא מאה אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב פוטר מים ראשית מדון ריש מאה דיני. ודבר זה נרמז במ"ם פתוחה שהיא מעט פתוח, וכך הוא תמיד מוסיף והולך ודבר זה מסוגל לו הריב כי הריב והמחלוקת דבק בו ההעדר כמו שהשלום הוא שלם כמו שהתבאר מענין השלום שהוא שלם, והפך זה המחלוקת דבק בו (הוא) החסרון וההעדר עד שתמיד מוסיף והולך שכך הוא כל דבר שדבק בו ההעדר שמוסיף בו ההעדר תמיד. כי הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע אבל כשהתחיל להקרע מוסיף והולך הקרע. לכך התחלת הריב הזה הוא כמו מ"ם פתוחה ואח"כ נעשה כמו ח' פתוחה שיש לו פתח רב רחב ביותר, לכך אמר שהתיגרא הוא דמיא לצינורא דמיא כיון דרחב רחב, וכך המחלוקת כאשר התחיל בתחלה בפרצה קטנה אח"כ נעשה רחב עד שנעשה פתח פתוח. ומה שאמר אביי קשישא דומה לגודא דגמלא כיון דקם קם, פירוש כי הדפין שהם מונחים על הגשר מתחלה הם מתנועעים וכשדורסים עליו הרבה אז אינם מתנועעים וכדקם קם, וכך הריב כאשר הם במחלוקת זמן מה נשארו במחלוקת וכדקם קם. ודבר זה כי מצד בני אדם עצמם, בני אדם הם מסוגלים אל המחלוקת שהרי בעצמם הם מחולקים זה מזה רק שע"י אדם אחר נעשה שלום ביניהם ומכיון שמצד עצמם הם מסוגלים אל המחלוקת, אם נשארו זמן מה במחלוקת נשאר כך תמיד כאלו כך יש להיות. ואלו היה השלום מצד בני אדם עצמם אף אם היה להם יציאה מזה ובאו למחלוקת לא היה נשאר הדבר כך כי אין דבר שהוא שנוי הוא מתמיד להיות, אבל מפני כי מצד עצמם מסוגלים אל החילוק והפירוד לכך אם האדם נשאר כך במחלוקת זמן מה נשאר כך תמיד שהרי כך טבעם מצד עצמם. ונראה דרב הונא בא לפרש המ"ם במלת מחלוקת שהוא מורה כי מתחלה רחב קצת והפרצה הוא מעט כמו שהיא המ"ם ולבסוף נעשה רחב כמו שהיא החי"ת, ואביי קשישא בא לפרש החי"ת שהוא פתח פתוח והיא עומדת לפתיחה לפי שהוא עשוי לכך, וכך המחלוקת כשהוא עומד כך איזה זמן נשאר כך תמיד כאלו הוא מסוגל ומוכן לכך מצד עצמו מטעם אשר אמרנו. ואח"כ הלמ"ד במלת מחלוקת ודבר זה מורה כי כאשר נכנס האדם במחלוקת הוא נכנס לגמרי עד שהוא חולק על השכינה למעלה ג"כ, וכמו שאמר אצל קרח בהצותם על יהוה וכ"כ נכנס במחלוקת, וכאשר הוא חולק על רבו אמרו חכמים שהוא ג"כ כאלו חולק על השכינה ובהרבה פעמים הוא חולק ג"כ על רבו ונחשב זה כאלו חולק על השכינה. ולכך מתחלה המ"ם הפתוחה ואח"כ החי"ת שהיא פתח פתוח לגמרי, וכאשר המחלוקת תמיד מוסיף והולך הוא בא לחלוק אף על רבו אף שהוא נחשב כאלו חולק על השכינה כדאיתא בפ' חלק ובארנו למעלה בנתיב התורה, וזה מורה הלמ"ד שבעל מחלוקת שהוא עולה במחלוקת שלו למעלה. ואח"כ הקו"ף מורה לך כי עצם מחלוקת הוא שיורד למטה לשאול הוא הגיהנם ואין דבר מוכן לבעל המחלוקת רק הגיהנם שהוא מוכן לבעל המחלוקת, ולכך אמרו במדרש (ב"ר פ"ד) מפני מה לא נאמר כי טוב ביום השני אמר ר' יוסי בר חלפתא מפני שבו נברא גיהנם ר' חנינא אומר בשביל שנברא בו המחלוקת, הרי כי הגיהנם והמחלוקת הוא דבר אחד ולכך המיוחד במחלוקת שהוא קרח היה לו גיהנם ביחוד בחייו. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי כמו שהשלום הוא שלימות כמו שאמרנו כך המחלוקת הוא ההעדר כמו שמבואר למעלה ואין דבר שהוא ההעדר רק הגיהנם שהוא ההעדר בעצמו ולכך שמות גיהנם מורים על העדר שנקרא אבדון וכל שאר שמות אשר יש לו, ולפיכך הקו"ף אחר זה ורגלי הקו"ף יורדת מטה להורות על דבר זה כי עצם הגיהנם הוא לאנשי המחלוקת. ואח"כ התי"ו במלת מחלוקת שמורה על מה שאמרו חכמים כי כל מחלוקת אי אפשר להתקיים, וכמו שבארנו במקומו, ודבר זה מורה התי"ו במלת מחלוקת כי התי"ו הוא סוף אלפ"א בית"א כי כל מחלוקת הוא בא עד תכלית וסוף כאשר אין לדבר הזה קיום רק מגיע המחלוקת לסוף כי אין קיום אליו כלל. אף כי אמרנו למעלה כי המחלוקת נשאר היינו שנשאר מעצמם של בעלי המחלוקת שאינם חוזרים אל השלום, אבל מן הש"י אין לו קיום שהוא ית' מבטל אותו לגמרי כך צריך לומר ואין להאריך בזה:-
