Save
Copy
Add to Collection
Export to Google Docs
Shareויתן אל משה וגו'. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה – מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קֹדֶם לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים הָיָה – שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְרַצָּה הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל, וּלְמָחֳרָת הִתְחִילוּ בְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן וְהוּקַם בְּאֶחָד בְּנִיסָן (תנחומא):
ויתן אל משה וגו׳ AND HE GAVE UNTO MOSES etc. — There is no “earlier” or “later” (no chronological order) in the events related in the Torah: in fact the incident of the golden calf (related in ch. 32) happened a considerable time before the command regarding the work of the Tabernacle was given (ch. 25 and the following chapters). For on the seventeenth of Tammuz were the Tablets broken (when the people were worshipping the calf) and on the Day of Atonement God became reconciled with Israel (after Moses had prayed 80 days for forgivenness; so that it is very unlikely that the command for the building of the Tabernacle should have been given before that day) and on the next day, the eleventh of Tishri (cf. Rashi on Exodus 33:11, at end of comment on ושב אל המחנה), they began to bring their contributions for the Tabernacle which was set up on the first of Nisan. (From the seventeenth of Tammuz until the eleventh of Tishri are almost three months — ימים רבים) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31).
פר אחד. לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁהוּא פַּר:
פר אחד ONE BULLOCK — to atone for the incident of worshipping the golden calf which is of the bullock species (cf. Sifra on Leviticus 9:2).
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְמָסְרָהּ לַאֲרִיסִים, קָרָא לָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ, תְּקַבֵּל אַתָּה אֶת הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ קָשָׁה הֵימֶנִּי, וְכֵן לַשֵּׁנִי וְלַשְּׁלִישִׁי וְלָרְבִיעִי וְלֹא קִבְּלוּהָ מִמֶּנּוּ, וְקָרָא לַחֲמִישִׁי וְאָמַר לוֹ תְּקַבֵּל אַתָּה הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, עַל מְנָת לְפָלְחָהּ, אָמַר לוֹ הֵן, מִשֶּׁנִּכְנָס לְתוֹכָהּ הוֹבִירָהּ, עַל מִי הַמֶּלֶךְ מַקְפִּיד עַל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַבְּלָהּ, אוֹ עַל מִי שֶׁקִּבְּלָהּ עָלָיו וּמִשֶּׁקִּבְּלָהּ עָלָיו נִכְנָס בָּהּ וְהוֹבִירָהּ, לֹא עַל זֶה שֶׁקִּבְּלָהּ. כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, לֹא הִנִּיחַ אֻמָּה שֶׁלֹא הִרְתִּיק עָלֶיהָ וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְשָׁמְרָהּ, וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לְכָךְ בְּדִין הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר יהוה בֵּית יַעֲקֹב, וְאִם לָאו תֵּעָנְשׁוּ בָעַרְבוּת, הֱוֵי: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ.
This is analogous to a king who had a field and he sought to entrust it to sharecroppers. He called the first and said to him: ‘Will you accept this field?’ He said to him: ‘I do not have the strength; it is too hard for me.’ Likewise, [he offered it] to a second, third, and fourth, but they did not accept it from him. He called the fifth and said to him: ‘Will you accept this field?’ He said to him: ‘Yes.’ ‘In order to work it?’ He said to him: ‘Yes.’ When he received it, he left it fallow. With whom would the king be angry, with those who said: ‘We are unable to accept it,’ or with the one who accepted it, but after he accepted it, he received it and left it fallow? Is it not with the one who accepted it? So too, when the Holy One blessed be He revealed Himself on Mount Sinai, He did not leave any nation that He did not knock on their door, but they did not accept upon themselves to observe it. When He came to Israel, they said: “Everything that the Lord spoke we will perform and we will heed” (Exodus 24:7). By right they should have heeded. That is, “heed the word of the Lord, house of Jacob” (Jeremiah 2:4). If not, you will be punished due to the guarantee. That is, “my son, if you have become a guarantor for your friend.”
דָּבָר אַחֵר, וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ב, ד): שִׁמְעוּ דְבַר יהוה בֵּית יַעֲקֹב, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ו, א): בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, נֶאֶמְרָה עַל הַחֲבֵרִים, כָּל הַיָּמִים שֶׁאָדָם חָבֵר לֹא אִכְפַּת לוֹ בַּצִּבּוּר וְאֵינוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו, נִתְמַנָּה אָדָם בָּרֹאשׁ וְנָטַל טַלִּית, לֹא יֹאמַר לְטוֹבָתִי אֲנִי נִזְקָק, לֹא אִכְפַּת לִי בַּצִּבּוּר, אֶלָּא כָּל טֹרַח הַצִּבּוּר עָלָיו, אִם רָאָה אָדָם מַעֲבִיר בִּיָּיא עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה, וְלֹא מְמַחֶה בְּיָדוֹ הוּא נֶעֱנַשׁ עָלָיו. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ, אַתָּה עָרֵב עָלָיו, (משלי ו, א): תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִכְנַסְתָּ עַצְמְךָ לַזִּירָה, וּמִי שֶׁהוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ לַזִּירָה אוֹ נִצּוֹחַ אוֹ נוֹצֵחַ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי וְאַתָּה עוֹמְדִים בַּזִּירָה אוֹ נִצַּחְתָּ אוֹ נִצַּחְתִּי. (משלי ו, ב): נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ, אֵין אִמְרֵי אֶלָּא הוֹרָאַת תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, א): בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי, וְכֵן (משלי ד, כ): לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, (משלי ו, ג): עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְּכַף רֵעֶךָ, אֶלָּא תֵּן רְצוֹנְךָ לֵידַע מַה לַּעֲשׂוֹת, הוֹאִיל וְהִכְנַסְתָּ עַצְמְךָ לְעַרְבוּת זֶה לֵעָשׂוֹת רֹאשׁ, (משלי ו, ג): לֵךְ הִתְרַפֵּס בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁל שָׂרִים וּגְדוֹלִים מִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, ג): וּרְהַב רֵעֶיךָ, וְאֵין רְהַב אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פז, ד): אַזְכִּיר רַהַב, וְאִם לָאו דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ כְּדַם צְבִי וְאַיָּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ו, ה): הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד [כמו שכתוב בפרשת ויגש בבראשית רבה]. וְרַבָּנִין אָמְרִין, בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲרֵבִים בֵּינָן לְבֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכב, ח): לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, וּמָה הָיְתָה עַרְבוּתָן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, לֹא קִבְּלוּהָ אַחַת מִן הָאֻמּוֹת אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שָׂדֶה וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְמָסְרָהּ לַאֲרִיסִים, קָרָא לָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ, תְּקַבֵּל אַתָּה אֶת הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ קָשָׁה הֵימֶנִּי, וְכֵן לַשֵּׁנִי וְלַשְּׁלִישִׁי וְלָרְבִיעִי וְלֹא קִבְּלוּהָ מִמֶּנּוּ, וְקָרָא לַחֲמִישִׁי וְאָמַר לוֹ תְּקַבֵּל אַתָּה הַשָֹּׂדֶה הַזּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, עַל מְנָת לְפָלְחָהּ, אָמַר לוֹ הֵן, מִשֶּׁנִּכְנָס לְתוֹכָהּ הוֹבִירָהּ, עַל מִי הַמֶּלֶךְ מַקְפִּיד עַל אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְקַבְּלָהּ, אוֹ עַל מִי שֶׁקִּבְּלָהּ עָלָיו וּמִשֶּׁקִּבְּלָהּ עָלָיו נִכְנָס בָּהּ וְהוֹבִירָהּ, לֹא עַל זֶה שֶׁקִּבְּלָהּ. כָּךְ כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, לֹא הִנִּיחַ אֻמָּה שֶׁלֹא הִרְתִּיק עָלֶיהָ וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְשָׁמְרָהּ, וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לְכָךְ בְּדִין הוּא שֶׁתִּשְׁמְעוּ, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר יהוה בֵּית יַעֲקֹב, וְאִם לָאו תֵּעָנְשׁוּ בָעַרְבוּת, הֱוֵי: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ. דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר יהוה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו שִׁמְרוּ לִי ב' כּוֹסוֹת הַלָּלוּ וְהָיָה דִיאַטְרִיטָא, אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בָּהֶם, עַד שֶׁהוּא נִכְנַס לַפָּלָטִין הָיָה עֵגֶל אֶחָד שָׁרוּי עַל פֶּתַח הַפָּלָטִין, נָגַח הָעֶבֶד וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶם, וְהָיָה הָעֶבֶד עוֹמֵד וּמַרְתִּית לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ לָמָּה מַרְתִּית, אָמַר שֶׁנְּגָחַנִי עֵגֶל וְשִׁבַּר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוֹסוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם כֵּן דַּע וְהִזָּהֵר בַּשֵּׁנִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כּוֹסוֹת מָזַגְתֶּם בְּסִינַי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שִׁבַּרְתֶּם נַעֲשֶׂה עֲשִׂיתֶם לְפָנַי עֵגֶל, הִזָּהֲרוּ בְּנִשְׁמָע, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר יהוה בֵּית יַעֲקֹב.
When the Holy One blessed be He came to give the Torah, none of the nations accepted it other than Israel. This is analogous to a king who had a field and he sought to entrust it to sharecroppers. He called the first and said to him: ‘Will you accept this field?’ He said to him: ‘I do not have the strength; it is too hard for me.’ Likewise, [he offered it] to a second, third, and fourth, but they did not accept it from him. He called the fifth and said to him: ‘Will you accept this field?’ He said to him: ‘Yes.’ ‘In order to work it?’ He said to him: ‘Yes.’ When he received it, he left it fallow. With whom would the king be angry, with those who said: ‘We are unable to accept it,’ or with the one who accepted it, but after he accepted it, he received it and left it fallow? Is it not with the one who accepted it? So too, when the Holy One blessed be He revealed Himself on Mount Sinai, He did not leave any nation that He did not knock on their door, but they did not accept upon themselves to observe it. When He came to Israel, they said: “Everything that the Lord spoke we will perform and we will heed” (Exodus 24:7). By right they should have heeded. That is, “heed the word of the Lord, house of Jacob” (Jeremiah 2:4). If not, you will be punished due to the guarantee. That is, “my son, if you have become a guarantor for your friend.”
Another matter, “heed the word of the Lord,” this is analogous to a king who said to his servants: ‘Guard these two goblets for me,’ and they were made of fine glass. He said to him: ‘Be careful with them.’ When [the servant] was entering the palace, there was a calf at the palace entrance. It butted the servant and one of them broke. The servant was standing and trembling before the king. He said to him: ‘Why are you trembling?’ He said: ‘Because a calf butted me and broke one of the two goblets.’ The king said to him: ‘If so, make certain to be careful with the second.’ So too, the Holy One blessed be He said: ‘You crafted two goblets in Sinai, “we will perform and we will heed.” You violated “we shall perform,” as you made a calf before Me. Be careful with “we will heed.”’ That is, “heed the word of the Lord, house of Jacob.”
(יח) וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃
(18) Upon finishing speaking with him on Mount Sinai, [God] gave Moses the two tablets of the Pact, stone tablets inscribed with the finger of God.
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ (טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃
(15) Thereupon Moses turned and went down from the mountain bearing the two tablets of the Pact, tablets inscribed on both their surfaces: they were inscribed on the one side and on the other. (16) The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised upon the tablets.
